אבל ובריאות האישה: חשיבות ההתאבלות

אבל הוא תגובה טבעית וצפויה לאבדן של בן זוג, הורה, ילד או בן משפחה יקר אחר; וכן גירושים, הגירה, פיטורים מהעבודה או החלמה ממחלה קשה. תגובות של אבל הן חלק מתהליך המוביל בסופו של דבר להשלמה עם המציאות של אבדן או מוות והטמעתה בדרכים חדשות.

תהליך ממושך מוביל להכרה שיש ערך לחיים גם אחרי אבדן. אין מתכונת או דרך אחת להתאבל ואין זמן נתון לסיום התהליך. אולם, העדר התאבלות מצביע בדרך כלל על התכחשות ועל קונפליקט בלתי פתור. למצב זה השלכות שליליות על הבריאות הנפשית והפיזית של האישה. רופאים ואנשי מקצועות הבריאות חייבים להיות ערים לקשר בין סממני האבל לבין בעיות פיזיולוגיות או פסיכולוגיות מתמשכות כגון כאב פיזי, התנהגות מוזרה ותלונות שעלולות להיות תגובות לאבדן וזעקה לעזרה.

עיבוד האבל הוא פעולה רגשית קשה. אין דרכי קיצור, אין תרופות פלא ואין דרכים מתוחכמות להימנע מהתהליך. בחברות מסורתיות בני המשפחה המורחבת חיו, מתו והתאבלו יחד, אבל בחברה המודרנית אנשים רבים מוצאים את עצמם בודדים ומנותקים מבני משפחתם בתקופות של אבדן. כיום, קבוצות אבל וקבוצות תמיכה יכולים לעזור למלא את החסר של המשפחה והשבט המסורתיים.

מאז עבודתה של Kubler-Ross בשנות הששים, נחקר ונכתב הרבה על השלבים בתהליך האבל לאחר מוות. מסתבר שתהליך אינו ליניארי: חודשים רבים לאחר האבדן ינועו רגשות ומצבי רוח הלוך ושוב בניסיון להתרגל לחיים שאחרי. המחקר של Rando (1991), מצביע על שלוש תקופות עיקריות של תהליך האבל:

הכחשה - מצב של הלם, הכחשה ובלבול ("זה בטח רק חלום");

עימות הכחשה ובלבול לסירוגין. מציאות האבדן הכבד מתחילה להיטמע.
זו התקופה המבלבלת, המפחידה והכואבת ביותר בתהליך האבל, ומאפיין אותה שטף רגשות קיצוני. נדמה שהחיים הם חסרי משמעות ("חלק ממני מת... למה זה קורה לי? כיצד יכולתי למנוע את המצב? לא אשרוד.."). הא??בל חש רגשות של בדידות, נטישה, תסכול וכעס. הכעס יכול להיות מופנה כלפי המת, כלפי הילדים, כלפי אנשים מאושרים, כלפי החברה, כלפי אלוהים.

הסתגלות ההפוגה ההדרגתית באבל האקוטי מובילה להשלמה עם המציאות החדשה אף על פי שעולמה האישי של המתאבלת לעולם לא יהיה כמו שהיה בהיבט הרגשי והחברתי . היא מגלה שאפשר לחיות עם האבדן. יום אחד היא מוצאת את עצמה מתאבלת ולמחרת מאושרת. חלה הקלה בסימפטומים אך השיפור עלול להוביל באופן טבעי לרגשות מעורבים של אשמה ובגידה. בשלב זה מחפשים ומוצאים דרכים לשמר את זיכרון המת בצורה בריאה ומכוונת.

התנועה הפמניסטית תרמה רבות לשבירת סטראוטיפיפ ונורמות חברתיות מסורתיות לגבי תכונות נשיות וגבריות מקובלות (גרנות,1985) - נשים חלשות, רגשניות, זקוקות להגנה. לגברים אסור להראות רגשות. למרות כל זאת תגובות תלויות מגדר לאבדן מלמדות גם על הבדלים מותנים ועל התניה תרבותית.

