הפרעה דו קוטבית - מאניה דיפרסיה

עוד בנושא: פסיכיאטר, חוסר שינה

מהם התסמינים של ההפרעה הדו-קוטבית?

הפרעה דו-קוטבית גורמת לתנודות חריפות במצבי-הרוח, ממצב מאוד מרומם או נרגז ועצבני למצב עצוב ותחושת חוסר-תקווה,
לחילופין, לעיתים עם מצבי-רוח רגילים ביניהם. שינויים חריפים באנרגיה ובהתנהגות מתרחשים יד-ביד עם שינויים אלה
במצבי-הרוח. משך הזמן של מצבי-הרוח הטובים או הרעים נקרא אפיזודה של מניה או דפרסיה.

סימנים ותסמינים לאפיזודה של מאניה כוללים:

מרץ מוגבר, פעלתנות וחוסר-מנוחה
מצב-רוח טוב בהגזמה, אופוריה
רגזנות יתר ואי-שקט
מחשבות מתרוצצות ודיבור מאוד מהיר, קפיצה מרעיון אחד למשנהו
חוסר ריכוז
צורך במעט מאוד שינה
אמונה לא מציאותית בכוחות או יכולות של החולה עצמו
שיפוט לקוי
בולמוס בזבוז
התנהגות שונה מהרגיל לפרק זמן מתמשך
דחף מיני מוגבר
שימוש בסמים, בעיקר קוקאין, אלכוהול וכדורי שינה
התנהגות פרובוקטיבית, מתפרצת. או תוקפנית
הכחשה שמשהו לא בסדר
אפיזודה של מאניה מוגדרת אם קיים מצב-רוח מרומם ביחד עם שלושה או יותר מהתסמינים האחרים הנ"ל במשך רוב היום, כמעט בכל יום, למשך שבוע או יותר. אם מצב-הרוח הוא רגזני, צריכים להופיע ארבעה תסמינים נוספים.

סימנים ותסמינים של אפיזודה של דיכאון כוללים:

מצב-רוח מתמשך של עצבות, חרדה, או ריקנות
תחושות של חוסר-תקווה או פסימיות
תחושות אשמה, חוסר-חשיבות או חוסר-אונים
אבדן התעניינות או הנאה בפעילויות שהחולה נהנה מהן קודם, כולל מין
ירידה באנרגיה, תחושת עייפות או תחושה של האטה מוטורית
קושי להתרכז, לזכור, לקבל החלטות
חוסר-מנוחה או עצבנות
שינה מרובה או חוסר-שינה
שינוי בתיאבון ו/או שינוי בלתי-רצוני במשקל
כאב כרוני או תסמין גופני אחר שלא נגרם ממחלה פיזית או מפציעה
מחשבות על מוות או התאבדות או ביצוע ניסיונות התאבדות.

אפיזודה של דיכאון מאובחנת אם חמישה או יותר מהתסמינים נמשכים רוב היום, כמעט כל יום, למשך שבועיים או יותר.
דרגה מתונה של מאניה נקראת היפומאניה. היפומאניה יכולה לגרום הרגשה טובה למי שחווה אותה, ואפילו להיות משוייכת לתפקוד טוב וליעילות מוגברת. לכן, אפילו כשבני משפחה וחברים לומדים לזהות את התנודות במצבי-הרוח כהפרעה דו-קוטבית אפשרית, החולה עשוי להכחיש שמשהו לא בסדר.
בלי טיפול מתאים, היפומאניה יכולה להפוך למאניה חמורה אצל חלק מהאנשים או להפוך לדפרסיה.


אפיזודות חריפות של מאניה יכולות לכלול תסמינים של פסיכוזה (או תסמינים פסיכוטיים). תסמינים פסיכוטיים
כוללים הזיות (של שמיעה, ראיה, או הרגשה בנוכחות של מישהו שלא נמצא שם) ומחשבות שווא (אמונות מוטעות
אשר אינן מושפעות ממחשבה הגיוניות או שלא מוסברות ע"י רעיונות תרבותיים רגילים ושלא ניתן לשכנע שאינן נכונות).
תסמינים פסיכוטיים בהפרעה דו קוטבית נוטים להתאים למצב-הרוח. לדוגמא, מחשבות שווא של גדו?לה, כמו
להאמין שהחולה הנו ראש הממשלה או שיש לו כוחות מיוחדים או הון עתק, עלולות להתרחש במהלך מאניה.

