שאלות נפוצות מפורום פסיכולוגיה קלינית

תשובה: את פותחת את דבריך בעובדה שאת בת 28, ואני חושב שזה אולי שורש הענין. אני מבין שאת רוצה את תמיכה הוריך הן רגשית והן כלכלית, אבל בסופו של דבר את כבר אדם בוגר ואת יכולה להחליט עבור עצמך מה טוב לך ומה לא. אם יש לך התקפי חרדה את זקוקה לטיפול פסיכולוגי. את יכולה לעשות בדיקות רפואיות כדי לשלול בעיה אחרת, אבל לפי מה שאת מתארת רוב הסיכויים שהבעיה היא פסיכולוגית ולא רפואית. חרדה איננה עניין לבחירה ולכן דעתם של הוריך לגבי העדר הסיבה ממש לא רלוונטית. במידה ואינך מקבלת את תמיכתם את יכולה לפנות לטיפול דרך קופת החולים או מסגרת ציבורית.

תשובה: התאהבות היא מילה טעונה מאוד ויש לה משמעות מאוד מסויימת, בד"כ של רומן וקשר אסור בטיפול פסיכולוגי. אהבה היא ביטוי רחב יותר ופחות מאיים או אסור בהקשר הטיפולי.

אכן כן, יש מצבים בהם פסיכולוג או פסיכולוגית התאהבו במטופל או במטופלת שלהם. זה קורה כי התאהבות יכולה להתרחש כמעט בכל הקשר אפשרי. השאלה מה קורה לאחר מכן. החוק היבש כמו גם חוקי האתיקה אוסרים על מימוש של קשר רומנטי בין מטפל למטופל. מטפל שמרגיש שנקלע למצב כזה חייב לפנות לקבל הדרכה וייעוץ כיצד לנהוג. קשר רומנטי שהחל מתוך חדר הטיפולים עלול להיות מסובך מאוד גם ללא ההיבט החוקי והאתי שיש בסיפור. במידה ומטפל נקלע למצב שכזה הוא צריך להפסיק כנראה את הטיפול ולהעבירו לאדם אחר כי יכולתו להמשיך ולעמוד בעמדת מטפל מוטלת בספק, ואם הוא ממשיך בטיפול עליו להיות בהדרכה צמודה שדרכה יוכל להיות בטוח שהקשר הטיפולי מוביל אכן למקומות חיוביים למטופל.

אבל אם אני אחזור לביטוי אהבה, אותו אפשר לומר לא רק בהקשר רומנטי אלא גם בהקשר של יחסים בין הורים לילדים, חברים קרובים וכו', כאן אני חושב שמדובר בתופעה נפוצה ובריאה שיכולה לתרום לטיפול.

תשובה: יחסים בין גרושים בד"כ טעונים, בוודאי תקופה כה קצרה אחרי הפרידה. השאלה מה ממלא אותך בכעס. יתכן שיש אפשרות להפחית חלקים מסוימים של הכעס אם תבין יותר לעומק מה קורה לך. אין טעם להציב חומה, בד"כ זה לא עובד. אפשר להקל על היבטים מסוימים שמרגיזים ולהפחית את עוצמת הדברים. מאחר ותקופה גירושין מעוררת שאלות וסוגיות אישיות רבות זו תקופה מתאימה לפנייה לטיפול פסיכולוגי בכל מקרה, גם כדי להסיק מסקנות וללמוד כיצד לא לשחזר את הבעיות בקשר שנגמר בעתיד. במסגרת כזו תוכל גם לעבד את הקשר עם גרושתך ולהביא אותו למקום סגור יותר ומכאיב/מכעיס פחות.

תשובה: כניסה של תינוקת חדשה לבית יוצרת תמיד הפרה של שיווי משקל ותגובות של ילדים צעירים באופן כזה הן טבעיות. למעשה את אפילו מצדיקה אותו במידה מסוימת, לאמא יש פחות זמן אליו בגלל התינוקת והוא מצליח לקבל ממך הרבה מאוד תשומת לב ורגשות בשל התנהגותו הבעייתית. לפעמים עדיף לקבל הרבה תשומת לב שלילית מאשר לקבל מעט תשומת לב חיובית. יתכן שדרך התנהגותו הוא ממחיש לך את מה שהוא מרגיש, את הסערה שמתחוללת בו לנוכח השינויים בבית.

