על תבונה, חובה ורגישות

אלימות - שימוש בכוח המהווה עבירה על החוק. תופעות שכיחות בביטוי אלימות:
* המעשים חוזרים על עצמם, ולעיתים קרובות עולים בתכיפותם וחומרתם.
* המעשים נעשים ללא התחשבות במצבו הנפשי ו/או הפיזי של הקורבן.
* המעשים מבוצעים כדי להוכיח שליטה על חייו של הקורבן או כדי "להענישו".

בשנת 2000 פנו למשטרה 5,097 בני אדם בתלונות על תקיפה מינית. לפי הערכות המרכז לתקיפה מינית, רק 18% מהפונים לסיוע פונים גם למשטרה; למעשה, 28 אלף בני אדם עוברים התעללות מינית כל שנה. ומניחים שהמספר האמיתי גבוה בהרבה, מכיוון שלא כולם מתקשרים למרכזי סיוע. 60% מהם סבלו מההתעללות לפני גיל 18.
40% ממקרי ההתעללות, כלומר יותר מ-11 אלף בני אדם בשנה, הם של אונס, ניסיון אונס או אונס קבוצתי.
מספרים אלו מעידים יותר מכל על היותו של רופא המשפחה ערוץ חיוני והכרחי על מנת לאתר בעיות וסכנות (זו גם חובתו החוקית של הרופא) אבל האם זה קורה בפועל?

מצבי חירום גודשים יום יום את חדרי המיון, נשים וילדים מתים בכל שנה - איך ניתן למנוע את כל זאת? הדיכוי של החלשים והריטואלים הקבועים מובילים לעיתים קרובות לחיים של גיהנום עבור משפחות מסויימות, חיים שאין בהם דרך מילוט - חיים שחובה לשבור בהם את הדפוסים הקיימים.

ברישום של משרד הבריאות מדובר ב-250 מקרים בלבד, של תקיפה מינית כנגד ילדים המדווחים על ידי אנשי מקצוע הרפואה בכל שנה. הרופאים, מסתבבר, לא תמיד רואים, וגם אם הם רואים, הם לא תמיד שואלים, האם זו אשמתה של מערכת בריאות עמוסה מדי? של אטימות של רופאים שחוששים מלקיחת אחריות או בהסתבכות בענייני משפחה/עניינים פליליים? או של חוסר בחינוך נכון של המערכת כולה? שיטת ההתנהלות הגורסת "פגע וברח" במובן הכללי יותר (ראה, אבל עצום עיניים, ספר, אבל אל תתלונן) מובילה לעבר פי פחת, אמנם זו לא פוליטיקה, אמנם זה לא הצבע, המדינה, השטחים, ההתנתקות - אבל זהו בשר תושבי המדינה, ולהחליק אותו מתחת לשטיח יביא לתוצאות קשות לא פחות.
אין ספק שהתמונה העולה מכל אלו היא תמונה עגומה, ועל מערכת הבריאות להצליח במקום שמערכת המשפט כשלה.

סיפורן של עשרות הנשים שנרצחו בשנים האחרונות בידי בעליהן הוא סיפורן של עוד אלפי נשים בישראל, הסובלות מאלימות במשפחתן ומאיום ממשי על חייהן. הגבר לא פוסח גם על ילדיהן של אותן נשים, שלא נדבר על הסכנות הצפויות לילדים ולנשים מחוץ לבית, האם אפשר לאתר נשיםוילדים אלו ולסייע להן, לפני שמתרחש האסון? מסתבר שבמקרים רבים אפשר לאתרן במרפאת הרופא, כיצד?

נשים הסובלות מאלימות במשפחתן - כך מגלים המחקרים - נוטות לבקר במרפאת הרופא בשכיחות גבוהה יותר מנשים אחרות. נשים אלה פונות לעזרה רפואית בתלונות שונות, או מביאות את ילדיהן לבתי החולים או למרפאה בתואנות שונות ומשונות ומתוך רצון לשהות בקרב אנשים שנראים להן כ"מבינים" או "מקצועיים" ויוכלו לסייע להם, בתקווה שבעייתן האמיתית תתגלה.

