הצופים והצופות

מערכת היחסים בין הספורט והתקשורת תוארה במהלך השנים כ"סימביוטית" (לובמייר וויידינגר, 1992). כאשר שני הצדדים מרוויחים מהשותפות, התקשורת משמשת זה מכבר כמקדמת תוכן, מי שהתקשורת שמה עליו את אצבעה, יקודם. כבר מזמן התחילו אירועי ספורט משמעותיים להיקנות על ידי התקשורת, התכנון לגביהם לקח בחשבון עשרות הזדמנויות צילום,פרסומות, הפסקות בשידור וחסויות (הגדיל לעשות הסופרבול האמריקאי, שנעשה אירוע התקשורת הגדול בעולם, בו כל שניית פרסומת שווה את משקלה בזהב).
במישחקי מינכן 72, הרץ הפיני לאסה וירן הסיר את נעלי ה"נייק" שלו ונופף בהן אל הקהל לאחר שניצח, יש הרואים במעשה זה סיבה לפסילה - בחשד לשיתוף פעולה עם התקשורת ובפרסומת ל"נייק".
ענפי ספורט משנים את חוקיהם ואת ההערכות לקראתם בהתאם לצרכי התקשורת, ענף ספורט שלא מתאים את עצמו לעולם המתחדש, סופו להעלם.
ענף השחייה למשל: שודרג ושופץ, בוטלו שלוש ההזנקות, שחיין שמזנק: נפסל (דרמה, מתח, כאב), הוספו משחים מלהיבים וקצרצרים (50 מטר למשל) שמצטלמים טוב.
בהתעמלות בוטלו תרגילי החובה, יש הרבה יותר מקום ל"שואו" ולוירטואוזיות האישית, כוכבי ספורט מפתחים אישיות של כוכבי קולנוע/טלויזיה, אחרת לא ישרדו.
כל זאת ועוד תומכים בגישתו של חוקר התרבות מרשל מקלוהן הטוען כי "המדיום הוא המסר" - המדיום הוא הוא האירוע, ולא מה שהוא משקף, העולם מצטמטם לכלל כפר גלובלי אחד קטן (הכפר האולימפי למשל?) והתכנים הופכים להיות קופצניים יותר, בידוריים יותר, צרכניים הרבה יותר.


ספורט היה מאז ומתמיד אחד ממושכי תשומת הלב הגדולים בעולם, החל מהתחריות של העת העתיקה שהתהדרו בשלל משמעויות מעבר לרייטינג (דת, מדינה, שליטה, הפגנת כוח וקביעת מועמדים למשימות חשובות) עד היום זוכה הספורט למעמד של דת, קדושה והחשוב מכל, אי הודאות התחום בתור מסגרת הדוקה, יהיו הפתעות, בוודאי, אבל אף פעם לא יותר מדי הפתעות (פרט כמובן למקרים עצובים כגון רצח הספורטאים במינכן, שאו אז לא ממש מדובר בספורט טהור).
אנשים נכנסים לאתרי ספורט ובריאות כמעט כמו שהם נכנסים לאתרי סקס, מה זה אומר?
אתה יושב על הכסא, דריכות באוויר, המאפרה עולה על גדותיה, הילדים מתכרבלים בקצה הספה, שאגות שוטפות את הבית, (צער או שמחה, לצורך העניין זה לא ממש משנה) מה זה? מה סוד הקסם? האם זה משהו קמאי? ראשוני? האם הצורך בהשתייכות לקבוצה שרצה ושוטפת קדימה ומנצחת ומנצחת? ולמה כדורגל הוא תחום (כמעט) גברי? והצפייה בספורט מנוכסת באופן כמעט בלעדי על ידי המין הגברי?
אז זהו, הטסטוסטרון, אותו שיקוי פלאים מעורר ומרגש, מעלה את רמת האנדרופינים בדם ומשחר לטרף, על גבריות בכורסא.

מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים הולנדים מגלה כי שיעור מקרי המוות כתוצאה מהתקף לב "קפץ" ב-50 אחוזים ביום בו הפסידה נבחרת הולנד בכדורגל לנבחרת צרפת, והודחה מהמשך משחקי אליפות אירופה בכדורגל בשנת 1996, הממצא המפתיע הוסבר במתח הרב שגרם המשחק לצופים בו, וניתן היה לראות את העלייה גם בהתאמה לאותו הזמן בשנה האחרונה, וגם בימים שקדמו לו ובאו אחריו.

מתוצאות המחקר, שפורסמו בגיליון דצמבר של ביטאון הרפואי הבריטי, עולה כי ביום המשחק היו 41 מקרים של מוות כתוצאה מהתקף לב, לעומת ממוצע של 27.2 מקרים ביום בימים אחרים, משמע - הכדורגל עשוי להביא עליכם את קצכם, ואולי זו התזונה העשירה שמתלווה באופן כמעט אוטומטי לצפייה במשחק כדורגל הגון? בירה, פיצוחים וחטיפים.