כדי להתמודד עם העניין תצטרכי קודם כל למפות את הדברים שבאמת חשוב לך שיקרו לעומת דברים שאפשר להתגמש בהם. נסי להציב את הגבולות רק במה שבאמת קריטי ולהיות יותר רכה בדברים שפחות משמעותיים מבחינתך. השינויים בבית אינם קלים בוודאי גם לך ולא קל למצוא את האיזונים הנכונים בין שלושה ילדים ושאר הדברים הנוספים שאת בוודאי עושה. בשלב ראשון חשוב לקבל את המצב ואת העובדה שזו תקופה קצת גועשת בשביל כולכם. זה יעזור לך לקחת את הדברים יותר בקלות וגם להתייחס להתנהגות השובבה של בנך ביותר סלחנות או אפילו בחיוך.
חשוב שתהיה תמיכה מכל הכיוונים כך שאת תפקיד שמירת הגבולות ומתן תשומת הלב לא תמלאי לבדך אלא לערב את בעלך, סבים וסבתות, מטפלת וכל גורם אחר בסביבה שיכול לעזור.
אם בסופו של דבר את לא מצליחה לשפר את המצב בחודש הקרוב תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה כיצד לנהוג.

תשובה: את מציגה את שתי האפשרויות למה שאת מרגישה, ושתיהן אפשריות, אני אציע אפשרות שלישית, כאשר צריך לקחת בחשבון שיתכן שזה שילוב של כמה מהן.
ראשית, את צודקת שלוקח זמן לאהוב את הילד החדש שנולד. המיתוס של אהבה מיידית איננו נכון, לפחות לא בכל המקרים. לוקח זמן להתרגל לכל אדם חדש שפוגשים, החיבה שיש לך לבתך והדאגה לשלומה הם החלקים החשובים ביותר כעת. אהבה העומק תגיע ללא ספק בהמשך. וויניקוט שהיה מגדולי הפסיכולוגים של המאה האחרונה יצר ביטוי שנקרא:
Good enough mother
כלומר, אם טובה דייה. המיתוס של אמא מושלמת גורם להרבה בעיות. עברו רק 3 חודשים והזמן יעשה את שלו, אל תדאגי.

עכשיו לאפשרות השניה והיא שיש אצלך סוג או ביטוי של דיכאון אחרי לידה. זו אפשרות מאוד ריאלית. הדיכאון אינו חייב לבוא בצורה דרמטית וקיצונית. רוב האמהות חוות בצורה כזו או אחרת ביטוי של דכדוך או דיכאון אחרי לידה, או ביטויים שכנים לדיכאון. הקושי עימו את מתמודדת יכול להיות ביטוי כזה. אם אינך מרגישה מצוקה מעבר למה שתיארת כאן סביר להניח שהדברים יחלפו מעצמם. אני מציע לך לנסות ולעשות ספורט לפחות פעמיים שלוש בשבוע, מספיק אפילו הליכה של חצי שעה בכל פעם. הספורט הוא התרופה האנטי דיכאונית היעילה ביותר שיש ללא תופעות לוואי, הוא מפריש בגוף חומר טבעי שדומה לחומר שמוזרם דרך תרופות נוגדות דיכאון.

האפשרות השלישית שבכל זאת הייתי רוצה להציע היא שהלידה והתינוקת החדשה מעוררים אצלך משהו שמתקשר לעבר האישי שלך באופן לא מודע. התופעה הזו נפוצה מאוד אבל לא מקבלת דגש מספיק. צריך להבין שהולדת הילד החדש מפגישה אותך עם הילד שבתוכך, זכרונות מודעים ובלתי מודעים מהילדות שלך, הקשר עם הוריך וכו'. ההיבט הזה יוצר לא פעם מורכבות בהתמודדות עם מצב ההורות החדש, התינוק החדש וכו'. במידה ואת מתחברת לאפשרות הזו יתכן שתרצי במוקדם או במאוחר לעשות עם זה משהו במסגרת של טיפול פסיכולוגי.