כל אדם נולד עם הנטייה ליצור התקשרויות (Bowlby 1969 ), ולכן סובל מאוד מפרידות. לנשים, יצירת מערכת יחסים היא חשובה במיוחד, אף יותר מאשר לגברים. בקרב נשים ניתוק יחסים מלווה מתח רב ודורש הסתגלות רגשית. נשים נוהגות להשקיע ביחסים ומקריבות את עצמן בתפקידן כמטפלות, בנות זוג ואמהות. קשה במיוחד לנשים לדאוג לצורכיהן האישיים לאחר שנים של טיפול באחרים. לעומתן הגברים מסוגלים לטבוע בעבודה ועל ידי כך למדר את הכאב.

"סינדרום הקן הריק" הוא התגובה הטבעית של אמהות לפרידה מילדיהן ומסמן את סיום תפקידה של האם בטיפוח המשפחה ובגידולה.
לאחר קריירה מקצועית ארוכה הופתעה סוניה (52) מרגשי האבדן החזקים שחשה כאשר בחרה לעזוב את ילדיה הבוגרים לשנים מספר כדי ללמוד בחו"ל. ביטחונה בתפקידה העיקרי נעלם ונדרשה לה תקופת זמן להסתגל לשינוי. אמצעי התקשורת המודרניים וביקורים תכופים בבית סייעו לה לשמור על זהותה האמהית.

תהליך דרמתי יותר מתרחש לאחר מקרה מוות, כאשר תפקידה של אישה כאישה נשואה או אם מפסיק להיות רלוונטי. הפרידה נהפכת לבלתי נסבלת. נעלמות משאת חייה ומטרת חייה. אבדן של ילד או מוות פתאומי עשויים לעורר תגובת אבל ארוכה ומסובכת עוד יותר. לאחר אבדן ייתכן בלבול תפקידים לא מבוטל אצל נשים. ההתאלמנות כרוכה בהתחייבות לתפקידים משפחתיים חדשים: אחריות בלעדית לגידול ילדים ,התמודדות עם גורמים כספיים, רשויות, עניינים טכניים תחומים שטופלו בעבר על ידי הבעל המנוח.

תהליך האבל נמשך זמן רב יותר אצל נשים בהשוואה לגברים. אצל הגברים האבל ובעיות הבריאות הנלוות נחלשים במהלך השנה הראשונה, ואילו הנשים נמצאות בסיכון מיוחד גם בשנה השנייה והשלישית לאבלן (Rando 1988 ).

לאה שכלה את בנה בתאונת דרכים כשנה לפני מות בעלה. מות הבן גרם לה להרגיש שונה מאלמנות אחרות בקבוצת האבל ואי אפשר היה למצוא לה נחמה.

חנה, אישה מופנמת, איבדה את אביה באופן פתאומי כשהייתה בת 13. בגיל 18 נישאה לראובן המבוגר ממנה בהרבה. ראובן היה דמות אבהית ואחראי לרוב ההחלטות המשפחתיות. מותו הטראומטי השאיר אותה לבדה עם ילדם הנכה בן ה- 16 והעלה מחדש רגשות מאבדן אביה בילדותה. כמו אמה בזמנה, נאלצה חנה להתמודד לבדה עם האתגר של להיות אם חד-הורית לילד מתבגר עם מוגבלות. היא חשה משותקת מתחושות האבדן ומריבוי התפקידים שאתם הייתה צריכה להתמודד פתאום. היא נתקפה חרדה וחיפשה עזרה. לאחר תקופה של טיפול פרטני הומלץ שתצטרף לקבוצת אבל. בקבוצה מצאה נחמה בשיתוף אחרים בתחושותיה ובחוויותיה.

מות בן זוג יכול להביא בקרב נשים לאבדן משני הקשור לקשר ולמעמד חברתי:
לילה (75), אישה משכילה אך ביישנית, הייתה בתהליך התמודדות עם אבדן בעלה האהוב שהיה משורר ידוע בעל אישיות מוחצנת. בעבר, לא חיפשה קשרים חברתיים לעצמה, אלא הסתפקה בקשרים שנוצרו בזכות בעלה המנוח. בהעדרו הייתה פתאום בודדה מאוד. בקבוצה נפתחה וגוללה את סיפור חייה המעניין. לימים מצאה משמעות חדשה לחייה והצליחה להחיות את זיכרונו של בעלה על ידי תרגום והוצאה לאור של ספריו.

