בפחד, בחיל וברעדה

"הצילו" - מה הצילו? "אמא, אני פוחד"... איזה הורה לא נתקל בסיטואציה הזו? ממה הילד פוחד? אם תשאלו אותם, תקבלו מגוון תשובות שעומקן והתיחכום שבהם ישתנה מילד לילד, על פי גיל, או על פי אופי, אני מפחד ממפלצות, מהשטיח, מהנדנדה, מהחברים, מאבא, או ממשהו לא מוגדר שקשה לנסחו, למה? וממה זה נובע? ומתי מדובר בפחד "תמים" והגיוני - ומתי צריך לחלחל החשש שמא משהו באמת קרה לילד שלי?

פחד הינו ממצא שכיח בתקופת הילדות וההתבגרות והוא מהווה בדרך כלל תגובה בריאה ואינסטנקטיבית במקרה של סכנה. הימנעות או בריחה יהיו בדרך כלל התגובות הראשוניות לאותו פחד, קיפאון תהיה תגובה נוספת (ארנבות קופאות בשעת פחד, לשם התחזות למתות ומשום שהן פשוט לא מסוגלות לצאת ממצב הפחד) אולם התנהגות זו לא מצמצמת את ההזדמנויות ללמוד ולא מונעת מהילד לבחון האם התנהגותו הייתה נכונה. מחקרים בעבר הראו על שכיחות של בין שלושה לעשרים ואחד אחוזים של פחד בילדים כתגובה לאירועים חדשים. לרוב מדווח על פחד אצל בנות יותר מאשר אצל בנים. הדבר נובע אולי מאופי בסיסי ביישן יותר אצל בנות או מחינוך לחשיפת פחדים אצל בנות לעומת הסוואתם אצל בנים, העולם המודרני מצפה מהילדה ש"תפחד" מהעולם, בעוד שמהבנים מצופה לקום ולכבוש אותו (את הפחד, וגם את העולם).
מחקרים מראים כי קיימת עליה בפחדי הילדות עם הגיל עד לשיא בגילאי תשע עד אחת עשרה ולאחר מכן ירידה בגיל ההתבגרות.

בגיל מסויים (בדרך כלל סביב גיל שנתיים) המודעות הגוברת לעולם שסביבנו גורמת לעלייה בתחושת הפחד, עלייה שאיננה שלילית מיסודה, הפחד מאפשר לילדים להכיר את גבולות הסובב אותם, להתמודד עם המציאות ולפתח תחושת סכנה בריאה.
חשוב לברר מה מקור הפחד, גם בילד שלא מדבר, ממה בדיוק הוא מפחד? ולנסות לנטרל את הגורמים הפונקצונליים (דמיונות תמיד ימשיכו להפחיד, מפלצות ושדים וכיוצא בזה)
פחד מפציעות גורם לילד לחשוב שמשהו התקלקל בגופו באופן בלתי הפיך (דם, משמעו מוות, סוף)
פחד מדברים פרקטיים: צעצוע מסויים, ספר מסויים, סרט.. ניתן לנסות ולנטרל את גורם הפחד, או לנסות להציג אותו בצורה אחרת, משעשעת, רוב הילדים יסרבו להתבונן בגורם הפחד (מה שלא סותר את העובדה שייתכן ולמחרת יגשו אליו בשמחה גלויה).

עולם "המציאות" נשלט יותר על ידי השכל, ובו מסוגל גם התינוק להגיע לאיזו שליטה, כאשר הוא בוכה וההורה מייד מגיע, יש לו איזה שהוא סוג של ביטחון בנעשה. בעוד החלומות נשלטים בעיקר על ידי הרגש. בשנים הראשונות לחייו קשה לילד להבדיל בין עולם הרגש לעולם המציאות, כיוון שעולם התת-מודע והחלומות עשיר כמעט כמו העולם שבחוץ, ומלא בישויות ואירועים מפחידים.
בשנים שעדיין השליטה השכלית הינה בתחילתה, הילד מועד הרבה יותר להיות מושפע מהתכנים שקיימים בתת-מודע שלו. מתוך כך, הילד חווה הרבה חוסר יציבות בעולמו, והינו רגיש יותר למצבי רוח שלו ושל הסובבים אותו.
לא פשוט להיות בן שנתיים פוחז - הצורך להתחיל ולדחות סיפוקים שעד היום היו כמעט מיידיים, ההכרה ב"אני" כחלק שהולך וגדל בחיי היום יום (זה הגיל ל"אני לבד"..) וההכרה בכך שהוא הולך וגדל ועם הגדילה מגיעות יכולות שונות.
ומנוגדות: האם להמשיך לגדול, להיות עצמאי ולכבוש את העולם גם כעת, שכוחותיי ויכולותיי מוגבלים?, האם לא כדאי לוותר על כל עניין העצמאות וכיבוש העולם ולחזור לחיק החמים של אמא? לשוב ולהיות תינוק? הקונפליקט הזה יוסיף וילווה את הילד לאורך כל שנות ילדותו (ואף בהמשך חייו), הילד מתחיל להבין שלמרות שהוא נפרד מאמא, הרי הוא לא מרכז העולם, ההבנה האנטי אגוצנטרית הזו מביאה לפחד, אם אני לא היחיד בעולם (ואצל אמא) אם אני יישות נפרשדת מהם, האם זה לא אומר שהם יכולים ללכת ולהעלם?

