דמיינו לעצמכם

היכולת לדמיין מתפתחת בסביבות גיל שנתיים. לפני כן, עולמו של התינוק הוא ממשי, ומורכב רק מדברים שהוא יכול לראות, לשמוע או לחוש באצבעותיו. זאת משום ש"דמיון הוא בעצם חיבור חדש לפריטי מידע או לפריטי מציאות שהופנמו כבר", מסבירה דרורית אמיתי-דרור, יועצת להורים ומומחית לגיל הרך. בגיל שנתיים הפעוט מפתח יכולת לחשוב בצורה מופשטת על חפצים ועצמים מוכרים, גם כשהם לא נמצאים. בהמשך, הוא מתחיל להוסיף בעזרת הדמיון משהו משלו לחפצים הממשיים. בין גיל שנתיים לשלוש מפתח הפעוט את היכולת להמציא ולדמיין.
"בגיל הרך, הדמיון הוא מפתח כמעט לכל דבר", אומרת אמיתי-דרור. "הוא היכולת שלנו להתגמש במחשבה ובתפיסה שלנו את העולם, שזו מיומנות חשובה באופן כללי. דמיון הוא לא ממלכה אחרת מהמציאות - הוא מושתת על המציאות. יש קשר בין חינוך לדמיון, בין ביטחון לדמיון, בין סקרנות לדמיון. לכן חשוב לאפשר לילד ללכת למקומות רחוקים, להיות סקרן ולהתנסות בדברים חדשים, ולפתח את המחשבה המקורית והדמיון.
"הדבר הראשון שנדרש על מנת לגדל ילד בעל דמיון, זה לכבד אותו ואת העולם הנוסף שהוא מביא לדברים. לא להחליט שהילד צריך לחשוב, לנהוג ולהגיב כמו ההורה, אלא לאפשר לו את המקום שלו. דמיון מפתח כישורי למידה הרבה יותר מאשר ישיבה מודרכת עם הילד, כיוון שהוא צריך בשביל זה לחקור, להעז, להתנסות, לבדוק אופציות".
אבי בקר, פסיכולוג קליני, מוסיף כי הדמיון משמש את הילד כמרחב מעבר בתהליך ההתפתחות והגדילה, שהוא תהליך של פרידות שהילד עובר כל הזמן. "היכולת שלו להיכנס לעולם דמיוני עוזרת לילד להיפרד מסביבתו ולהיכנס למשהו שהוא רק שלו. ממצב שבו הילד והעולם שסובב אותו - בהתחלה בעיקר אמא - הם יחידה אחת מבחינת התפיסה שלו, מתחיל תהליך התפתחותי העוזר לו להיפרד ולהיות בסופו של דבר אדם עצמאי. מדובר בתהליך כואב, והדמיון משמש בו מעין אזור מעבר. נוצר מרחב שבתוכו הילד יכול מצד אחד להתייחס למציאות האובייקטיבית, אבל במקביל הוא מפעיל בתוכו כל מיני דברים דמיוניים שזו איזושהי מציאות פנימית.
"למשל, כשהילד עובר חוויה כואבת, הוא משתמש בדמיון כדי להרחיק אותה, אבל זה גם מאפשר לו להיכנס אליה במקום לברוח ממנה. דבר נוסף לגבי תהליך הפרידה הוא שהתינוק, עם כל זה שהוא קטן וחסר אונים, החוויה שלו היא שהוא כל-יכול. בתהליך הגדילה הוא צריך להיווכח שהוא לא כזה. גם כאן, הדמיון עוזר לו להיפרד מהתחושה הזו בצורה נוחה יותר, כי הוא עדיין משאיר אותו שם".

המשחק מהווה חלק מרכזי בחייהם של ילדים, ובין השאר, הוא מפתח אצלם דמיון ויצירתיות. קוביות משחק, לדוגמה, מאפשרות לילד ליצור עולם שבו הוא בונה מדמיונו. אביזרי לבוש שיש בכל בית מאפשרים לילד לדמיין שהוא מישהו אחר ולשחק תפקידים של דמויות שונות. מכוניות קטנות, דמויות קטנות או חיות קטנות, מאפשרות לילד ליצור ולהמציא עולמות קטנים של התרחשויות דמיוניות שבהם הוא השולט. הגישה האנתרופוסופית דוגלת בצעצועים פשוטים שאינם מעוצבים עד לפרטים הקטנים, וכך משאירים יותר מקום לדמיונו של הילד, שבונה מחדש את הפרטים החסרים כשהוא משחק. זאת, בשונה מהמשחקים המתוחכמים המשאירים אותו פסיבי.
"כל משחק יכול להיות דמיוני", אומרת אמיתי-דרור, "אולם דמיון זה לא רק משחק. דמיון זה ציור, עבודה בחומר, תנועה, ריקוד ומוזיקה. דמיון זה קודם כל כיף, הנאה. אנשי חינוך קצת נופלים בפח בעניין הזה: צריך לפתח דמיון, אז משעה תשע עד תשע וחצי מפתחים דמיון ומתשע וחצי עוברים למשהו אחר. אבל דמיון זה דבר שמלווה כל פעילות. אני לא מאמינה שיש ספר המפתח דמיון או משחק מפתח דמיון, כפי שכתוב על כל משחק. יש בזה מין הטעיה, כאילו סגרנו את החוב שלנו לילד כי נתנו לו משחק שכתוב שהוא מפתח דמיון. אם נותנים לילד את המקום שלו, אז כל דבר הוא מקום לפיתוח של דמיון וחשיבה עצמאית".