הרופאים והאחיות אליהם פונות הנשים הם הכתובת הראשונה ולפעמים היחידה אליה הן פונות. המחקרים מגלים, כי רוב הנשים קורבנות האלימות מקוות שהרופא ישאל אותן על הנושא האמיתי המציק להן והן מוכנות להיפתח. בעקבות ממצאים אלה, החוזרים ועולים במחקר, גוברת ההכרה בחשיבות הגברת המודעות לתופעה בקרב צוותים רפואיים והפנמת תהליך הבירור לאיתור מקרים של אלימות במשפחה

מזה מספר חודשים פועלת ב"מכבי" התכנית לאיתור וזיהוי נפגעות אלימות. עובדות סוציאליות המתמחות בנושא מכשירות את הצוותים הרפואיים והמינהליים במרפאות לזיהוי מוקדם של בעיית האלימות ולהפניית הנשים לטיפול נכון בבעיה. תפקיד הרופא והאחות הוא להיות ער לביטויים המהווים "אור אדום" לאלימות במשפחה, לזהות את הממצאים הרלבנטיים, לתעד אותם, להעריך את הסיכון המיידי ולהפנות את האשה לייעוץ מתאים. לנשים רבות אין כל ממצא חיצוני המצביע על אלימות כלפיהן. ממצאים ראשונים של התכנית מראים כי מתוך 100 מקרים חדשים של נשים נפגעות אלימות שאותרו במרפאות הקהילה מכלל קופות החולים - %41 מהן פנו למרפאה על רקע נפשי (דיכאון וחרדה) ו-%18 על רקע חבלה פיזית. כל הפניות טופלו על ידי העובדות הסוציאליות במרפאות בדיסקרטיות מלאה, תוך מתן יעוץ והכוונה גם לשירותים המתמחים בנושא בקהילה.

חשוב לזכור, כי אלימות במשפחה איננה רק תופעה חברתית. זוהי בהחלט גם בעיה בריאותית. מרבית הנשים החיות במערכת יחסים המאופיינת באלימות פיזית, מינית ונפשית מצד בן זוגן, סובלות מבעיות בריאותיות ונפשיות הפוגעות באיכות חייהן ובתוחלת חייהן. כאבים כרוניים, עייפות כרונית, חרדה, דיכאון, הפרעות אכילה, סיבוכים בהריון, דימומים חוזרים בהריון, הן תופעות שכיחות בקרב נפגעות אלימות. נשים אלה נוטות גם לעשן יותר ולצרוך סמים ואלכוהול ברמה גבוהה יותר מאוכלוסיית הנשים הכללית. נשים נפגעות אלימות צורכות פי שניים שירותי בריאות מיתר הנשים. הן גם פונות לייעוץ פסיכיאטרי פי חמש מיתר הנשים ומבצעות פי חמש ניסיונות אובדניים. קיימת פגיעה הולכת וגדלה בתחושת הערך העצמי ובדימוי העצמי של האשה. קיימת גם פגיעה בילדים העדים לאלימות, או אלו שסובלים ממנה ישירות. ילדים עדים לאלימות חיים במצוקה נפשית קשה, מגלים קשיים בתחום הלימודי ובתחום החברתי והרגשי. מחקרים הראו, כי ילדים העדים לאלימות יהפכו, בסבירות גבוהה, לבעלים מכים או לנשים מוכות בעתיד.

אלימות במשפחה והתעללות בילדים הם נושאים הזוכים כעת לתשומת לב רבה. מאמר המופיע בכתב העת המדעי "לנסט" מפנה את תשומת לב הקוראים לכך, כי הזנחה של ילדים היא שכיחה הרבה יותר מהתעללות של ממש, וגם להזנחה של ילדים יש תוצאות משמעותיות בהמשך החיים, הבאות לידי ביטוי באלימות בגיל מבוגר. לפיכך, כאשר דנים בדרכים שונות להתמודדות עם נושא האלימות במשפחה, עלולים להחמיץ חלק לא מבוטל של ילדים הנמצאים בסיכון לפתח דפוסי התנהגות אלימים.