תשובה: את מחפשת סוג של כימיה מסויימת בטיפול, ובהחלט יתכן שאת סוג התחושה הזו לא תוכלי לחוות עם הפסיכולוג הנוכחי אף פעם. עם זאת, יתכן שהוא עדיין הפסיכולוג המתאים לך, כיוון שיש הרבה דברים אחרים שהוא כן נותן עליהם מענה. ההחלטה צריכה לבוא לדעתי בשתי רמות. האחת מאוד פרקטית והשניה מאוד רגשית. בחלק הפרקטי צריך לברר האם בסך הכל הוא עוזר לך בנושא שבגללו פנית לטיפול. כמובן שזה לא שחור ולבן אבל צריך לתת תשובה כלשהי. אם בסולם של 1-10 הוא נמצא ב-7-8 ומעלה (כש-10 זה הגבוה) סביר להניח שבהיבט הזה את במקום הנכון. כאן נכנסת השאלה הרגשית והיא אם את מחוברת אליו, מרגישה שהוא מדבר אליך, שהנוכחות שלו מתאימה לך וכו'. זו חוויה די חשובה בכל קשר, אבל היא לא הכרחית. לפעמים הטיפול יכול לתת מענה מצויין לבעיה בלי שתרגישי שאתם גם "אוהבים" אחד את השני. כאן נכנסת העדפה מאוד אישית ואולי גם הסיבה שבגללה פנית לטיפול. יש מצבים שבהם ההרגשה הזו חשובה מאוד ויש מצבים שלא.

לבסוף, יתכן שמה שקורה לך איתו מספר סיפור מקביל על משהו מאוד מוכר שקורה לך גם מחוץ לחדר הטיפולים עם אנשים מסויימים, ואולי מסבך לך לפעמים את החיים. במקרה כזה ההתמודדות עם הקשר הטיפולי עשויה לעזור לך בסופו של דבר להתמודדות טוב יותר בחוץ, גם אם ההתמודדות הזו אינה קלה.

ההחלטה שלך תקרה בסופו של דבר באינטואציה כלשהי ובדיוק כמו שאת כותבת זה לא בהכרח קשור להחלטה רציונלית. בכל מקרה, בתקופה בה את זקוקה לתמיכה של הטיפול לא כדאי להפסיק אותו ללא רשת ביטחון משמעותית והבנה מה את עושה. יתכן שהטיפול יותר משמעותי עבורך ממה שאת חושבת אחרי 8 חודשי היכרות.

תשובה: אני לא חושב שמין בכל מצב שהוא מהווה צורך גופני בלבד. עם זאת, סוג הרגש שהוא מעלה אינו תמיד קשור לקשר בין אנשים אלא יכול להיות תהליך של אדם עם עצמו כשבן הזוג משמש רק אובייקט בתהליך. אולי לסוג כזה של תהליך את מתכוונות, והוא כמובן לא ייחודי לגברים או לנשים.

תשובה: פגשתי כמעט את כל סוגי הפוביות האפשריות מחיות, כולל צבים. יש אפשרות לטפל בפוביות מחיות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד. במידה וזו הבעיה היחידה שעימה מתמודדים וברקע אין בעיות נוספות צפוי טיפול קצר ויעיל.

תשובה: קנאה היא דבר טבעי אבל את מספרת שהיא מוגזמת וגורמת לקשיים בקשר. אם זה לא קשור לבעלך ולאופן בו הוא מתנהג כדאי שתפני לייעוץ פסיכולוגי כדי קודם כל להבין מה מטריף אותך כל כך סביב הנושא. מודעות והבנה הם מחצית הדרך, אחריה יהיה אפשר לחשוב איך להקל על המצוקה.

