אם תרצו אין זו (רק) אגדה

בשנים האחרונות מדפי ספרי הילדים בחנויות הספרים מאיימים לקרוס. שפע של ספרים הנכתבים עבור ילדים ניתך עליהם ועלינו ההורים, ואוהבי המילה הכתובה חוגגים וממהרים להוסיף עוד ועוד תוצרים משובחים לספרייה הפרטית. אולם בתוך מבול הספרים החדשים נשמר מקום של כבוד לאגדות הילדים הוותיקות, על שלל גרסאותיהן. כיפה אדומה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת, עמי ותמי, ודמויות אגדתיות רבות אחרות אינן מפנות את מקומן או נותרות מאחור. אז מה יש באותם סיפורי עם שמותיר אותם כל כך רלוונטיים גם לעולם המודרני?

"ראשיתן של המעשיות והאגדות בראשיתו של האדם", קובע פרופ' אדיר כהן, ראש המרכז לספרות ילדים באוניברסיטת חיפה. "הרצון לספר סיפורים והצורך לשמוע אותם היו קיימים מאז ומעולם, ולא בכדי. בתחילה עברו כמובן הסיפורים בעל פה ובעזרת הזיכרון מאב לבנו, עד שהחלו לכתבם ולהדפיסם, אך בכל מקרה, המורשת של הסיפור העממי מעידה על הצורך הנפשי העז בסוג כזה של אגדות, הקשורות באופן ברור לצורכי החיים עצמם.
"הסיפורים שבהם אנו נתקלים אינם פשטניים, פשוטים, וודאי לא טיפשיים כפי שסברו בעבר. חשוב לדעת כי הם מעבירים את החלומות הקולקטיביים של המין האנושי ונושאים עימם סמלים רבים של אלימות, פחדים, התמודדויות נפשיות ואף מיניות. האגדות והמעשיות הן למעשה שיקוף של העולם הנפשי שלנו. באמצעותן אנו עושים לעצמנו מעין תרפיה. על ידי הזדהות עם הגיבורים והעלילות שהם חווים, שיש בהן בדרך כלל אלימות, אנו משחררים אגרסיות שקיימות בתוכנו. ההתמודדות עם הפחדים, הפורקן, אותו קתרזיס היא נחוצה לנו ביותר".
לדברי כהן, הסיפור "כיפה אדומה" למשל, שיכול להיקרא כסיפור תמים, הוא למעשה התמודדות עם התפתחות אירוטית וסיפור של התבגרות. היער מסמל את העולם, הזאב את הגבר המפתה, ויש הטוענים כי הכיפה האדומה מסמלת את דם הווסת. סיפורם של עמי ותמי הוא סיפור התבגרות והיפרדות מההורים על כל הקושי הכרוך בכך, וסיפורה של סינדרלה עוסק, בין השאר, בקנאת אחים. אלו נושאים הנוגעים, כאמור, באנושות כולה.
החוקר שהפנה את תשומת הלב המחודשת לאגדות, לכוח העצום שלהן ולהשפעתן הרבה על ילדים היה הפסיכולוג ברונו בטלהיים. בספרו "קסמן של אגדות" (הוצאת מודן), הוא מעמיק לחקור את תפקידן המרכזי של אגדות מאז ומעולם לסייע לילד להתמודד עם ערכים חברתיים, עם פחדיו ועם חולשותיו.
לטענת בטלהיים, הילד לומד על הערכים המוסריים והחיוביים של החיים באמצעות האהדה שהוא חש לגיבור וההזדהות שלו עם כל מאבקיו. בהקשר זה הוא מזכיר את פרויד, שאמר כי רק באמצעות מאבק אמיץ בקשיים יכול אדם למצוא משמעות לחייו. וזו, על פי בטלהיים, בשורת אגדות הילדים: "המאבק בקשיים ומכשולים הוא בלתי נמנע ומהווה חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. אך אם עומדים איתן כנגד הקשיים, שהם לפעמים בלתי צפויים ואפילו בלתי מוצדקים, סופו שמתגברים עליהם ויוצאים מחוזקים ומנצחים" ("קסמן של אגדות", עמ' 13).

