על שקרנים, בוגדים ו"פסיכים" גם - פסיכולוגיה ועוד..

ארבעים וחמישה אחוזים מאזרחי ישראל לא היו רוצים לראות בראשות ממשלתם אדם ששוחח עם פסיכולוג.... זו היא אחת ממסקנותיו של סקר שערך אחד העיתונים.

הרוב, אגב, לא היה מוטרד מראש ממשלה שבגד באשתו ושיקר לה. סדרי העדיפויות הפכו מוזרים קצת במדינה שלנו, מעוותים. מנהיג יכול להיות מוכר כשקרן וכבוגד (וגם להודות בכך קבל עם וטלוויזיה או להיראות בציבור עם זוגתו החדשה טרם גירושיו מן הקודמת), אבל לשוחח עם פסיכולוג, אדם שבתוך הגדרת המקצוע שלו נרמזת המילה "פסיכי"?! הס מלהזכיר, חלילה וחס וטפו טפו טפו, שאדם כזה, שמשוחח עם פסיכולוג יעמוד בראש הממשלה שלנו?

אני תמהה מה היו אומרים הוריהם של מאות התלמידים שלימדתי בשנתיים בהן הייתי חולה בדיכאון, לו ידעו שלא רק ששוחחתי, והרבה, עם אשת מקצוע מצוינת על מה שהקשה עלי, אלא שגם-רחמנא לצלאן - ביקרתי אצל פסיכיאטר ואפילו קיבלתי ממנו מרשמים לתרופות, כאלה שהיו מיועדות להרגעה - בשלב הראשון, וכאלה שהיו מיועדות לריפוי, בהמשך.

לו ידעו... האם היו מוחים נגד העסקתי כמורה? האם היו טוענים כנגדי שאני מסוכנת לילדיהם? האם היו פונים בעצומות אל שרת החינוך כנגד, נניח, "העסקת מורים שנפשם חולה", רק מפני שחליתי בדיכאון ופניתי לטיפול בו? ולו כך היו נוהגים, האם היו מגיעים מפקחים מזרי אימה לצפות בשיעורי? ולו כן, האם היו מצליחים למצוא בהם דופי של ממש?

סביר להניח שלא, מפני שגם בתוך חשכת הדיכאון עדיין מצאתי בי די כוחות נפש שאפשרו נתינה לאחרים ואפשרו מידה רבה של הומור, אכפתיות ורגישות, שלא לומר - מה שקרוי "ידיעת החומר"; שלא נעלמה ממני, גם אחרי לילות בהם כמעט ולא הצלחתי לישון.

את פרצי הדמעות שהעיקו עלי, ידעתי לדחות להפסקות שבין השיעורים. המחויבות לתלמידי,לחומר הנלמד, למסגרת בית הספר, נותרה כשהייתה טרם פרוץ הדיכאון, אם כי המאמץ לעמוד איתן מאחוריה היה מפרך.

"זה ישנה לך את האישיות, התרופות האלה", אמרה לי מישהי שעד לאותה דקה חשבתיה לאישה נבונה. "זה ממש מסוכן, הפסיכיאטרים והפסיכולוגים האלה", אמרה אחרת, "שרלטנים, כולם, עושים את עצמם מקשיבים ועוד מקבלים על זה כסף". אלא שהפלא ופלא - אישיותי לא נשתנתה כלל ונותרתי רגישה לכל האמור בכאביהם של בני אדם, נשארו בי יכולות האלתור והיצירה, העמידה בלחצים, שכלתנות בצד רגשנות, יחד עם מידה רבה של קוצר רוח ונרגנות כלפי צרות מוחין, וולגריות ויומרנות.

מה שהשתנה במידה רבה מאד הוא יחסי אל מוקדי הכאב שגרו בתוכי במשך שנים רבות. מטפלת הנפש שלי סייעה לי להגדיר אותם בבהירות, להבין כיצד השפיעו על חיי, למחול לעצמי על טעויות כבדות של ראיה מוטעית במשך שנים הרבה. בחדרה, אחת לשבוע, התרתי לעצמי לבכות את הכאב ולפעמים אפילו יכולתי להקיאו ממני והלאה. "את מאוזנת כבר?", שאלה אותי פעם אחת מאותם שהתיימרו להבין ואני רק חייכתי אליה באופן מאוזן לגמרי, ולא עניתי.

לא הרגשתי אף פעם שאינני "מאוזנת" במובנים התודעתיים או התבונתיים אלא רק זאת- שהכאב שהרגשתי היה כל כך כבד, שהעצב היה כל כך נורא, עד שלא ראיתי לפני שום דרך הגיונית אחרת מאשר לפנות ולבקש אחר טיפול נכון, אצל מי שמקצועם והתמחותם הם בנפש האדם.

הדרך להבראה הייתה קשה, מלווה בכאבי גוף ונפש, נזקקתי לתמיכה ולמדתי לקבל אותה: מבני משפחה ומחברים, מאנשי מקצוע מעולים באמצעות האינטרנט ובעיקר מן הידיעה שהפסיכיאטר והפסיכותרפיסטית שטיפלו בי מאמינים בי וביכולתי להתמודד.

בדיעבד,אני יודעת שהייתה זו אחריות בסיסית וחיונית- לפנות לטיפול,להתמיד בו,לבטוח באנשי המקצוע ובתרופות שהציעו. שנתיים אחרי שהגעתי לחדר המיון ופגשתי לראשונה בחיי פסיכיאטר, אני מרגישה מצוין,עובדת, לומדת, שמחה בעצמי ובמה שישנו לי.

ליבי לכל מי שאיננו מעז, בגלל דעות קדומות וחשוכות, לבקש אחר טיפול הולם. ליבי למשפחתה של השכנה שלי שסירבה ללכת לפסיכולוג ("כי אני לא פסיכית",אמרה) וסבלה מאד מהתקפי חרדה עד שקפצה אל מותה מגג בנין גבוה, צר לי על אותם ארבעים וחמישה אחוז מהנשאלים ההם המעדיפים שיעמוד בראשם שקרן ונואף ורק לא אדם אחראי המודע לכאבי נפשו ופונה לבקש עזרה, בלי לחשוב,אפילו לא לרגע אחד, שהוא "פסיכי".

בואו לדבר על כך בפורום פסיכיאטריה

קיראו עוד על טיפול פסיכולוגי