תשובה: חלום הוא דבר מאוד פרטי והאסוציאציות שלי לא בהכרח מספרות את מה שבאמת החלום אומר. לפי מה שאת מתארת קורה לך משהו בתקופה האחרונה וזה נושא שדורש חשיבה ואולי טיפול. יתכן שזו תקופה חולפת אבל כדאי לבדוק אם אין כאן תחילה של דיכאון. קראי את המאמר הרצ"ב ובדקי בסימפטומים האם הם תואמים למה שקורה לך
http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm
לגבי חלום ההריון, יתכן שהוא קשור לדברים האחרים ויתכן שלמשהו אחר. חלום מספר ללא ספק משהו עליך ועל נפשך, נסי לחשוב אסוציאטיבית מהו הריון בשבילך, זה ייתן לך אולי קצה חוט לפירוש החלום.

תשובה: נראה לי שקרו לך הרבה דברים מעצבנים ומתסכלים לאחרונה ואלו התלבשו על סדרה של דברים מתסכלים נוספים כמו לקות הלמידה ובית הספר שאינו לרוחך. במצב כזה עד יושבת כל הזמן "על הקצה" כך שכל מצב לחץ אפילו קטן או משהו ומישהו שמעצבן טיפה מייד מוציא ממך תגובה חריפה שלא ברור מהיכן היא מגיעה. אני מתאר לעצמי שלחיות ככה עם עצבים חשופים זה לא קל והיה יכול להיות לא רע לטפל בעניין הזה. הפתרון איננו לבטל לחלוטין את המצבים המתסכלים אלא להביא אותך לרמת רוגע טובה יותר שלא תגרום לך לקפוץ כל כך מהר. אני מדגיש שזה לא בשביל אמא שלך או בשביל החברות שלך (או לפחות לא רק בשבילם) אלא בראש ובראשנה עבור עצמך ואיכות חייך. אז הפניה לטיפול פסיכולוגי עשויה להיות חיובית עבורך, אך לא בגלל בעיה של "אי שפיות".

תשובה: אני חושב שבהחלט יש טעם לשאול את השאלה הזו. נראה לי שבכל מצב, לא רק בטיפול, התשובה לשאלה כזו היא מורכבת בשל הרבה סיבות. בתוך הטיפול התשובה צריכה להיות קשורה למטרות הטיפוליות ולאופן בו המטפל מבין את השאלה.

השאלה המרכזית היא מה מעניין אותך באמת לשמוע. האם אינך בטוחה לגבי האבחנה שלך? לגבי הקשר שלכם? לגבי מידת חיבתו אליך? שאלה כזו יכולה להצביע על כל כך הרבה אפשרויות וכיוונים ואני מעריך שלפני שנותנים עליך תשובה קונקרטית צריך להבין אותה יותר טוב כדי שהיא תעזור לך לפתוח דברים ולא רק לסגור אותם.

תשובה: נראה לי שאת בצומת דרכים בטיפול שלך ויש שתי אפשרויות על הפרק. האחת, שאכן הטיפול לא מתאים לך, צריך לסיים אותו להחליף במטפל אחר שתוכלי לתקשר איתו בצורה יותר ידידותית.

השניה בדיוק הפוכה. הבעיה שיש לך עם המטפלת הנוכחית היא לב הבעיה שבגללה היגעת לטיפול ומספרת משהו על צורת התקשורת שלך עם אנשים בכלל. במקרה כזה זו הזדמנות פז לטפל בבעיה והטיפול איננו רק תהליך ייעוצי בו מקבלים רעיונות כיצד לטפל בבעיות, אלא הוא כולל תהליך אישי וחוויתי, כמו שקורה לך. אני מציע לך לנסות ולכתוב את הדברים שאת מרגישה ולהגיש את המכתב לפסיכולוגית שלך לקריאה. נראה לי שאת מתקשה לומר את הדברים בעל פה ובצורה ישירה ואולי הכתיבה תקל עליך.

לפני החלטה לעזוב חשוב מאוד לבדוק את האופציה השניה שהזכרתי. זאת מכיוון שאם הבעיה איננה בפסיכולוגית אלא בדפוסי ההיקשרות שלך הרי שתיכנסי לקשר טיפולי נוסף ועוד חצי שנה תמצאי את עצמך בדיוק באותו המקום. שווה לנצל את ההיכרות שכבר נוצרה ולמצות אותה עד תום לפני שמחליטים "לפרק את החבילה".