"האזנה לאגדות ילדים מסייעת לגיבוש הזהות העצמית", מסביר ד"ר דוד יגיל, מומחה בפסיכולוגיה התפתחותית וקלינית ומרצה בכיר במכללה האקדמית עמק יזרעאל. "המעשייה מביאה את הילד להזדהות עם חלק מהדמויות וגורמת לו לחוש ולחוות את אותן עלילות ותהפוכות שהן חוות. כל אותם פחדים וחרדות המובילים למעשי תעוזה מציגים למעשה התמודדות חיובית, הגיבור בעל הערכים הטובים והחיוביים הוא המנצח, ולכן הילד שואף לאמץ את אותם ערכים לעצמו. הוא אף למד כי מי שמעז מצליח.

פרופ' כהן מוסיף כי חלק גדול מההשפעה שיש לאותן מעשיות נובע מפנייתן לילד דרך ממד הרגש. "ההזדהות והחוויה החודרות דרך הדמיון", הוא טוען, "חזקות הרבה יותר מהשכנוע ההגיוני בלשון רציונלית, הבאה בדרך כלל מצד המבוגרים. הילדים מתחברים ומקבלים את מה שמובן להם בקלות, וכך מושפעים מכוחה של האגדה".
"לסיפורים כוח עצום על הילדים", מסכימה גם ד"ר טל ליטבק הירש, פסיכולוגית קלינית מהחוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון. "למרות העולם המודרני המציע שלל תוכניות טלוויזיה אטרקטיביות, קלטות וידיאו, די.וי.די ומשחקי מחשב מרתקים, אלו מקומות שניתן למצוא בהם סדר וארגון לעולם. הן מספקות בסיס שממנו אפשר לצמוח ולהמשיך לסיפורים מורכבים ואמביוולנטיים יותר. האגדות מפגישות ילדים עם תחושותיהם ומבהירות מושגים כמו טוב, רע וצדק. קשיי העולם המודרני, העכשווי, חופפים פעמים רבות לבעיות המופיעות באגדות, אך בלשון שונה. למשל הורים הטרודים בעבודתם ואין להם זמן מספיק להיות עם ילדיהם, או קשיים כלכליים אלה קשיים שיש להם מקבילות במעשיות והם יוצרים הזדהות. הפן היציב, המתגלה כאשר המשפחה מתאחדת בסופו של דבר ויש אהבה בין בני המשפחה, מציע נחמה ותקווה גם היום".

יונה כהן, מרצה לספרות ילדים במכללת לווינסקי, מספרת כי חוקרים שבחנו אגדות רבות הגיעו למסקנה כי יש כמה חוקים החוזרים על עצמם ומופיעים בכל המעשיות. "ישנו דגם החוזר על עצמו", היא מסבירה. "המעשייה מתחילה תמיד בנוף רגוע ופסטורלי עד לרגע שבו מתרחש המשבר. על הגיבור לעבור מכשולים לא פשוטים, שבסופם יגיע תמיד אל הניצחון והגאולה. בכך יש להפריד, אגב, בין המעשיות הקלאסיות לבין אגדות אמנותיות, למשל אלו של הנס כריסטיאן אנדרסן, שבהן הסיפור עשוי להסתיים באופן טרגי".
לדברי כהן לדמויות במעשייה הקלאסית אין זיהוי חד משמעי, הזמן אינו קבוע וההתרחשות היא בשום מקום ובכל מקום. אולם האמירה נוגעת לכל אחד ואחד מהשומעים או הקוראים.
"בכל המעשיות ישנם טובים ורעים באופן מובהק, ואין כל עמימות בתיאורם, בדיוק כפי שקיים קיטוב במחשבתו של כל ילד, שהרי גם אצלו ההבחנות הן של 'שחור ולבן'. יתרה מזאת, אנו תמיד יודעים כי הטוב ינצח. אנו תמיד מחפשים אחר הסדר ורוצים להאמין שהוא נכון וצודק, ואם נמתין לו בסבלנות - הוא יגיע.
"המעשיות בנויות בצורת אפיזודות, סיפורים קטנים בתוך הסך השלם, וישנה חזרה עקבית בחלק מהתיאורים. באגדה 'הדייג, הסולטן והמלך של ההרים השחורים' בעיבודה של רונית חכם (הוצאת איילות-יובל), נכנסת למטבח הארמון אישה ובידה מניפת תמרים. היא משוחחת עם הדגים שעל הגחלים וגורמת להתפחמותם. המקרה מתרחש שלוש פעמים עם שינויים קלים ומעניינים, דבר המספק לילד יסוד בטוח ומוכר. בפעם השלישית הוא כבר יכול לחזור על חלק מהמשפטים ולדעת מה יקרה. החזרה גם מעלה את מרכיב הציפייה, שהרי ישנם שינויים קלים במעשה, וכן מגבירה את ההפתעה כאשר העלילה מתפתחת".