עם האובדן באה הרגשת שיתוק. ההסתגלות קשה מאוד. ניתן לעזור לנשים לראות שהן יכולות לנצל כוחות מולדים ייחודיים גם במצב כזה. נשים הן מילוליות יותר מגברים. בדרך כלל הן נהנות להתחלק עם אחרים בחוויות משותפות (Worden 1991 ). היכולת לדבר על המנוח ועל האתגרים החדשים בחיים עוזרת להתמודד עם הרגשות ולהבינם. החלפת מידע וחוויות במסגרת קבוצה יכולים להפחית את העצבות ואת החרדה.

קבוצות אבל מספקות תמיכה נפשית, מסגרת חברתית ואפשרות לבחון את עצמך מול מציאות חדשה משותפת. במרפאות ציבוריות של משרד הבריאות ובשוק הפרטי מתקיימות קבוצות תמיכה וטיפול בנושאים שונים. משרד הבטחון מציע קבוצות תמיכה ארוכות טווח לזכאים. תחום יעוץ לקשיש של הביטוח הלאומי מציע קבוצות תמיכה של 12 שבועות לאלמנים/אלמנות ששכלו בן או בת זוג במשך השנה האחרונה.
בעלה המנוח של נילי היה הדמות הסמכותית במשפחה. לאחר מותו התפתחו קשיים בינה לבין ילדיה המבוגרים. לקח לנילי שבועות להיפתח לקבוצת האבל. אולם כאשר סופסוף סיפרה את סיפורה, העניקה לה הקבוצה תמיכה וגם שיתפה אותה בסיפורים דומים. במשך הזמן מצאה כוחות, קיבלה עליה את ניהול המשפחה והפכה אסרטיבית יותר כלפי ילדיה.

הבעה עצמית - כתיבה בכלל וכתיבת יומן בפרט עשויים לתרום להרגשה של שליטה והעצמה. התהליך יכול לעזור לאישה לסיים "עסקים בלתי גמורים" ולפתור רגשי כעס, צער ואכזבה.
שלומית הייתה משתתפת פעילה בקבוצה. בעלה נפטר כתוצאה מרשלנות רפואית. לאחר חודשים מספר של התאבלות, התבוננות עצמית ובירור באמצעות יומן, היא התחילה לפעול להגברת המודעות בנושא ולמניעת רשלנות דומה, בשירותי הבריאות.

אבדן של ילד הוא חוויה הרת אסון להורים. נשים שאיבדו ילד נמצאות בסיכון גבוה לתגובות אבל מורכבות (Rando 1988 ). גורמי סיכון אחרים הם רמה סוציו-אקונומית נמוכה, חד-הוריות, העדר מערכת חברתית תומכת והיסטוריה של תלות רגשית. רגשות מעורבים כלפי מערכת הנישואין או אבדן משמעותי קודם ישפיעו על העצמת האבל ועל מהלכו. הפסקת הריון, מחלה או מוגבלות פיזית, פיטורים, הגירה, אימוץ או היסטוריה של ניצול מיני או נטישה על ידי הורה מעמידים נשים בסיכון של חוויית אבל בעלת עצמה יתרה. כמו כן היסטוריה של מחלת נפש או דיכאון, גירושים או תגובה קשה לפרידה קודמת יכולים לסבך את תהליך האבל. היכולת להביע רגשות היא גורם חיובי ומגן על נשים באבל. כעס, חוסר מודעות עצמית, חוסר מיומנויות חברתיות או העדר מערכות יחסים יציבות, מקשים על התהליך עוד יותר (Worden, 1991) .

חשוב להבין את הגבולות הנורמטיביים של התהליך. ייעוץ או טיפול נפשי (מעבר לקבוצות אבל) דרושים במצב של חוסר תפקוד, כאשר האבל משתק את האישה יותר משנה לאחד האבדן, חוסר אונים מתמשך והתנהגות בלתי הולמת בלא התקדמות לקראת סיום עיבוד האבל מצביעים על הצורך לפנות לעזרה (Worden 1991 ):
מירי הייתה אישה תלותית בעלת דימוי עצמי נמוך שידעה קשיים רצופים בחייה. היא סבלה מדיכאון קליני ומסינדרום פוסט-טראומטי לאחר שבעלה האלים נפטר באופן פתאומי. למרות הרגשות המעורבים שחשה כלפיו, היא הייתה מוכרחה לעבור תקופת אבל. טיפול פסיכולוגי פרטני הקל על עיבוד האבל ועזר למירי לפתור קונפליקטים הקשורים לאבדן ולפרידה.

