הקדמה הכרחית להורי מתבגרים

גיל ההתבגרות מתפרס כיום על כמעט שני עשורים, מסביבות גיל עשר ועד לשלהי שנות העשרים. בראשיתו, זהו שלב המאופיין בשינויים רבי עוצמה, בכל תחומי ההתפתחות, שמתחוללים בו-זמנית, ומעמידים במבחן את כל התשתית האישיותית שהתפתחה בעשור הראשון של החיים. השינויים שמתחוללים בגוף, באופן החשיבה, במערכות היחסים ובעולם הרגשי - יוצרים עומס אדיר על כתפי הנערים והנערות הצעירים. שינויים אלה צורכים אנרגיות, מטלטלים, ומציפים בתחושות עזות של בלבול, חרדה ואובדן שליטה. תהליך אינטנסיבי זה שנמשך כמה שנים, עד לרגיעה יחסית בסוף שנות העשרה, אמור להוביל את הנער והנערה לגיבוש זהות עצמאית ולראשיתה של היפרדות רגשית מההורים על מנת שיוכלו לצאת לחייהם הבוגרים, לממש עצמם וליצור את מערכת היחסים האינטימית המשמעותית שתוביל להקמת משפחה. אלא שתהליך מסובך זה גורם לצעירים לעיתים קרובות לערעור הביטחון העצמי, ירידה בדימוי העצמי ובתחושת הערך, וכל זה עם שלל ביטויים התנהגותיים מגוונים, חלקם חיוביים ואחרים פחות.

ביחד עם הטלטלה העוברת על המתבגרים הצעירים דורשת מהם החברה, ההורים והמחנכים בראשה, הפגנת אחריות ובגרות ומטילה עליהם מעמסת דרישות תפקודיות כבדה. נודה ונאמר שהציפייה שלנו מהם לאחריות (זו שבאה עם הגיל) אינה מלווה תמיד במתן העצמאות, או לפחות ההזדמנות לעצמאות שמתבקשת במצב שכזה. המתבגרים מצדם רוצים לממש את העצמאות שמקורה ביכולות החדשות האדירות שהם מגלים בעצמם, אבל עוד לא מוכנים לשאת במלוא נטל האחריות הנדרש מחיים בוגרים, בעיקר כשאימא ואבא עוד לצדם. מין תקופה נפלאה שכזו לחוות עצמאות ללא עול האחריות הנלווה. האמנם נפלאה? הפערים שמתגלים בין היכולות החדשות המתעוררות לבין אפשרויות המימוש המוגבלות מובילים לאותה תחושת בלבול וערעור הדימוי העצמי והערך. מעין "פול גאז בניוטרל"... מצב מתמשך זה, שלו השלכות ואפיונים המשותפים למרבית המתבגרים, מקבל את גרסתו היצירתית כשמביאים בחשבון את האישיות הייחודית, שהיא תוצר של השפעות תורשה וסביבה ייחודיים, בנסיבות חיים ייחודיות. ומכאן הזהירות ההכרחית עולם ההתבגרות והמתבגרים על כל הדומה והמשותף שבו הוא עולמם של יחידים ומיוחדים הילדים שלנו. טיבן של הכללות שהן "מרדימות" אותנו, ולכן עלינו להיזהר. ובכל זאת רב המשותף על המפריד, וכנראה גם בהורות שלנו, ובזה נעסוק.