תשובה: אני לא חושב שיש לי תשובה ממשית לשאלה שלך. יש תיאורים שונים של אנשים שכמעט מתו אך נותרו בחיים בסופו של דבר, הם מתארים דברים שונים, למשל תסריט מהיר של כל החיים שלהם שעוברים מולם, חוויות של יציאה מהגוף ועוד. מאחר שמי שבאמת מת לא חוזר כדי לספר מה קרה אין לנו כלים כדי להבין את התהליך הזה ולאנשים שונים יש אמונות שונות לגבי תהליך המוות.

תשובה: התנהגי באופן הטבעי ביותר. ספרי על הסיבה שפנית ועל עצמך באופן חופשי כפי שהיית מספרת לחברה שלא ראית הרבה זמן. הפסיכולוג יוכל לכוון אותך אם יש צורך. הדברים יזרמו מאליהם ונסי להתייחס כך לתהליך.

תשובה: מדובר בתהליך הסתגלות שייקח חודשים אם לא שנים. את צריכה כמובן להסביר לילד את כל מה שאת מתארת, אבל ברמה הרגשית זה לא יספיק. הילד יכול לאהוב את התינוק החדש, אבל אי אפשר להתכחש לעבודה שמקומו בבית השתנה בצורה דרמטית, גם אם מבחינתך זה נחשב לשדרוג. אני מציע להתייחס בצורה טבעית להתנהגויות של הילד, להגיב אליהם בחיבה, אמפתיה תוך כדי הצבת גבולות ראויה גם כן. השבועות הראשונים עשויים להיות יותר קשים אבל ככל שהזמן יעבור נוכחות האח החדש בבית תהפך לחלק מהחיים באופן טבעי.

תשובה: הדברים שאת כותבת מספרים על כוחות מנוגדים שפועלים כעת בחוץ וגם בפנים. מה שמשותף להכל זה עוצמות רגשיות גבוהות, משאלות, חרדות, הכל סביב השאלה מהי אהבה אמיתית ומתי תוכלי סוף סוף להגשים את המשאלות שלך לקשר אמיתי ואושר.

לצערי יש לי הרגשה שהדרך עוד ארוכה. את מתמודדת עם שאלות פרקטיות הן לגבי הקשר הזה והן לגבי דברים נוספים בחיים שלך, אך לא פחות חשוב, שאלות של זהות אישית ובלבול סביב עתידך והאופן שאת רוצה שיראה. אני חושב שטוב שאת יכולה להיעזר בפורומים השונים באינטרנט, עם זאת, אני חושב שזה גם מגביר את הבלבול במידה מסויימת. במוקדם או במאוחר הייתי מציע לך לנסות לפנות לטיפול פסיכולוגי ולמקד את כל השאלות במקום אחד ובצורה מקצועית. נשמע לי שההתלבטויות שלך רציניות מאוד וברות השפעה רבה על המשך חייך בעתיד.

תשובה: קשה לי לתת לך תשובה חד משמעית, אני חושב שזו החלטה שקשורה למבנה האישיותי שלך וליכולת שלך לחיות עם אי הוודאות. הרי אי ההליכה גם היא מקור ללחץ והשאלה מה פחות גרוע (כי הרי הכי טוב שהנושא כלל לא היה קיים). החשיבות של הבדיקה מעבר להיבט האישי שלך היא בכך שאם יש את הגן חשוב שגם הדור הבא יבדק בצורה יותר מדוקדקת מדי תקופה ואם אין לך את הגן העניין פחות חשוב. זה שיקול של נשים שלהן בנות מבוגרות ואני מתאר לעצמי שאיננו רלוונטי כיום.

אישית אני הייתי הולך לבדיקה. אני חושב שהוודאות תוכל להיות בסיס טוב יותר להתמודדות בעתיד. תשובה שלילית תרגיע ותשובה חיובית לא הרבה יותר גרועה מהידיעה שיש לך הסטוריה משפחתית כזו. למידע נוסף: סרטן