פחד הוא לא רק תלוי סיטואציה, אנחנו בתור בני אדם מייצרים עבור עצמנו את הפחדים שלנו, השלכה של רגשות מבפנים החוצה, לעבר כל גורם אפשרי יוצרת עבורנו ג'ונגל של פחדים, לא חשוב כמה ננסה לנקות את הסביבה האובייקטיבית מגורמים מפחידים.

מרגע הוולדנו אנחנו משחקים ומדמיינים. אריסטו התיחס לכך כבר במאה הרביעית לפני הספירה "משחק הוא האושר שבעשיית דבר שאין לו מטרה". לפי אריסטו, המשחק הוא חופשה קצרה מעולם המציאות, בריחה לעבר מה שאין לו מטרה, אבל בעצם מטרותיו רבות (אבל כאמור, ברגע שתיצוק יותר מדי מטרות לתוך משחק, הוא יאבד את הוויתו ה"משחקית") מי לא שיחק בעבר בנגיעה בפחדיו הגדולים ביותר, משחקי דמיון בילדים יתומים, בילדים על אי בודד, במכשפות, או אפילו הפעוט הלובש על ידו גרב ו"מפחיד" את ההורה, המשחק מאפשר להם להתמודד עם הסיטואציה מנקודת המבט של מי ששולט בה ומכפיף אותה לכלליו (אם כי לא נדיר לראות פעוטות משחקים ולפתע נבעתים, כי הפחידו את עצמם יתר על המידה במשחקם).
חשוב לזכור כי לעיתים קרובות ילדים הם שיקוף של פחדי הוריהם (כאילו שאין להם שלל גורמים אחרים לפחד מהם..) ילד שתמיד הוזהר "אתה תיפול" והוריו חרדו למראה כל פציעה, בהחלט עשוי לפתח פחדים בעלי אופי חרד מנפילות ופצעים, וכך הלאה.

לעיתים אנחנו פוטרים התנהגויות מלחיצות ב"ככה זה ילדים" אולם לעיתים מבחינים הורים בהתנהגות שקשה להם לפרשה אצל ילדם, התנהגות שעלולה להעלות את החשש שמא הילד שצועק מתוך שינה "לא" (קורה גם לילדים שלא חוו כלום, ויכול להיות נורמלי לחלוטין..) הוא ילד שזקוק לעזרה משום שחווה התעללות מסוג כל שהוא.
מה יכול לגרום לנו לחשוד שהילד נפגע מהתעללות מינית?

ידע רחב והבנה לגבי מין, תיאור פעילויות מיניות בפירוט שלא הולם את גיל הילד, שיחות חוזרות ונשנות על מין, ציור של דמויות חוזרות עם איברי מין מאיימים או גדולים במיוחד.
ניסיון לכפות מגע מיני או החדרת חפצים אובססיבית לפי הטבעת או לנרתיק (של הילד עצמו או של ילדים אחרים)

פחד פתאומי ממקום מסויים, מזרים, מאנשים, מפעילויות מסויימות, מערום וכו'.

דרישה לפרטיות בבכי ובתוקפנות, אלימות כלפי אחים או כלפי ההורים.

נפיחות, גרד, רגישות וכאב באזור אברי המין, סירוב לנקות את איברי המין או להתרחץ, בעיות בשינה או באכילה.

דיבור בצורה סקסית ומפתה שאינה הולמת את גיל הילד עם זרים ומבוגרים, ייראה ממבוגרים אחרים (או ממבוגר ספציפי מדליק נורה אדומה)


ילדים במצוקה:
כשילדים חשים במצוקה כלשהי ניתן להבחין בכך מיד, כי אצבעות הידיים ולעתים גם אצבעות הרגליים מתכווצות. את האגודל נוהגים הילדים להחביא בתוך כף היד, מתחת לאצבעות. האגודל של הילד הוא אנלוגיה לראש וכשילדים חשים מצוקה הם נוהגים להחביא את האגודל כי זה מה שהיו רוצים לעשות באותו רגע עם ראשם.

במקרים אלו יש לפנות מייד לייעוץ עם אנשי מקצוע, על מנת לוודא מה אירע ולטפל בפעוט/ילד בהתאם.

וגם כשניסינו והבנו ממה הילד מפחד, וגם כשניטרלנו את הגורם וגם כשהצענו לילד בית חמים ונטול גורמי סיכון מאיימים (האם ניתן בכלל לעשות דבר כזה? והאם זה נכון לנסות לנקות עבור הילד את העולם? זה כבר נושא אחר) עדיין נישאר עם אותה סיטואציה שתיארנו בהתחלה "אמא - אני מפחד"...

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים ילדים