"המשפט שמוביל אותי, כגננת, הוא שאין 'איך צריך להיות'", מסבירה תהל חסון, גננת ובוגרת סמינר הקיבוצים בחינוך יצירתי. "התפקיד שלי הוא לתווך בין הילד לבין העולם, ולא לתת לו את כל התשובות, כך, יש הרבה מקום לילד לחפש את התשובות בעצמו".

"בוודאי, בכל דבר שעושים. אני למשל מתחברת מאוד לפיתוח הדמיון באמצעות השפה. להגיד לילדים, לדוגמה, מילה עם כל המילים הנרדפות שלה. ירח זה גם סהר וגם לבנה, ואז מסתכלים ורואים שהירח הוא לבן, ואסוציאציה רודפת אסוציאציה, וכל אחד יכול לצייר לעצמו את התמונה בראש. או לתת לילדים לחרוז, לשחק משחקים של 'שטוזים', שזה שטויות בחרוזים. הילדים צוחקים מזה ומצחיקים אחד את השני, ומחפשים במגירות של המוח מה עוד מצחיק. הדמיון בא לידי ביטוי גם בהצגות שאנחנו עושים. אנחנו מציגים המון מתוך ספרים, מתוך אגדות, והילדים בעצמם יוזמים סיטואציות ומציגים אותן. אני לא חושבת שלהעתיק זה דבר רע, בהקשר של דמיון. למשל, כשיש לילד יום הולדת ואומרים לילדים בואו נברך אותו וכולם אומרים את אותו הדבר. גם כשמעתיקים זו נקודת התייחסות לדמיון של הילד".
אחד המשחקים החשובים בהקשר של הדמיון, הם משחקי ה"כאילו", או בשמם המדעי יותר, "המשחק הסוציו-דרמטי". בסביבות גיל שנתיים וחצי מתחילים הילדים "לעשות כאילו" ומגלמים תפקידים שונים. בהתחלה בעזרת חפצים שונים, כמו האכלה של בובה. "כשילד יושב על כיסא ועושה טו-טו", מסבירה אמיתי-דרור, "הוא כבר נכנס לתפקיד של מישהו אחר, כלומר - לא צריך תמיד לספק את האביזרים. לא צריכה להיות באמת מכונית כדי שהילד ירגיש נהג. הילד יכול לרוץ עם הדמיון עוד כמה שלבים קדימה ולהפוך את הכיסא לאוטו או לרכבת. הייתי אפילו אומרת, שבמידה מסוימת כמה שהדברים מופשטים יותר ופחות מכוונים לכיוון מסוים, הם נותנים יותר מקום לילד להלביש את מה שמתאים לו על הצעצוע, והצעצוע לא מלביש את עצמו על הילד. בובה מחייכת לא תוכל להיות בובה בוכה, כי יש לה חיוך מרוח על הפנים שהיצרן סידר לה".

"נכון שצריך לתת לילד גבולות רחבים מאוד במשחק, הרבה יותר מאשר במציאות. במשחק מותר לו לבטא כל רגש או פעילות, להרביץ לבובה, להוציא כל סוג של הבעה החוצה. במובן מסוים זו מעבדה מוגנת שבה אפשר לעשות הכל. יחד עם זה, אני לא שוללת את תיווך המבוגר. מבוגר יכול לפעמים להוסיף עוד נדבך, אבל אם הוא לוקח את האחריות על המשחק, אז פספסנו. צריך להיות מודע לזה שאני לא מגביל את הילד ולא מכניס אותו למסלול שמתאים לי, אלא שאני נותן לילד את המקום המרכזי".

אחד מתוצרי הדמיון הם פחדים דמיוניים. "הפחדים הקלאסיים אצל ילדים, כמו פחד ממפלצות", מסביר בקר, "הם בדרך כלל ביטוי של שלב התפתחותי שאנחנו צריכים להיות די רגועים לגביו. הם נובעים מהמצב שבו הילד מגלה שהשליטה שלו על העולם מפסיקה להיות מוחלטת, ואז הוא עושה העצמה של זה. אני לא יכול לשלוט, אז שולטים בי. פחד זה איבוד שליטה, אז המפלצות הן ביטוי של איבוד שליטה".