נודה ונאמר שאנחנו ההורים, מודעים לבאות ככל שנהיה, נתפסים לא מוכנים, מופתעים ולעיתים קרובות מזהים באיחור את השינוי. כלומר, זמן מה, לעיתים חודשים, אחרי שילדינו מתחילים את ההתבגרות שלהם, בין אם פיזית או שכלית, והשינויים מתחילים לתת אותותיהם בחיי היום-יום ובמערכות היחסים, ובדרך-כלל אחרי סדרת עימותים מייגעים, אנחנו טופחים על מצחנו כאומרים בגילוי מרעיש "אהה, הוא בגיל ההתבגרות עכשיו..." ובעצם מרגישים שקורה כאן משהו שמשבש סדרי עולם. הביטוי הממשי הראשון לתהליך לתוכו ההורים נכנסים הוא תחושה של אובדן שליטה. אחרי שנים שבהם היינו שותפים מרכזיים ופעילים, ומעורבים בעולמו של ילדנו שקלנו, מדדנו, התפעלנו, ויסתנו, טיפלנו, הלבשנו והאכלנו, רחצנו, הובלנו, טיפחנו והשקענו, הכרנו את חבריו (והוריהם) ואת פעילויותיו, הכרנו אותו/ה (!), סידרנו (אתו!) את החדר, והארון והמגרות, ועוד בקיצור היינו חלק אינטגרלי מעולמו, גם מגונן וגם מסנן קפדן של העולם החיצון, מתברר שקורה משהו חדש. המשהו החדש הזה, שהוא למעשה תהליך מבורך עבור ילדינו של עצמאות ועצמיות, טומן בחובו קושי ואיום עבורנו שלא מיד ברור לנו איך להתמודד אתו והתחושה זרה ולא טבעית. מתברר שחלקים גדלים והולכים מעולמם של ילדנו הולך ונעשה עמום ומעורפל יותר ויותר עבורנו, ואנחנו יודעים פחות ופחות, מעורבים פחות ופחות, ואם בכלל אז רק אחרי מאמצים לא מבוטלים מצדנו. שעות ארוכות יותר מעביר ילדנו רחוק מאתנו, עם עצמו או עם אחרים, בין אם מאחורי דלת נסגרת או מחוץ לבית, כשהפעילות והשותפים לה לא ממש ידועים לנו. אנחנו מוצאים עצמנו ממודרים, מצונזרים, וזוכים לפיסות מידע חלקיות, תחת משטר סלקציה קפריזית, כשהמסר העיקרי שמועבר לנו הוא שמעורבותנו מיותרת ומפריעה. זה מקבל את ביטויו בהרחקתנו החל מהדברים הקטנים של אורחות חיים כמו חדר, היגיינה ובריאות, לבוש, וכלה בדברים הגדולים כמו לימודים, פנאי, חברה, הלך רוח וגישה לחיים. התקשורת אתם נעשית מורכבת עד בלתי אפשרית, ואנחנו מרגישים בחוץ. כאן מתחיל לבצבץ לו האיום בצורת דאגות, חרדות, סקרנות לא מסופקת ובעיקר אובדן שליטה. גדל לנו מול העיניים אדם צעיר עם עולם משלו והוא כבר לא שקוף וחשוף לעינינו כמו פעם, ואנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. לעיתים קרובות אנחנו מורחקים בצורה בוטה ונותרים עם חרדותינו, כשמסביב נדמה שהעולם די עוין וילדינו נותרים חשופים. אנחנו מאבדים שליטה.

במקביל, אנחנו חווים משהו נוסף, והוא אובדן משמעות המשמעות שאנחנו נתנו לתפקידנו כהורים. נדמה לנו שאנחנו נעשים מיותרים, הרבה פחות חשובים, ותפקידים בסיסיים שעיצבו את ההורות שלנו בעבר כבר לא כל כך רלבנטיים. ראשית, העצמאות החדשה, שמגובה ביכולות פיזיות ושכליות חדשות הם גדולים יותר, חזקים יותר, עם יכולות שכליות מפותחות ומתקדמות, בעלי ידע בתחומי חיים שונים (לעיתים יותר מאתנו), מפעילים שיקולי דעת (גם אם לא תמיד משוכללים), מתבוננים על המציאות בראייה שיפוטית, ביקורתית ומפוקחת יותר - גורמת להם להזדקק לנו הרבה פחות כמתווכים בינם לבין המציאות. מתלווה לזה גם עמדה ביקורתית חדשה שלהם כלפינו, כשכל מהותנו עומדת לשיפוט נוקב ובוטה. נוסיף לזה את העובדה שהם נחשפים בצורה מואצת למקורות מידע רבים וחדשים, בדרך כלל בעלי השפעה גדולה עליהם הרבה מעבר לזו שחשבנו שיש לנו עליהם כמו חברים, מבוגרים אחרים ותקשורת, מה שמציב אותנו במקום חדש, לא מוכר ולא כל כך נוח. ההורים חדלים להיות מקור המידע והדעה היחידי, ולעיתים קרובות מה שנשמע בבית מעומת עם מסרים מן החוץ במסגרת שיקול הדעת המתפתח והחריף של המתבגרים הצעירים. כבר לא מקשיבים לנו כמו פעם, פחות משתפים ופחות מתייעצים. בנוסף, משך הזמן שאנחנו נמצאים יחד הולך ופוחת, וזמנם של ילדינו מתמלא בתכנים ופעילויות שאנחנו לא תמיד מכירים ויודעים איך להתחבר אליהם, גם אם נוזמן. תפקודים הוריים בסיסיים שהורגלנו בהם נעשים מיותרים והבלבול שלנו ההורים גדל והולך.