"במעשיות", מוסיפה כהן, "מרבים אף להופיע מספרים טיפולוגיים, טיפוסיים, החוזרים על עצמם. הבולט מביניהם הוא המספר שלוש. פעמים רבות יהיו שלושה אחים, שלושה מכשולים בדרך לגאולה, שלוש מפלות, או שלוש הרפתקאות. מספר נוסף הוא שבע, המופיע תדירות באגדות רבות כמו 'שבעת העורבים"'.
מאפיין נוסף למעשיות, לדברי כהן, הוא אורכן. המעשייה אינה ארוכה מדי כדי לא לייגע ולא לשעמם, וחשוב מכך, הצגת הבעיות נעשית באופן קצר, אפילו בוטה, דבר המקל על הילד לפגוש בבעיה בצורתה הבסיסית ביותר, ללא ייפוי ומורכבות העלולים לטשטש ולהסתיר את הדילמה האמיתית.
במרבית האגדות יהיה הגיבור קטן, חסר אונים, או כזה המגיע ממעמד נמוך. כהן מציינת כי מטרתם של תיאורים אלו היא להצביע על כך שגם ילדים קטנים המוצאים עצמם בעמדת נחיתות יוכלו להצליח. העובדה כי דווקא החלש מנצח, מחזקת את המאזין הצעיר. שלגייה היכולה לאמה החורגת המכשפה, סינדרלה המתמודדת מול אם חורגת מרשעת ואחיות רעות לא פחות, או עמי ותמי הקטנים הגוברים על המכשפה - ניצחונן של דמויות אלו עונה על משאלת לב כמוסה, מציע עידוד ונותן תקווה רבה לקורא".

ד"ר מירי ברוך, מרצה לספרות ילדים באוניברסיטה העברית ובמכללת לווינסקי, מאשרת את דבריה של כהן ומוסיפה כי ילד אשר אחיו הגדולים צוחקים לו, ואפילו לפעמים מתעללים בו, או פעוט החש כי תמיד עליו לוותר וכי צעצועיו נחטפים מידיו כל העת, אכן שואבים נחמה מהאגדות. "הילד אומר לעצמו בתת מודע כי 'היום אני קטן וחלש, אולם חכו חכו, אני עוד אהיה חזק ואנצח'", היא אומרת. "האגדה היא פיצוי על מצבו הקיומי הנוכחי, והיא משדרת לו כי יש עוד סיכוי. אגדות אלו, הפונות לתת מודע, מאפשרות ריפוי בלי שידענו כביכול שהמחלה קיימת".
לאותה נחמה שמציע סיפור האגדה יש כוח רב יותר מלדברי הרגעה של ההורים, המבוססים על הגיונם של מבוגרים ועל השקפתם. הילדים מאמינים למתרחש באגדה משום שהשקפת עולמם תואמת לזו שבסיפור. כפי שהוכיח חוקר הילדים השווייצרי ז'אן פיאז'ה, ילד מאניש עצמים וחיות עד גיל ההתבגרות. כאשר המבוגרים טוענים בפניו כי חפצים אינם יכולים לחוש או לפעול, הם מעדיפים להעמיד פנים שהם מאמינים כדי שלא ילעגו להם, אבל בתוך תוכם הם ממשיכים להאמין ברעיון המקורי. לגבי ילדים אין הפרדה ברורה בין עצמים ליצורים חיים, וכל דבר שבו הם מוצאים חיים נראה להם דומה לחייהם שלהם. על פי היגיון זה, אפשר בהחלט להאמין שעצמים שהיו דוממים קודם לכן מתחילים לפתע לפעול, לשוחח או לעוץ עצות ומצטרפים לגיבור בנדודיו.
גם הדמויות במעשיות משנות לעתים את צורתן, והדבר הולם את דמיונם של הילדים. זוהי שפתם, אלו הרעיונות הנגישים להם ביותר ומשום כך, גם המועילים ביותר.
כהן מזכירה כי פעמים רבות עומד הטבע לצד הגיבור ומסייע לו בדרך לניצחונו. דוגמאות לכך אפשר למצוא בעצים ובחיות היער העוזרים לשלגייה בדרך לבקתת הגמדים, או אפילו בגמדים עצמם, או בעכברים והדלעת בסינדרלה. "גיבור האגדה מוצא עצמו בבדידות זמן מה כפי שמרגיש לעתים קרובות הילד בן זמננו", כותב בטלהיים, "אולם הגיבור נעזר במגע שיש לו עם דברים ראשוניים, כמו עץ, בעלי חיים, הטבע שהרי הילד קשור לדברים אלו יותר מאשר רוב המבוגרים. גורלם של גיבורים אלו משכנע את הילד שגם הוא, כמותם, עלול להרגיש מנודה, זנוח ומגשש באפלה, אך במרוצת חייו יונחה גם הוא צעד אחר צעד וייעזר במידת הצורך" ("קסמן של אגדות", עמ' 15).