בדומה, מחשבות שווא לגבי אשמה או חוסר-ערך, כמו שהחולה יאמין שהוא פשט רגל ועני, או ביצע פשע נורא, עלולים להתרחש במהלך דפרסיה. אנשים עם הפרעה דו-קוטבית שיש להם את התסמינים האלה לעיתים מאובחנים בטעות כחולי סכיזופרניה, שהינה מחלה נפשית חמורה נוספת.
יכול לעזור לנו להסתכל על מצבי-הרוח כספקטרום או כעל טווח רציף. בקצה אחד דיכאון, מעליו יש דיכאון מתון
אז יש מצב-רוח ירוד, שאנשים לפעמים קוראים "בלוז" כשהוא קצר-טווח, אבל הוא נקרא "דיסטימיה" כשזה מצב כרוני
אח"כ יש מצב-רוח רגיל או מאוזן, מעליו יש היפומאניה (מאניה מתונה עד בינונית), ואח"כ מאניה חמורה. בהפרעה דו קוטבית התנודות הן בין שני המצבים הקיצוניים של דיכאון ומאניה או היפומניה. בתקופות שבין האפיזודות יתכנו כל שאר מצבי הרוח.
תקופות אלה יכולות להימשך גם שנים.
אצל חלק מהאנשים, תסמינים למאניה ולדיכאון יכולים להתרחש ביחד, במה שנקרא מצב דו-קוטבי מעורב. תסמינים למצב מעורב לעיתים כוללים חרדה, שינה בעייתית, שינויים בתיאבון, פסיכוזה, ומחשבות אובדניות. החולה יכול לחוות מצב-רוח מאוד ירוד וחסר-תקווה, ובאותה עת להרגיש נמרץ מאוד.

אבחון של הפרעה דו-קוטבית

כמו כל מחלה נפשית אחרת, הפרעה דו-קוטבית לא ניתנת לזיהוי בצורה פיזיולוגית, כמו באמצעות בדיקת-דם או סריקה של המוח. לכן, דיאגנוזה של הפרעה דו-קוטבית נעשית על בסיס התסמינים שהוזכרו לעיל, היסטוריית המחלה, וכשיש גם היסטוריה משפחתית. הקריטריונים לאבחון של הפרעה דו-קוטבית מתוארים ב-Diagnostic and Statistical Manual for
Mental Disorders, fourth edition (DSM-IV)

תיאורים של אנשים עם הפרעה דו-קוטבית מעניקים מידע בעל-ערך על כל אחד ממצבי הרוח המקושרים למחלה:

דיכאון: "אני מטיל ספק ביכולתי לעשות משהו כראוי. נראה כי מוחי נעשה איטי והגיע למצב של חוסר יעילות לחלוטין,
אני מוטרד מחוסר התקווה לגבי כל דבר. אחרים אומרים 'זה רק זמני, זה יעבור, אתה תתגבר על זה', אבל כמובן שאין
להם מושג איך אני מרגיש, למרות שהם בטוחים שיש להם. אם אני לא יכול להרגיש, לזוז, לחשוב או שיהיה לי איכפת
ממשהו, אז מה הפואנטה?"

היפומאניה: "בהתחלה כשאני בהיי, זה אדיר. רעיונות מהירים, כמו לעקוב אחרי כוכבים נופלים כל פעם מופיע אחד זוהר
יותר. כל העכבות נעלמות, יש את כל המילים וההבעות הנכונות, אנשים ודברים לא מעניינים פתאום הופכים למעניינים מאוד.
החושניות רבה, הרצון לפתות ולהתפתות הוא בלתי-נשלט. המוח שלך מוצף ברגשות בלתי-יאומנו של שלווה, כוח, כל-יכול, אופוריה, אתה יכול לעשות הכל, אבל איפה שהוא זה משתנה".

מאניה: הרעיונות המהירים פתאום נעשים מהירים מידי ורבים מידי. בלבול עצום מחליף את הצלילות. אתה מפסיק לעקוב,
הזיכרון דוהה. הומור מדבק מפסיק להצחיק. החברים שלך פתאום מפחדים, הכל פתאום הפוך, אתה עצבני, כועס, מפוחד, לא ניתן לשליטה וכלוא.