ייתכן שמתאבלות כרוניות יזדקקו לעזרה בבוחן המציאות:
מלכה הכחישה את מות בעלה חודשים רבים. היא הוסיפה לדבר עליו בלשון הווה ולא הייתה מסוגלת למסור את חפציו. באמצעות הטיפול היא הצליחה לעבד את רגשותיה ולהשלים עם האבדן.

טיפול פרטני עשוי לעזור להבנת רגשות מעורבים ולהבעתם, לזיהוי החוסן הנפשי, לפיתוח מיומנויות, לגילוי משמעות חדשה לחיים ויצירת קשרים חברתיים חדשים.
אבל נדחה (delayed grief) מופיע לעתים אחרי אבדן לא קשה המתווסף לאבדן משמעותי קודם שלא עובד. המתאבלת יכולה לראות בו תגובה מוגזמת, אם היא אינה ערה לקשר שבין האבל לאבדן הקודם. בשיחה מעמיקה עם רופא או מטפל ניתן לגלות את הקשר.
אבל מוסווה ( masked grief) עשוי להיות מלווה תגובות פיזיות כגון כאב או התנהגות בלתי הולמת, דיכאון קליני או ייאוש בלתי רציונלי עם פאניקה, התקפי חרדה והתנהגות פובית. גם כאן עלול להתעורר אבדן קודם. תופעות נוספות הדורשות טיפול הן התמכרויות וכן תגובות פוסט-טראומטיות המתרחשות לאחר מוות בלתי צפוי (תאונה, התאבדות, דום לב) או לאחר מות ילד.
אבל בלתי פתור (unresolved grief ) הוא התגובה הקשה ביותר לזיהוי ועלול להתבטא בסימפטומים פיזיולוגיים (כאב) ובשינויים דרמתיים בהתנהגות. לכן רצוי שהרופא המטפל יתחקר את המטופלת על אבדן אפשרי שחוותה בזמן האחרון .(Worden,1991)

בשל הקשר בין הגוף לנפש, המתחים הנלווים לאבל מעמידים בסיכון את הבריאות הנפשית והגופנית גם יחד. חשוב אפוא להכיר את המהלך הנורמלי של האבל ולהיות ערים לסימנים הפיזיים, הפסיכולוגיים והחברתיים המתריעים על הצורך בטיפול.

מטבע הדברים מרגישים עליות וירידות ברגשות. הרשימה ארוכה: פחד וחרדה, כעס, הרגשת נטישה, שנאה עצמית, אשמה, עצב וגעגועים, הקלה (אופיינית במקרים של מוות לאחר מחלה ממושכת), דיכאון, ייאוש, תסכול ובלבול, חוסר ריכוז, מתח ורגזנות, התעלמות מצרכים אישיים, הזדהות יתר עם המנוח, חיפוש בלתי נלאה אחר משמעות באבדן (Kushner, 2002 ). רגשות אלו עלולים להוביל להתמכרויות. הרצון למצוא מחדש את השלמות עלול לדחוף נשים למערכת יחסים חדשה, לעתים לא מתאימה או חולנית.

השפעות אלו כוללות רוגז על אחרים, חוסר מנוחה או שיעמום, חוסר מוטיבציה ויזמה. אנשים בסביבה הקרובה אינם מבינים את התהליך המתמשך. הם רוצים לעזור אבל מרגישים איום או דחייה מצד המתאבל. הערותיהם או מעשיהם יכולים לפגוע ולהוביל לבידוד עצמי של האבל.

מתח מחליש את הנפש ואת הגוף. חרדה ודיכאון יכולים לגרום כאבי ראש, גב או צוואר, וכן אנורקסיה, בעיות עיכול, ירידה באנרגיה ובדחף המיני, בעיות שינה, עייפות ותשישות. אפשר לטפל בסימפטומים אלו בתרופות הרגעה, אבל אלה מפריעות ומעכבות את תהליך האבל הטבעי ואינן מומלצות לטווח הארוך.
תגובה לאבדן יכולה להיות גם בכי בלתי פוסק ועלייה או ירידה במשקל. נשים מדווחות על הרגשת ריקנות ומתארות חור מוחשי בחזה. הן עלולות לסבול מדפיקות לב, מגלי חום, ממתח בשרירים, מקוצר נשימה, מכאבים בחזה, מהתקפי חרדה ומפגיעה במערכת החיסון.