מעשיית הילדים מועברת, כאמור, מפה לאוזן ודרך הכתובים זה מאות שנים. הן עברו גלגולים רבים וחלק מהסיפורים מופיעים בגרסאות שונות. לדברי ד"ר ברוך, לסינדרלה, למשל, קיימות כ-6,000 גרסאות, לא פחות. אותה נוסחה קמה לחיים באופנים שונים בתרבויות שונות.

כהן מוסיפה כי חלק מגרסאות "סינדרלה" הגיעו מסין, ויש הגורסים כי שם מקור האגדה. סברה זו מסתמכת על כך שבסין, במשך מאות שנים, העדיפו נשים עם רגל קטנה במיוחד. נשים אף נהגו לקשור את כפות רגליהן ברצועות בד מהודקות כדי ליצור מראה של רגל קטנה.
גרסאות האגדות המוכרות יותר הן פרי עטו של שארל פרו שחי בצרפת במאה ה-17. האחים גרים כתבו את גרסאותיהם במאה ה-19, לאחר שנדדו בין הכפרים במטרה לבדוק את ניבי השפה הגרמנית ונתקלו בשפע האגדות והסיפורים. גרסאותיהם, אגב, נחשבות בין האכזריות ביותר. למשל בגרסתם ל"סינדרלה", קטעו את אצבעות הרגליים לאחיות הרשעות, ואם לא די בכך, בסוף הסיפור אף ניקרו היונים את עיניהן.
לפני צאת ספרו של בטלהיים בשנת 1975 טענו אנשי חינוך ופסיכולוגים כי יש לאסור את סיפורי האגדות, כי הם אכזריים וגורמים לילדים פחד רב. בארצות רבות בעולם, כולל בישראל, מיתנו הוצאות הספרים את הסיפורים, וכך למשל, ב"כיפה אדומה" הסבתא מתחבאת בארון ואינה נטרפת על ידי הזאב. בארץ אף טענו אחרי מלחמת העולם השנייה כי רק נאצים שהתחנכו על סיפורי הזוועה הללו יכלו להתנהג כפי שהתנהגו.
"בטלהיים החזיר את הנושא לשולחן הדיונים וטען כי אלו הסיפורים החזקים ביותר שאף מנצחים את התנ"ך", אומרת ד"ר ברוך. "אין ילד אחד בעולם שאינו מכיר את 'סינדרלה' או את 'כיפה אדומה', משמע שיש באגדות הללו דבר מה שהוא מעבר לעניין האקטואלי. לטענתו, האגדות דווקא מחשלות את הילדים ולדבריו, על כל ילד לעבור תהליך של ספרציה-אינדיווידואליזציה ולהתחיל ללמוד לסמוך על עצמו. כך קרה למשל לילד ב'עמי ותמי', שבתחילת הסיפור היה מפוחד וחלש ולא האמין ביכולתו לשרוד את הפרידה מהוריו ואת הסכנות, ואילו בסופו הוא חוזר חזק עצמאי ומנצח".
"מתוך רצון להגן על נפשם הרכה של הילדים ולא לחשוף אותם בפני הרוע, אכן נמנעו הורים רבים בעשורים קודמים לספר לילדיהם מעשיות עם", מסכים ד"ר יגיל. "אך בכך הם מנעו מהילדים הזדמנות להתמודד עם פחדים ברבדים שונים, שהמבוגרים כלל אינם מודעים להם. הפחדים, יש לזכור, קיימים אצל כולם ולא ניתן להגן על הילדים על ידי כך שנסתיר מעיניהם את הסכנות".
יגיל מספר כי מתוך ניסיונו הקליני, אחוז הילדים המוצפים ברמות גבוהות של פחדים עלה באופן ניכר בחמש השנים האחרונות. "אנחנו חיים במציאות רבת סכנות, מתאונות דרכים, דרך מקרי רצח ושוד ועד פיגועים חבלניים. ניתן לומר באופן מפורש כי בעבר, כאשר ערכתי אבחון לילדים שהגיעו אלי מסיבות מגוונות, יכולתי לאתר כעשרים עד שלושים אחוזים מהם עם רמות פחדים גבוהות. בחמש השנים האחרונות אני מוצא שלכשמונים אחוז מהילדים המגיעים אלי יש פחדים וחרדות בעוצמה גבוהה. הנתונים הללו מוכיחים כי לא ניתן להסתיר את המציאות הממשית, אבל אפשר לעזור להם לחזק את יכולתם להתמודד עם אותן חרדות. אגדות ילדים יכולות לסייע לא מעט".