זה רק חלק מהתמונה, זה שנשמע פסימי למדי. עוד מעט נבהיר שתהליכים מורכבים אלה הם למעשה הזמנה מבורכת עבורנו ההורים לעדכן את תפיסת עולמנו, שיטות החינוך שלנו וגישתנו לילדינו, בעיקר משום שמסתבר שלמרות כל האמור לעיל, המתבגרים שלנו מאד זקוקים לנו אלא שבצורה אחרת. וזה משהו שמצריך השקעת מחשבה והרבה רצון טוב. התגובות האינסטינקטיביות של רוב ההורים שנכנסים לתהליכים אלה, עם מודעות חלקית ובודאי בלעדיה, הן בדרך כלל בעייתיות. אובדן שליטה מטופל בדרך כלל בניסיון להגביר את השליטה (המפוקפקת מלכתחילה) ואובדן המשמעות מייצר קשת רחבה של תגובות החל בעלבונות ונסיגה של ההורה וכלה בניסיונות פלישה גסים, תחרותיים ואף תוקפניים לתוך עולמם המתהווה של המתבגרים. כל זה מוביל לתחילתה של התדרדרות מיותרת ביחסים, התרחקות ותסכולים רבים. כמו במצבים אחרים בחיים השינוי מחייב תאום ציפיות מחודש ובעקבותיו עדכון הכרחי של עמדות, תפיסות ויחסים בפועל. המעניין הוא שהמעמסה של הסתגלות למצב החדש נופלת עלינו באופן די חד צדדי, וזה לא פשוט.