התאבדות

יש אנשים עם הפרעה דו-קוטבית שהופכים לאובדניים. כל אחד ששוקל התאבדות זקוק לתשומת-לב מיידית, עדיף ממישהו מקצועי בתחום בריאות-הנפש או רופא. צריך להתייחס ברצינות לכל אחד שמדבר על התאבדות. סיכון להתאבדות הנו גבוה יותר בשלבים הראשוניים של המחלה. לכן, זיהוי ההפרעה הדו-קוטבית בשלב מוקדם ולמידה איך להתמודד איתה יכולים להפחית את הסיכון למוות בהתאבדות.

סימנים ותסמינים שיכולים ללוות תחושות אובדניות כוללים:
דיבורים על רצון להתאבד או רצון למות
תחושת אובדן תקווה, ששום דבר לא ישתנה או יהיה טוב יותר
תחושת חוסר-אונים, ששום דבר שעושים לא ישנה
תחושת של להיות נטל על המשפחה או על חברים
שימוש באלכוהול או סמים
סידורים שונים, כגון ארגון כספים, או מסירת רכוש כהכנה למוות
כתיבת מכתב התאבדות
התנהגות ברת סיכון עד כדי סכנת מוות
אם אתה מרגיש התאבדותי או אתה מכיר מישהו שמרגיש כך:
התקשר לרופא, חדר מיון או מוקד חירום על מנת לקבל עזרה
וודא כי אתה, או האדם האובדני לא ת/ישאר לבד
וודא כי אין גישה לתרופות, לנשק, או לדברים אחרים שיכולים לשמש לפגיעה עצמית.

בעוד שחלק מניסיונות ההתאבדות הם מתוכננים לאורך זמן, חלקם הם אימפולסיביים ללא חשיבה על פרטים עד הסוף. לכן, הנקודה הסופית בסעיפים למעלה יכולה להיות אסטרטגיה ארוכת טווח לאנשים עם הפרעה דו קוטבית. בכל מקרה, חשוב להבין שרגשות ומעשים אובדניים הם תסמינים של מחלה שניתנת לטיפול. עם טיפול נכון ניתן להתגבר על תחושות אובדניות.

מהו המסלול של ההפרעה הדו-קוטבית?

אפיזודות של מאניה ודפרסיה בדרך-כלל חוזרות לאורך החיים. בין אפיזודות, החולים בהפרעה דו- קוטבית משוחררים
מתסמינים, אבל לכשליש מהחולים יש שרידים של אלו. אחוז קטן מהחולים חווה תסמינים מתמידים למרות הטיפול.
הצורה הקלאסית של המחלה, שמלווה באפיזודות חוזרות ונשנות של מאניה ודפרסיה נקראת הפרעה דו-קוטבית. יש חולים, שלא יפתחו מאניה חריפה, אבל במקום זאת יחוו אפיזודות מתונות יותר של היפומאניה שמתחלפת בדפרסיה.

תצורה זאת נקראת הפרעה דו-קוטבית II. כאשר ארבע אפיזודות או יותר של המחלה מתרחשים בתוך פרק זמן של 12 חודשים, אומרים שלחולה יש הפרעה דו קוטבית במחזוריות מהירה. יש אנשים שחווים אפיזודות רבות בתוך שבוע, או אפילו בתוך יום אחד.
מחזוריות מהירה נוטה להתפתח בשלבים המאוחרים יותר של המחלה והיא שכיחה יותר בקרב נשים מאשר גברים.
אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים לנהל חיים בריאים ומועילים כאשר המחלה מטופלת כראוי. בלי טיפול, המהלך הטבעי של המחלה נוטה להחמיר. עם הזמן האדם יכול לחוות אפיזודות חריפות יותר ובתדירות גבוהה יותר של מאניה ושל דפרסיה מאשר אלו שהופיעו כאשר המחלה רק התחילה. אבל ברוב המקרים, טיפול נאות יכול להפחית את התדירות וחומרת האפיזודות ויכול לעזור לחולים בהפרעה דו-קוטבית לשמור על איכות חיים טובה.

מה גורם להפרעה דו-קוטבית?