בתקופת ההכחשה
--------------------------
הכירי וקבלי את האבדן.
תני לעצמך לחשוב ולהרגיש.
החליטי החלטה מודעת להתגבר .
דאגי לקבל תמיכה חברתית ועזרה ואל תבודדי את עצמך.
הצטרפי לקבוצת תמיכה,קבוצה טיפולית או פני לטיפול אישי.

בתקופת העימות
------------------------
למדי על תהליך האבל כדי להימנע מסיבוכים במהלכו.
אל תאבדי תקווה - הטעם לחיים יימצא.
אל תתכחשי לאבל אלכוהול ותרופות יעכבו את סיום התהליך.
הרשי לעצמך לבכות, לדבר ולשחזר את האירועים.
את כועסת כי את מרגישה נטושה, את חשה חסרת אונים כי האבדן בלתי הפיך, את מפחדת להיות לבד חזקי את עצמך על ידי מנוחה, תזונה נכונה, פעילות גופנית, תמיכה חברתית.
אם את חשה התנגדות פנימית לתהליך האבל פני לקבלת עזרה מקצועית.
זה הזמן להצטרף לקבוצת אבל כגון אלה המאורגנות ע"י הביטוח הלאומי.

בתקופת ההסתגלות
------------------------------
פתחי פרספקטיבה חיובית החיים אינם כבעבר, אבל הכאב פחת;
קבעי לעצמך יעדים בני ביצוע התהליך אטי;
זהי את ההישגים הנובעים מהאבדן;
פתחי יחסים חדשים ובריאים;
שמרי לעצמך את הזיכרונות.

האבל הוא תהליך טבעי, חשוב ומשמעותי. יש לתת לו את הזמן והמקום המגיע.
בעיות של קשר ופרידה משפיעים חזק יותר על נשים. לכן, תחושת הבדידות ואובדן הזהות העצמית - עלולים להיות כואבים מאוד, מציפים ומעוררי חרדה. נשים עלולות להרגיש חסרות ישע ונחותות מבחינה פיזית או חברתית. קבוצות אבל מנתבות את התהליך למסלול חיובי ומאוד מנחמות. במקרה של אבדן פתאומי או היסטוריה של אובדן כבד קודם, האבל עלול להסתבך ולהתעצם, עד כדי היווצרות מחלות פיזיות. אם תהליך האבל תקוע או יורד לפסים חולניים, רצוי לפנות לטיפול פרטני. התהליך הטבעי והנורמאלי של התאבלות כרוך בשלבים מוגדרים, אך אינו מתפתח בהכרח בקו ישר, ליניארי. תהליך האבל מסייע לאישה להסתגל למציאות חדשה. בסופו של דבר האבל מוביל אותה לזהות חדשה ולמציאת כוחות ומשמעות חדשה בחיים.


Bowlby, J., Attachment and Loss: Loss, Sadness and Depression, NY, Basic Books, 1980
Frankl, V.E. Mans Search fro Meaning, NY, Simon and Shuster,1959
Gray, J., Men, Women and Relationships, Harper Collins,1993
Granot, T. Loss, Tel Aviv, Misrad Habitachon, 1985
Kubler-Ross, E., On Death and Dying, NY, MacMillan, 1969.
Kushner H., When Bad Things Happen to Good People, NY,Avon Books, 1981
Kushner H., Living a Life That Matters, NY, Anchor Books, 2002.
Rando, T.A., How to Go on Living When Someone You Love Dies, NY, Lexington Books, 1988
Shapiro, E.R., Grief as a Family Process, NY, Guilford, 1994
Worden, J.W., Grief Counseling and Grief Therapy, NY, Springer,1991

מתוך חוברת בנושא בריאות הנפש אצל נשים שמוציאה לאור האגודה לקידום בריאות נשים באוקטובר 2005 - לפרטים לחצו כאן

בואו לדבר על כך בפורום פסיכיאטריה


ובפורום התמודדות עם מצבי מתח ולחץ