שחרור תוקפנות
ד"ר ברוך מצביעה על פן נוסף שבו יכול הילד להתמודד עם רגשות שליליים הקיימים בו. "בטלהיים מסביר כי הסיפורים שנכתבים היום פונים לצד הדידקטי ולהיגיון ואילו האגדות פונות אל התת מודע", היא אומרת. "בקרב רבים מהילדים אפשר לאתר את קונפליקט אדיפוס או אלקטרה, מרביתם 'הורגים' בתוך כך את אמא או את אבא. גם קנאת אחים קיימת בכל מקום ובמעשיות אין חשש להציגה באופן ברור. כדי לחסוך מהילדים את רגשות האשם, מציבה האגדה את האם החורגת, או את האחים הרעים, שאליהם מופנים כל הכעס והרגשות השליליים, מה שמאפשר לילדים לחוות את הקתרזיס. רגשות אלו יתקיימו לעד, ולכן האגדות שמטפלות בסוג כזה של דילמות ישרדו תמיד".
"היום קיימת בספרות הילדים מגמה להציג את היצורים המפחידים, הדרקונים והמפלצות כיצורים קטנים, חביבים, לא מזיקים ואפילו מצחיקים", אומר ד"ר יגיל. "סיפורים אלו ממתנים את כוחם של היצורים מתוך מטרה להוריד את מפלס החרדות. זוהי מגמה חיובית, אך היא אינה מחליפה את כוחן של האגדות. ההתמודדות עם הפחדים נעשית במישור אחר, ולהורים אין סיבה לחשוש מן האגדות ועליהם לזכור את היתרונות והתועלת שבשמיעתן.
"הפסיכואנליזה", מוסיף ד"ר יגיל, "גילתה כבר בצעדיה הראשונים כי אדם הנותן ביטוי לכעסים או לדחפים תוקפניים, אם בדמיונו ואם באופן מילולי, משיג סוג של שחרור, קתרזיס, פורקן הרגש. עוד בימי יוון העתיקה, כאשר צפה הקהל בתיאטרון והתרגש מן העלילה שהוצגה לו, הוא חווה שחרור של רגשות שהיו עצורים בתוכו. משום כך, הילדים כנראה מקבלים סיפוק כאשר הגיבור מתמודד עם הסכנה בהצלחה והרע בא על עונשו. אותן תחושות תוקפניות זוכות לשחרור המביא, כאמור, לקתרזיס".
אולם ההשקפה כי לאגדות כוח ריפוי ופן חיובי בלבד אינה מקובלת על כל החוקרים. ד"ר ברוך, העורכת בימים אלו ספר המציג קשת רחבה של מחקרים על אגדות ילדים, מגלה כי קיימות לא פחות מ-13 תיאוריות התוקפות את הנושא מצדדים רבים. חלקן בוחנות את ההיבטים הפולקלוריסטיים שבסיפור, אחרות בודקות סגנונות והשתקפות התקופות בראי הסיפור, ויש הבוחנות את המעשיות דרך משקפי הפוליטקלי קורקט. לדבריה, הזרם הפמיניסטי הלוחמני תוקף את המסרים המועברים במרבית האגדות. האישה תמיד פסיבית וממתינה שהנסיך או הצייד יצילו אותה, הנישואים הם המוצא לכל הצרות, הכסף הוא החשוב מכל והיופי, הצייתנות ואי העבודה הם ערכים עליונים. מסרים כאלו ודאי שאינם מתאימים לנורמות המקובלות היום.