אולי דווקא נתון זה יכול לצדד בתיאוריה הגורסת שמשחקי כדורגל "של כורסא" הם תחליף הולם לציד הקדום? רק שהלב האנושי המודרני של הגבר הממוצע לא מותאם לחלוטין למאמץ הגופני המושקע בהתרגשות האדירה.

התקפה, הגנה, בליץ, פגז, טיל, חומה, ניצחון, הפסד, תבוסה, לא בכדי כל אלו מקושרים ישירות לכדורגל בפרט ולספורט בכלל (ספורט הוא מלחמה?) - הכדור הוא עגול ואנחנו נילחם עד טיפת הדם האחרונה, מעניין שבעולם של היום ובו מלחמות הן בערך הדבר האחרון שחסר לנו, קיים הצורך הבלתי נשלט הזה לייצר מלחמות זוטא תחת תנאים מוגבלים בזמן ובמקום (מגרש, איצטדיון, אולם, כדורגל משחקים 90 דקות, ריצה של 100 מטר, הזמן הוא ערך עליון) תחת עינם הפקוחה של שופטים (שבאופן אוטומטי מקבלים את התפקיד ה"שוטר הרע") ותחת מבטם הצוהל של עשרות ומאות ואלפי צופים, האם זו גרסה מודרנית לזירת הגלדיאטורים? אגודל למעלה, אגודל למטה - מי יצא בחיים ומי ילך למוות?
לאנשים מסויימים עשוי כל הריטואל להראות כטירוף להמונים, הפנים המצובעות, שטף המלל וההתלהבות, הריקודים והשירים- מחקר (ספרו של דניאל וואן- Sports Fans: The Psychology and Social Impact of Spectators" )
מגלה לנו דווקא שאוהדי ספורט הם שפויים יותר, ואהדת קבוצה מסויימת היא עוגן של שפיות ובריאות נפשית בחיי היום יום הסוערים, גרגורי ג'ונס, דיקן מאוניברסיטת דיוק, הגיב לממצאים באומרו כי "הספורט נותן לך תחושה שאתה שייך למשהו גדול יותר ממך, ויש בו מספר טקסים והרגלים המושכים אנשים פנימה". כך ניתן לראות בטקסי האוהדים, כמו בטקסים דתיים, את ההתכנסות במקום המיוחד, את לבישת הבגדים הטקסיים ואת השירה המיוחדת לאירוע.

כאשה: חשבתי על זה הרבה, למה אני צופה בזה? נכון שבמשחקי כדורגל שיגרתיים היד מושטת ישירות לשלט, כדורסל? האצבע מכה בכפתור, ככל שהאירוע עולה בדרגה (אליפות אירופה באתלטיקה קלה, יש!) שלא נדבר על שיא השיאים של העולם התקשורתי ספורטיבי, האולימפיאדה.
4 שנים אני מחכה לה, אולימפיאדה שלי, הצילומים הולכים ומשתכללים, תענוג צרוף, שלא נדבר על המראה הויזואלי המרתק, זה פשוט יפה.
בגדים אווירודינמיים, בגדי ים צמודים כעור שני (וכמה טוב נראים השחיינים) נעליים, אביזרים, האיצטדיון מלוקק ומאיר בשלל צבעיו, אפילו אולמות הג'ודו וההתעמלות הם מופת לניקיון ומדיפים ריח שכמעט ניתן להרגיש בו, ריח של חדש, נקי, עכשיו..

אז זה עניין ויזואלי גרידא? לא, לא שטחיות עד כדי כך אנחנו הנשים, מדובר גם בהתרגשות, שקל להתחבר אליה רק כשהיא גורפת וחובקת עולם (בינינו, לא ממש מעניינת אותי מכבי חיפה ומאבקה במכבי תל אביב, או משהו..) שיאים תמיד מרגשים, וצפייה במפגני כוח אנושיים עושה לנו את זה, במובן הכי פשוט של המילה (והביולוגיה היתה טוענת, הממ: אם הוא הצליח לשחות ב- 3.40 שניות אולי הוא חומר גנטי ראוי..)
או שפשוט כולנו פשיסטים בחשאי, התאווה לכוח (יותר חזק יותר גבוה יותר יותר יותר..) לא סתם האמפריה הנאצית התמקדה בספורט, העניקה משמעות לגוף וחגגה על המראה הכוחני המנוכר, אפילו לני ריפנשטאל היתה דומעת מהתרגשות למראה הצילומים של היום, יש משהו מושך בצורה מאוד בסיסית בכמות האינסופית הזו של כסף, כוח, ואנשים.

הכותבת הינה בוגרת לימודי צילום וביקורת התרבות