רופא משפחה מדוייק ורגיש יכול לאתר סימנים שעשויים להיפטר על ידי גננות או אנשים שבאים במגע עם הילד כ"הוא נפל ונחבל" ושאר תירוצים, רופא משפחה מדוייק יכול לראות סימנים שהם קלאסיים לפגיעה הורית מסויימת, כגון טלטול או פציעה סיסטמטית, ילד שחוזר לרופא עם אותן פגיעות שוב ושוב צריך להדליק אור אדום.

בקשו מרופא הילדים שלכם עזרה מאחר והוא יודע לאתר את הסימנים המעידים על התעללות מינית או אחרת בילדים, זיהוי הסימנים האלו בשלב מוקדם יכול להציל חיים ונפש.

מה יכול לגרום לנו לחשוד שהילד נפגע מהתעללות מינית?

ידע רחב והבנה לגבי מין, תיאור פעילויות מיניות בפירוט שלא הולם את גיל הילד, שיחות חוזרות ונשנות על מין, ציור של דמויות חוזרות עם איברי מין מאיימים או גדולים במיוחד.
ניסיון לכפות מגע מיני או החדרת חפצים אובססיבית לפי הטבעת או לנרתיק (של הילד עצמו או של ילדים אחרים)

פחד פתאומי ממקום מסויים, מזרים, מאנשים, מפעילויות מסויימות, מערום וכו'.

דרישה לפרטיות בבכי ובתוקפנות, אלימות כלפי אחים או כלפי ההורים.

נפיחות, גרד, רגישות וכרב באזור אברי המין, סירוב לנקות את איברי המין או להתרחץ, בעיות בשינה או באכילה.

דיבור בצורה סקסית ומפתה שאינה הולמת את גיל הילד עם זרים ומבוגרים, ייראה ממבוגרים אחרים (או ממבוגר ספציפי מדליק נורה אדומה)

* כאבים כרוניים - כגון כאבים בכתפיים (מאחיזה ומטלטול) כאבי עצמות (מחבורות ומכות יבשות) כתבים ישנים צהובים וכחולים, אזורים רגישים בגוף (באופן קבוע) וכאבי לסת ופנים.

* עייפות כרונית - אשר קשורה גם לאפקט הפסיכולוגי של התעללות ומכות, הבריחה לתוך השינה היא אחת הסימנים של דיכאון ושל נורת אזהרה ביחס לאדם שאמור להיות בריא.

* דלקות בדרכי השתן - יכולה להעיד על מכות וחבלות באזור הבטן, או על פגיעות ואונס חוזר ונשנה, או על המתח והלחץ שגוררים כל אלו.

* בעיות עיכול - מעידות על חרדה ועל מתח ולחץ, חוסר היכולת לאכול ומעי רגיז הם סימפטומים קלאסים של דיכאון ופחד.

* חרדה, דיכאון - אין צורך להכביר מילים, אבל לעיתים יש לברר במדוייק את מקורה של החרדה והאשמה.

* הפרעות אכילה - אחד הביטויים הקלאסיים של התעללות, ניסיון לקחת שליטה על החיים: אשה מנסה להחביא בתוכה את המתרחש, אבל גם להוציא אותו, לפרוק, אבל לקחת הכל על עצמה, הרס עצמי כתחליף לדיבור, רצון לנקום בגוף ה"אשם" בכל הכאב והצער, רופא שיניים יוכל לאתר סימנים של הקאותעל השיניים ובית הבליעה, רופא משפחה יכול לאתר סימנים בבדיקת דם ובמראה כללי שעשויים להעיד על הפרעת אכילה, וכנ"ל גניקולוג רגיש.

* סיבוכים ודימומים בהריון- יכולים להיגרם ממכות בבטן בעת ההריון.

* פציעות וחבלות - שוב, אין צורך להכביר מילים, אבל היכולת לזהות דפוסים, חזרה עם מכות באותו האזור, גוף שנחבל בקלות וכך הלאה.

* התנהגות מסכנת בריאות: עישון, סמים, אלכוהול - דפוסים של בריחה, של דיכאון ושל הרס עצמי, בניסיון למצוא צעט שליטה בחיים של כאוס.

אז איך כל זה יכול להשתנות? האם הפתרון צריך לבוא מגבוה? או שמא דווקא ברמת הפרט, האיש, האדם והרופא - שם צריך לבוא השינוי?

בואו לדבר על כך בפורום רפואת משפחה