מדינה על המשקל ואנחנו על הכוונת
מה סוד קסמו של ה"פריק שואו" ואיך כל זה מתקשר לטלוויזיה, לרפי גינת, ולרייטינג הגובר
משחר האדם היה הצורך האנושי לראות ולהתפעל חזק במיוחד, לראות את השונה, את האחר, להחזיק אותו במקום בטוח, במרחק בטוח ממך, אבל להחזיק אותו.
צמד הצלמים בריידי וגארדנר צילמו במלחמת האזרחים האמריקאית, צילומי קרב תמימים, לאט לאט התחילו לצלם גופות, הגיוני (מלחמה לא?) רק שהגופות היו מבויימות, צמד הצלמים סידר את הגופות בשלל פוזות אותנטיות לכאורה ופוטוגניות להחריד, שם זה התחיל, שורשי ה"פריק שואו" המצולם.
גני חיות וחדרי מוזרויות ומופעי רחוב של מומים ויצורי אנוש בעלי חריגויות היו נהוגים גם קודם, אבל אין ספק שהמצאת המצלמה ותחילת השימוש בה כמתווה זהות ובונה מציאות (צילום נתפס, לפחות בעת ההיא, כתיעוד מדוייק של מציאות נתונה) קידם את העניין ונתן תנופה ממשית לשני סוגי המשתמשים, הקהל הרחב (שעכשיו הדברים היו נגישים לו הרבה יותר, לא צריך ללכת עד היריד השכונתי..) והמפעילים של העניין, כמה תמונות אפשר להפיק מתופעת טבע אחת, לעומת כמה הופעות בפועל.
בריידי וגארדנר הצמד האמיץ המשיך ופיתח את הביזאריות בצילום גם לאחר מלחמת האזרחים (אפשר לכנות זאת הלם קרב, ואפשר לכנות זאת ניצול הזדמנויות) הם התחילו להתעסק בצילום אנשים, צילום גמדים, אינדיאנים בלבוש מערבי (והרי לך עימות תרבויות מעורב במעט משחק ותחפושת היוצר עניין עד היום) ולאט לאט הצטרפו עוד דמויות אל קרקס המוזריות שלהם, והתוו דרך חדשה בצילום המודרני.
היום יש לנו יותר ממצלמה, במציאות שבה כל צילום הוא חשוד מיידי בזיוף ובעיבוד מחשב, וצילומים של גמדים ושל עיוותי גוף כבר מזמן עברו את כל טווח ההשפעות והרגשות שהם יכולים לעורר וחזרו אל מקומם ה"טבעי" אל בין דפי ספרי הרפואה, (אם כי.. מי אמר טווין פיקס? ועיוותי נפש עדיין גורפים קופה, ראה מקרה הוליווד ודומותיה)
היום יש לנו טלוויזיה, ואל נקל ראש בכך, טלווזייה היא אליל ההמונים החדש, ברצותו מוריד, ברצותו מעלה.
אז דיברנו על רפי גינת; מה היה לנו שם?
היה לנו (שוב) איזכור מינימלי ש: כן, עודף משקל זה לא בריא, נו נו נו, אחרי שמיצינו את החוב למטרה שלשמה התכנסנו כאן, אפשר לרדת לפרטים, ואיזו ירידה היא זו.
רפי גינת בכבודו ובעצמו, עירום, מקפיא את עצמו להנאת הקהל, רק ראשו המזוקן מבצבץ ועיניו בורקות בדברו על אוכל בתאוותנות.
קבוצה של שמני מחמד, שבאמת רוצים לעשות משהו עם עצמם אבל בעיקר כמהים לחמש דקות של תהילה בפריים טיים, ומוכנים בשל כך לעבור מסע ייסורים שהרגשה טובה בלבד לא מספיקה על מנת לתמחר אותו, ההרגשה הטובה צריכה להיות מצולמת על ידי מצלמות הטלוויזיה, ונצפית על ידי קהל רב, כדי להצדיק את עצמה.
יושב לו הצופה בפה פעור, צופה בתקריבים של חלקי גוף מתגלגלים לפניו בשלל פעילויות, צופה בעיקר ברפי גינת (הפעם הדוק בחליפה ובתאורה מחמיאה, תודה ששאלתם) חושף בפניו את נפלאות הבריאה (העיקר הטון הסמכותי וגוון הקול החודרני בסגנון "כלבוטק": אמינות, היא שם המשחק) יושב בחברת שחקן (רזה כמובן) וצופה בו ביחד עם המצמה בעודו מכלה קערת קצפת אחרי שהתוודה שכל דקה מזמנו הוא חושב על אוכל (ורק לי זה מזכיר את תחרות אכילת עוגות הפאי מ"אני והחברה"? עוד טקס משפיל וביזארי שמאפיין את החברה שלנו?) ומדי פעם, מעמד השקילה, שיא השיאים של כל טקס תרבותי מודרני: על המזבח ; חברינו השמנים מהפסקה למעלה, על הטקס ממונה דמות מאיימת (אם כי ברור שכל מנוד יד של אחד מהמשתתפים קובר תחתיו את היצור קל המשקל הזה) הדיאטן...
המשקלים מוכרזים ואף מופיעים על המסך, וכולם מוחאים כפיים, מסך בבקשה.
אז מה היה לנו פה?
בחילה, כעס, הזדהות, תמיהה, ובעיקר תחושה חזקה מאוד של "לא ייאמן שזה קורה שוב" ובכל זאת העיניים נותרות על המסך, כי זה שם, רחוק מספיק ועם זאת קרוב מתמיד (אני לא עד כדי כך שמן, מציין לעצמו בסיפוק צופה ממוצע) וזה עובד, וזה תמיד יעבוד.
כי מופעי חריגים תמיד עובדים, אבל השאלה היא האם אנחנו כחברה, לא צריכים לשים גבול לתופעות כאלו, כבר אי אפשר להציג גמדים בציבור, אז נעשה עליהם תכנית טלוויזיה, ולילה טוב ישראל.
רוצה להתחיל להרזות? לחץ/י על דיאטה אונליין.
בואו לדבר על כך בפורום תזונה ודיאטה.