גם עניין הציפיות מסובך. מלכתחילה אנחנו מצפים מהם לקונפורמיות, משהו בנוסח: "זהו, את/ה כבר גדול/ה והיגיע הזמן ש...". בדרך כלל הכוונה שלנו היא שהם יחשבו ויעשו כמו שהיטבנו כל כך להנחיל להם בעשור הראשון לחייהם. אלא שהם, המתבגרים שלנו, כפי שכבר הזכרנו קודם, מתכוונים - ובמיוחד עכשיו כשהם יכולים (!), לבחון את עצמם ואת העולם בדרכם, לעיתים קרובות בלי שום קשר למה שהנחלנו להם. זה לא שהם שכחו או לא הבינו או כי נכשלנו. זה פשוט התהליך הטבעי והמתבקש כל כך של גיבוש הזהות העצמית הייחודית והעצמאית, לאמור "שמעתי אתכם, ועכשיו אני הולך לברר את זה בעצמי...". ואכן, הקונפליקט הכביכול בלתי נמנע בין מה שאנחנו חושבים שנכון עבורם לבין הבחירה שלהם תופס מקום מרכזי בדרמת היחסים החדשה. כאן חשוב לציין ולהתעודד מכך ששום דבר לא הלך לאיבוד, שכל ההשקעה שלנו שם, גם אם נדמה לנו שהם השתגעו לגמרי ומי יודע מה יהיה בסופם. ככל שנקדים להכיר בכך שאין שום דרך אחרת בה יהפכו לישות מגובשת אלא דרך ההתנסות הייחודית בה הם בוחרים, גם אם היא נראית לנו בעייתית במיוחד, ייטב לנו וליחסים. ברור שמעמדה זו נגזרות שאלות מעשיות על תפקידנו המחודש כהורים, ועל שיטות החינוך המתאימות, וגבולות, וסכנות ומצבים מעוררי דאגה, אבל לשם כך ספר זה. קשה לנו כל כך להכיר בבגרות וביכולות המתהווים, וקשה לנו להרפות ולאפשר, וקשה לנו עם ההתרחקות וההתנתקות. זה למעשה מקור המסר הכפול שאנחנו נוטים להעביר למתבגרים שלנו מצד אחד "את/ה כבר יכול/ה ולכן אני מצפה ש..." ומצד שני "עוד לא, רק בשיטתי ותחת פיקוחי..." מצד שני, מה הגיוני יותר מטיפוח אחריות אלא על-ידי מתן עצמאות, תוך שאנחנו, ההורים, לומדים לספק "רשת בטחון" בתנאים יחסית מוגנים? זו כל התורה כולה על רגל אחת. רק הזמן יצליח לשכנע אותנו שאחרי כמה מהפכים, חלקם מעוררי פלצות, הם נופלים לא ממש רחוק מהעץ. אגב, גם מחקרים תומכים בזה (למי שצריך אסמכתא).

בשפה המקצועית קוראים לפרק הסוער בשנות ההתבגרות הראשונות מורטוריום או בעברית "בעלי אורכה", לאמור "שמיטת חובות" שכזו, על שום שאנחנו כהורים ומחנכים מבינים שהם בתוך סערה בלתי נמנעת וחשובה שממנה אנו מקווים שהם יבקיעו בסופו של דבר כישויות מגובשות ועצמאיות. אבל האם באמת אנחנו מסוגלים לתת את אורכה זו? כאן ממוקמים הפחדים הראשוניים שלנו כהורים, שמצד אחד רוצים לעצב את ילדנו (חלקנו רוצים אף בצלמנו) ולהכין אותם לחיים "הכי טוב" ומצד שני מכירים בכך שבסופו של דבר הם יהיו מה שהם יהיו, ולא בהכרח מה שאנחנו רוצים או מתכננים עבורם, כמו שקרה אתנו ועם הורינו. הם בודקים את עצמם, את העולם, אותנו. האם אנחנו מוכנים לבדוק את עצמנו? יתרה מזאת, המומחים מלמדים אותנו שיש קשר בין שיטות החינוך והאווירה המשפחתית בשנות הילדות לאופן שבו מתמודדים ילדינו עם ההתבגרות, מה שמוסיף ללחץ שלנו על רקע תחושת הגורליות שבמעשה החינוכי האם הזקנו ועד כמה והאם יש ביכולתנו לעשות עכשיו משהו. הרי במרבית הדרך האמנו שאנחנו מקבלים את ההחלטות החינוכיות הנכונות עבור ילדינו, והנה לאור טרוף המערכות החדש הזה אליו אנחנו נשאבים נדמה שהעניינים בלתי הפיכים. תחושות אלה מחלישות אותנו כהורים, מה שמתברר כמכשלה נוספת ביחסים עם המתבגרים שלנו. עם כל המורכבות שביחסים המתהווים, המתבגר/ת רוצה לפגוש מולו הורה מגובש, בטוח בעצמו, יציב, סופג ובעל יכולת הכלה, גם בשעת כעס וקונפליקט. הציפייה הזו שלהם מאתנו, כשאנחנו פגיעים ומבולבלים רק מדגישה עד כמה בידנו לנצל את ההזדמנות המופלאה הזו שההתבגרות מייצרת. לא קל לעמוד איתן מול הדילמות החינוכיות, החרדות המתעוררות, הספקות, וחוסר האונים שתוקף אותנו מדי פעם. אבל את המתבגרים שלנו זה לא מעניין, הם רוצים משהו שיוכל "לתת קונטרה" וגם יוכל לספוג וגם לא ינטוש וגם יאפשר וגם משהו שאפשר להעריך אבל לא "סחבק"... וגם, וגם, וגם. אכן מלאכה קשה.