"נותנים להם לגיטימציה. לא אומרים לילד 'אין כזה דבר מפלצות', כי זה משאיר אותו נורא לבד. קודם כל אומרים לו 'אני כאן ואני שומר עליך'. ואם הילד חש ששולטים בו, אז צריך לעשות כל מיני מניפולציות של שליטה בחזרה. אפשר, למשל, לערוך טקס שמגרש את המפלצת, או סוגר אותה בכל מיני מקומות. כשהילד יצטרך להיפרד מזה, הוא ייפרד. רב הילדים נפרדים מפחדי הילדות שלהם".
"פחדים הם חלק משלב התפתחותי חשוב המאפשר לילד גם לבנות דברים מאוד טובים", מסבירה אמיתי-דרור. "קשה לנו עם פחדים, אבל הם חשובים. לא צריך למגר אותם, צריך לעזור לילד להתמודד איתם. לא ללעוג לילד, אלא ללכת איתו ולחפש יחד את המפלצת, להתכופף מתחת למיטה, לראות שהיא איננה. אותו מנגנון שעובד על פחדים עובד גם על פיתוח הדמיון. אי אפשר לסגור את הברז פה ולהשאיר אותו נוזל במקום אחר".

"איך אפשר לעשות את ההבחנה הזאת? בגיל הרך פעוטות לא מבחינים בין דמיון למציאות וזה שלב התפתחותי טוב וחשוב. המכשפה היא ממשית עבור הילד, הפחד הוא ממשי. ילדים, גם בגיל יותר מאוחר, מערבבים פחדים מציאותיים עם פחדים דמיוניים: היה פיגוע ואז באה המכשפה והירח נשבר. אז צריך לעשות סדר, בכל גיל, בין 'זה לא קרה' ו'זה לא יקרה' ו'אני שומרת עליך', לבין מה שבאמת צריך להזהיר מפניו, כמו לומר לילד לא לגעת בחבילה שהוא רואה. בגילאי חמש-שש צריך לעשות סדר בדברים, כי זה כמו 'רב-סרן שמועתי' של הילדים. ההשתכנעות שלהם והכניסה שלהם לעולם הזה היא אדירה, כשכל אחד מוסיף דברים שחשב עליהם או שמע או חלם, והכל ביחד הופך למציאות אחת גדולה. האמת היא שגם אנחנו כמבוגרים עושים את זה, אבל בצורה יותר מבוקרת".

"בגילאי שנתיים וחצי-שלוש, ילדים לא משקרים. הם עדיין לא מבחינים בין המציאות לבין הדמיון. הילד גם לא מסוגל לדעת שמה שהוא חושב לא גלוי בפני ההורה שלו, משום שהוא עדיין לא עושה את ההפרדה שאני זה אני, ואמא ואבא הם אנשים אחרים.
"כשילד בן שלוש וחצי או ארבע משקר ביודעין, ההורים שלו צריכים לשמוח שהוא עבר לשלב התפתחותי מתקדם ביותר. ההורים צריכים לתת לגיטימציה לדמיון, אבל לשים אותו במסגרת הדמיון. להגיד 'זה מאוד יפה מה שסיפרת, או מפחיד או עצוב, אבל זה היה בכאילו, לא באמת'. אנחנו נותנים לו את אבן הבוחן של המבוגר, את החיבור בחזרה למציאות. אבל בשום אופן לא לשלול את דבריו ולהגיד לו איזה שטויות אתה מדבר, או איך אתה לא מתבייש לשקר".

בקר: "אם יש בלימה של השימוש בדמיון, צריך לבדוק מה מעכב אותו, אילו פחדים לא נותנים לילד להפעיל את הדמיון שלו. זו יכולה להיות בעיה רק אם מדובר בביטוי לחרדות או לבעיות, לקושי לפגוש את הלא מוכר והזר, ביטוי לקשיי פרידה. אז כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. אבל אם אין סימפטומים של חרדות או בעיות, אז זו לא בעיה. אם ילד לא משחק במשחקי דמיון זו יכולה להיות גם מרדנות חיובית שלו, הוא לא רוצה שיגידו לו איך ומה לשחק, מה לדמיין. זה חלק מהעצמאות שלו. דמיון זה חופש, וצריך לתת לילדים את החופש שלהם".

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים ילדים


*דרורית אמיתי-דרור, מומחית לגיל הרך ויועצת להורים, בורלא 13 תכנית ל' תל-אביב. אבי בקר, פסיכולוג קליני והפסיכולוג של ערוץ הופ, הפלמ"ח 4 גבעתיים 53406. תהל חסון, גננת, הגן של מיתי וגל, לייב יפה 27 הרצליה.