מדענים לומדים על הגורמים האפשריים להפרעה דו-קוטבית באמצעות מחקרים רבים ושונים. רוב המדענים מסכימים שאין
סיבה יחידה להפרעה דו-קוטבית, אלא מספר גורמים אפשריים המביאים להתפתחות המחלה.
מכיוון שהפרעה דו-קוטבית נוטה להיות תורשתית, חוקרים מחפשים את הגנים (המרכיבים המיקרוסקופיים של ה-DNA בתוך התאים אשר משפיעים על הצורה שבה הגוף והנפש מתפקדים ומתפתחים) שעברו מדור לדור ועלולים להגביר את הסיכוי של האדם לפתח את המחלה. מחקרים על תאומים זהים, שחולקים את אותם הגנים, מראים שגם גנים וגם גורמים אחרים משחקים תפקיד מפתח לגבי הפרעה דו-קוטבית. אם הפרעה דו-קוטבית הייתה נגרמת רק בגלל הגנים, אזי התאום הזהה של חולה במחלה היה בהכרח תמיד מפתח את המחלה, אך מחקרים מראים שזה לא המקרה. עם זאת, אם תאום אחד חולה במחלה, לתאום השני יש סיכויים גבוהים יותר לפתח את המחלה מאשר לאח אחר.

בנוסף, ממצאים מחקרים גנטיים מרמזים שהפרעה דו-קוטבית, כמו כל מחלה נפשית אחרת, לא מתרחשת בגלל גן אחד בלבד.
נראה כי כמה גנים ביחד, בנוסף לגורמים אחרים באדם או בסביבתו, הם אלה שגורמים למחלה. קשה מאד לזהות את הגנים האלה, אשר כל אחד תורם חלק קטן לפיתוח המחלה. אבל מדענים מצפים שהכלים המחקריים המתקדמים שעושים בהם היום שימוש יובילו לממצאים הללו ולטיפול חדש וטוב יותר בהפרעה הדו-קוטבית.
מחקרים המשתמשים בהדמיה מוחית עוזרים למדענים ללמוד מה לא בסדר במוח שגורם להפרעה דו-קוטבית ומחלות נפשיות אחרות. טכניקות חדשות מאפשרות לחוקרים לצלם את המוח בפעולה, לנתח את המבנה והפעילות שלו, ללא צורך בניתוח או פעולות חודרניות אחרות. הטכניקות האלה כוללות MRI, PET, ו-fMRI. יש ראיות לכך שקיימים הבדלים מסויימים בין אזורים במוח של חולים במחלה לבין אלה של אנשים בריאים. ככל שההבדלים נעשים ברורים יותר וקלים לזיהוי באמצעות המחקר, מדענים יבינו טוב יותר את הגורמים למחלה ולבסוף אולי יצליחו לנבא איזה סוג של טיפול יהיה אפקטיבי יותר.

מתוך American Journal of Psychiatry: הטיפול בזיפרקסה יעיל מהטיפול בליתיום במניעת התקפים של הפרעה דו-קוטבית

מנתונים המתפרסמים בגיליון חודש יולי 05 של הירחון , American Journal of Psychiatry , עולה כי הטיפול בהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) באמצעות התרופה זיפרקסה, יעיל יותר בהשוואה לטיפול בליתיום, שהינו הטיפול הסטנדרטי מזה למעלה מ- 30 שנה.

במחקר השתתפו 431 חולים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית, בשלב ההפוגה מסימפטומים. לאחר שטופלו במשך 6 עד 12 שבועות בטיפול משולב של זיפרקסה וליתיום, חולקו החולים באופן אקראי לקבוצה שטופלה בליתיום (214 חולים) ולקבוצה שטופלה בזיפרקסה (217) למשך 52 שבועות .

מימצאי המחקר:

1. מקרב המטופלים בזיפרקסה, נצפה שיעור נמוך באופן משמעותי של אשפוזים בהשוואה לשיעור האשפוזים בקרב אלה שטופלו בליתיום ( 14.3% לעומת 22.9%).

2. בקרב המטופלים בזיפרקסה, נרשם שיעור נמוך יותר של הישנות הסימפטומים המאניים או הדיכאוניים בהשוואה למטופלים בליתיום (30% לעומת ל- 38.8%).
מטופלים בליתיום נשרו מהר יותר מהטיפול, באופן משמעותי - בממוצע לאחר 207 ימים בהשוואה לממוצע של 303 ימים בקרב המטופלים בזיפרקסה.

איך מטפלים בהפרעה דו-קוטבית?