ומתי כל זה קורה? רובנו פוגשים את ההתבגרות של ילדינו כשאנחנו נמצאים בשלהי שנות השלושים לחיינו, לקראת הארבעים, כל אחד ומה שזה אומר עבורו על ציר ההתפתחות הפרטי שלו. וקורים כמובן דברים נוספים מסביב: מערכת יחסים זוגית, ילדים נוספים, הורים מזדקנים, עבודה ופרנסה, פנאי וחברה, בריאות, ושאלות מעניינות על צומת הדרכים הקרבה. אבל אנחנו לא מקבלים מורטוריום מאף אחד ונדרשים להמשיך ולהשקיע ו"ללמוד תוך כדי התקדמות" והתשובות לא ברורות ולא מוכנות ולעיתים כלל לא קיימות ואז לא נותר לנו אלא ללכת עם תחושות הבטן והאומץ לנקוט עמדה ולקבל החלטה. בשביל להכניס הכל לפרופורציות, חשוב לציין שבסופו של דבר רוב מערכות היחסים המשפחתיות עוברות את גיל ההתבגרות בצורה סבירה, מתמודדות עם לא מעט קשיים, מתגברות עליהם ומצליחות לתרום להתפתחות תקינה של הצעירים במשפחה. מעבר לכך, במרבית המשפחות אפשר להרגיש בשיפור ביחסים ככל שהזמן עובר, ולקראת סוף שנות התיכון, לרוב בהתקרב השרות הצבאי, היחסים נעשים הרבה יותר טובים ממה שהיו בתחילת חטיבת הביניים. קשה לדמיין את זה כשמתחילות השנים הסוערות אבל זה באמת משתפר, מה שמחזק את הצורך לשמר אופטימיות ולא לייחס לכל אירוע משמעות גורלית וקיומית.

כפי שציינו קודם, גם הפסיכולוגיה "תרמה" את חלקה בהחלשתו של ההורה: ריבוי תיאוריות לעיתים סותרות, ריבוי מומחים (החלוקים בדעותיהם רוב הזמן), שאלות רבות פתוחות וללא מענה מספק, הטלת אחריות ואשמה על ההורה ומעשהו החינוכי ועוד. יועצים ואנשי מקצוע רבים נוטים להקצין את התייחסותם לגיל ההתבגרות עד כדי הטלת אימה וחרדה בקרב הורים מבולבלים ותוהים, ובניסיון להציג את המתבגרים כחבורה קפריזית ובלתי נשלטת, מסוכנת לעצמה ולסביבתה שדורשת התמודדות נוקשה ובלתי מתפשרת. נדמה שמגמה זו לא עוזרת להורה הנבוך והמודאג ממילא, לא למתבגר שמרגיש שעוד יותר לא מבינים אותו, וגם לא ממש לדימוי המקצועי של המומחים. חווית ההתבגרות "הרגילה" היא מספיק מורכבת ומרתקת על מנת שיתאפשרו למידה והתמודדות יעילים לא תחת לחצים מוגזמים ומדומים, וכך בעצם למנוע את המצבים הקיצוניים שבאמת דורשים התערבות מקצועית. יש מקום להחזיר את הביטחון להורים, לחזק את האינטואיציות שלהם, ואולי גם לעזור להם למקד את תהיותיהם על מנת שיוכלו להיעזר ביתר יעילות במומחים, אבל לא מדובר בשדה קרב בין שני צבאות עוינים, שמפתחים כרגע אמצעי לחימה ואוספים מודיעין. אלה ילדינו.



בואו לדבר על כך בפורום פסיכולוגיה קלינית