"עם זאת", מבהירה ד"ר ברוך, "קיים גם הזרם הפמיניסטי שיבחר להשתמש באגדות עם אחרות המלמדות דווקא על כוחן של נשים, כמו 'שבעת העורבים' או 'אחד עשר הברבורים', שבהן הילדות מצילות, עומדות במבחנים, מפגינות אומץ ומעמידות מודלים להזדהות".
"חשוב לזכור", מוסיף פרופ' כהן, "כי מעשיות העם בנויות על עולם שבו יש משפחה שלמה, הכוללת אבא, אמא וילדים, ואילו בסיפורים המודרניים ישנה פנייה ספציפית יותר לסוגים שונים של משפחות, חד הוריות או עם הורים גרושים. באגדות, משפחות מסוג זה נחשבות ללא מתפקדות ולטרגיות, ואילו ספרות הילדים המודרנית מטפלת בנושאים אלו ביתר זהירות. תיאורה של אם חורגת במעשיות כמרשעת אינה תואמת את החיים המודרניים. היום מגיעים שיעורי הגירושים ל-60 אחוז באזורים מסוימים בארצות הברית ול-40 אחוז באזורים מסוימים במדינת ישראל. אם חורגת אינה דמות חריגה בנוף חיינו ואין להסתפק בהארתה באור שלילי. משום כך על ההורים לעשות את הבחירה ולברור מבין האגדות את המתאימות לילדיהם ולהביט על המצב באופן כולל ולא חד ממדי".
ואיך עונים לשאלתו של ילד "האם זה באמת"? פרופ' כהן ממליץ להשיב כי אלו למעשה סיפורים על דברים שהיו יכולים לקרות ולא דווקא מקרים שקרו. בטלהיים עצמו מתייחס לשאלות אלו כניסיונות בירור מצד הילד: האם מקרה כזה יכול להתרחש גם בימים אלו? האם הוא בטוח במיטתו בלילה? התשובה, לדבריו, צריכה להתייחס לעניינו של הילד באותו רגע מסוים, בין אם מדובר על פחד פן יכשפוהו או על רגשות קנאה אדיפלית: "ברור שאין כיום דרקונים מעופפים בישראל וברור כי אם היית אתה הגיבור באגדה היית מנצח אותו בקלות". לגבי השאר, מדגיש בטלהיים, "כמעט תמיד די בהסבר כי סיפורים אלו אינם מתרחשים כאן ועתה, אלא בארץ שלא הייתה ולא נבראה".
"הילדים הרי רוצים תשובות של ממש", גורס ד"ר יגיל. "התשובה הישירה והפשוטה היא ש'בדמיון הכל אפשרי'. חלק גדול משעותיו של ילד עוברות עליו כאשר הוא מדמיין. זהו מצב טבעי ונורמלי, ומאחר שבדמיון הכל אפשרי, הרי ששם, כל אותם סיפורים אכן יכולים להתרחש ואף הילד עצמו יכול לכל אותם איומים מפחידים. עובדה זו אף מעמידה בפרופורציה נכונה את כל סיפור המעשייה ומאפשרת לילד להרגיש עמה בנוח".
בכל מקרה, אין לשכוח כי אלו אשר הגו את האגדות לפני מאות שנים, ואלו שחזרו וסיפרו לילדיהם או לחבריהם את המעשיות, לא חשבו במודע על כל אותן מטרות שהוזכרו, אלא ביקשו לגרום הנאה והתרוממות רוח, וכך בדיוק יש לספרן, מתוך עניין, בלוויית רגש ובכוונה לענג את הילד המאזין לנו בשקיקה.

בואו לדבר על כך בפורום יחסי ילדים הורים
ובפורום פסיכותרפיה
לאתר "הורים וילדים"