רוב החולים בהפרעה דו-קוטבית (אפילו אלה עם הצורות החמורות ביותר שלה) יכולים להגיע ליציבות טובה של מצבי-הרוח שלהם והתסמינים הקשורים במחלה בעזרת טיפול נכון. מכיוון שהפרעה דו-קוטבית היא מחלה שחוזרת ונשנית, ממליצים כמעט תמיד על טיפול מניעתי מתמשך. אסטרטגיה זו הכוללת תרופות וטיפול פסיכולוגי היא הפתרון האופטימאלי לניהול המחלה לאורך זמן.
ברוב המקרים, הפרעה דו-קוטבית מרוסנת טוב יותר אם הטיפול מתמשך מאשר אם הוא לסירוגין. אבל גם אם אין הפסקות בטיפול, שינויי מצב-הרוח יכולים עדיין להתרחש ואז יש להודיע מיד לרופא המטפל. הרופא יכול למנוע התפתחות של אפיזודה מלאה דרך התערבות טיפולית מהירה. עבודה יחד עם הרופא ובצמוד לו ותוך יידוע מתמיד של מהות הטיפול
והאופציות השונות יכולים לשפר את יעילות הטיפול.
בנוסף, רישום יומי של התסמינים הקשורים למצבי-הרוח, הטיפולים, דפוסי השינה והמאורעות החשובים יכולים לעזור לחולים במחלה ולמשפחותיהם להבין טוב יותר את המחלה. הרישום יכול גם לעזור לרופא לעקוב אחר המחלה ביתר יעילות.

תרופות

תרופות להפרעה דו-קוטבית נרשמות ע"י פסיכיאטרים בעיקר. בעוד שרופאים אחרים שלא מתמחים בפסיכיאטריה רשאים גם הם לתת מרשמים לחלק מהתרופות האלה, מומלץ למי שסובל מהפרעה דו-קוטבית להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי הטיפול.
תרופות הידועות כמייצבות מצבי-רוח נרשמות בדרך כלל על מנת לעזור לרסן את המחלה. יש מספר סוגים שונים של תרופות מייצבות. באופן כללי, חולים בהפרעה דו-קוטבית ממשיכים טיפול עם מייצבים לתקופות טיפול ארוכות (שנים). תרופות אחרות נוספות ניתנות כשיש צורך, באופן ספציפי ולתקופות קצרות, על-מנת לטפל באפיזודות של מאניה או של דפרסיה שמתפרצים למרות הטיפול במייצבים.

ליתיום המייצב הראשון שאושר ע"י מנהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) לטיפול במאניה, מאוד יעיל בריסון המאניה
ולמניעת אפיזודות של מאניה ושל דפרסיה.

תרופות למניעת עוויתות, כגון ולפוראט (Valproate; Depakine) או קרבמזפין (Carbamazepine; Tegretol) יעילות גם לייצב את מצב הרוח ולמנוע או להפחית אפיזודות חוזרות. ולפוראט אושרה ע"י ה-FDA ב-1995 לטיפול במאניה.
תרופות חדשות למניעת עוויתות, כולל למותריג'ין (Lamotrigine; Lamictal), גבפנטין (Gabapentin; Neurontin),
וטופיראמאט (Topiramate; Topamax), נמצאות בבדיקה מחקרית על-מנת לקבוע איך הן פועלות בייצוב תהליכים של מצבי-רוח, זיפרקסה, אושרה לשימוש ל- 2 התוויות: למחלת הסכיזופרניה ולטיפול בהפרעה דו-קוטבית לשלב החריף והן כטיפול כרוני למניעת התדרדרות.
בסל הבריאות, בשלב זה, זיפרקסה מאושרת לטיפול בסכיזופרניה בלבד.

תרופות למניעת עוויתות ניתן במקרים מסויימים לשלב עם ליתיום או עם תרופה למניעת עוויתות אחרת לשיפור היעילות, כאשר
תרופה מאחד הסוגים אינה יעילה מספיק.
יש ממצאים שולפוראט עשויה להביא לשינויים הורמונאליים מנוגדים בקרב נערות ולשחלות המכילות ציסטות רבות בקרב נשים שהתחילו ליטול את התרופה לפני גיל 20. לכן, מטופלות צעירות שנוטלות ולפוראט חייבות להיות במעקב רופא צמוד.
נשים החולות בהפרעה דו-קוטבית, שרוצות להרות או שהנן הרות, מתמודדות עם אתגרים מיוחדים בעקבות הנזקים האפשריים בהימצאות תרופות מייצבות בעובר ובילוד היונק. לכן, יש לדון עם רופא מומחה בתחום לגבי היתרונות והסיכונים בכל הטיפולים הקיימים. טיפולים חדשים עם סיכונים פחותים בהריון ובתקופת הנקה נמצאים כרגע בשלבי במחקר.

לעיתים יכול להתעורר צורך בשינויים בתוכנית הטיפול במהלך המחלה כדי שניהולה יהיה בצורה טובה יותר. פסיכיאטר צריך לעקוב ולהדריך את החולה בשינויים האלה לגבי סוג או מינון התרופות.
יש צורך לשתף את הפסיכיאטר בכל תרופה שנוטלים או כל תוסף אחר. זה עניין חשוב מאוד כי יכולות להיות השפעות שליליות לשילוב בין תרופות מסוימות.
על מנת להפחית את הסיכון להידרדרות או להתפתחות אפיזודה נוספת, חשוב מאוד להיצמד לטיפול. יש לדבר עם הרופא בכל מקרה של חשש מהטיפול או דאגה לגביו.

חולים עם הפרעה דו-קוטבית המטופלים בליתיום קרבונט עלולים לסבול לעיתים מתפקוד לקוי של בלוטת התריס. מכיוון שיותר מדי או פחות מדי הורמון של הבלוטה יכול להוביל לשינויים במצבי-רוח ואנרגיה, חשוב מאוד שרמות ההורמונים של בלוטת התריס יהיו מנוטרים ע"י רופא.
אנשים עם מחזורים מהירים נוטים לבעיות חוזרות ונשנות של בלוטת התריס וצריכים לקחת גלולות לאיזון בלוטת התריס בנוסף לתרופות נגד הפרעה דו-קוטבית. כמו כן, טיפול בליתיום יכול לגרום לרמות נמוכות של הורמון הבלוטה בקרב אנשים מסוימים, מה שמביא את הצורך בתוספים.

טיפולים פסיכולוגיים

כתוספת על הטיפול התרופתי, טיפולים פסיכולוגיים, כולל סוגים שונים של פסיכותרפיה, יעילים מאוד בהענקת תמיכה, השכלה והדרכה לחולים בהפרעה דו-קוטבית ולמשפחותיהם. מחקרים מראים שהתערבות פסיכולוגית יכולה להביא ליציבות רבה יותר במצבי-הרוח, הפחתה באשפוזים, ותפקוד טוב יותר בתחומים אחרים. פסיכולוג מורשה, עובד סוציאלי, או יועץ בדרך כלל מספקים את הטיפולים האלה ולעיתים עובדים ביחד עם הפסיכיאטר על מנת לעקוב אחר ההתקדמות של החולה. הכמות, התדירות וסוג ההתערבות צריכים להתבסס על הטיפול האינדיווידואלי.
התערבות פסיכולוגית שמשתמשים בה בדרך-כלל לטיפול בהפרעה דו-קוטבית היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, הדרכה
פסיכולוגית, טיפול משפחתי, וכן טיפול בטכניקה חדשה: טיפול בין-אישי וחברתי. חוקרים מ-NIMH לומדים כיצד התערבויות אלה עומדות האחת ביחס לשנייה כאשר הן מתווספות לטיפול התרופתי בהפרעה דו-קוטבית.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עוזר לאנשים עם הפרעה דו-קוטבית ללמוד לשנות דפוסי-חשיבה או התנהגות שליליים או לא מתאימים אשר קשורים למחלה.

מטרת הדרכה פסיכולוגית הינה ללמד אנשים עם הפרעה דו-קוטבית על המחלה והטיפול בה, ואיך לזהות את הסימנים
להידרדרות כך שיש הזדמנות להתערבות מוקדמת, לפני שאפיזודה מלאה מתרחשת. הדרכה פסיכולוגית עשויה לסייע גם למשפחת החולה.

טיפול משפחתי משתמשת בשיטות שונות על-מנת להפחית את רמת הלחץ בתוך המשפחה אשר יכולות להחריף את התסמינים של החולה.

טיפול בין-אישי וחברתי עוזר לאנשים עם הפרעה דו-קוטבית לשפר יחסים בין-אישיים ולהסדיר את המטלות היומיות שלהם.
מטלות יומיות רגילות ולוח-זמנים שונה יכולים להגן מפני אפיזודות של מאניה.

ביחס לתרופות, חשוב מאוד לתאם תוכנית הטיפול התרופתי עם התערבות פסיכולוגית על- מנת להשיג את התמורה המרבית.


מאמר זה תורגם מפרסום רשמי של מחלקת בריאות הנפש במשרד הבריאות האמריקאי והותאם לעברית ולהוויה
הישראלית. ניתן למצוא רשימה ביבליוגרפית מלאה באתר האמריקאי.

בואו לדבר על כך בפורום פסיכיאטריה
ובפורום רוקחות ותרופות