לא עוברים את הגבול
מה קרה לסמכות הפטריארכלית? איך נתפסת הסמכות ההורית במשפחה הפוסט מודרנית? ומה זה בעצם גבול?
מדי יום אנחנו מתמודדים מול ילדים שרוצים לקבוע את הכללים בבית ולנגוס בסמכותנו ההורית. התגובה אינה חד משמעית. יש הורים הנוקטים יד קשה ומסרבים להיכנע לתכתיבים של הילד, ונוקטים יד קשה ומענישה ויש הורים המגלים התחשבות יתרה, מעניקים לילד חופש פעולה רב ואינם מציבים דרישות וכללים לגבי התנהגותו. קבוצה אחרת של הורים נוקטת גישה מעורבת: מצד אחד, הם סמכותיים ומציבים דרישות ברורות, מצד שני, הם מוכנים לשתף את הילד בשיקול הדעת שלהם, ועוד ועוד וריאציות.
מחקר חדש שערכו שמונה סטודנטים מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה אודות הסמכות ההורית מנסה לענות על שאלת אבדן הסמכות - המחקר שנערך בהנחיית פרופ' יוסי גוטמן, הגדיר את המושג "סמכות הורית", כ"יכולת של ההורה לכפות על ילדיו לעשות או להימנע מלעשות דבר שהם אינם מעונינים לעשות".
הממצאים המפתיעים, יש לציין, הצביעו על כך שדווקא עמדותיה של האישה סמכותיות יותר משל הגבר, וממחישים את התמורות שעברה הסמכות ההורית ואת השינוי שחל בתפקידי המין המסורתיים במשפחה הפוסט מודרנית. "הכוח הפטריארכלי הגברי ששלט בעבר באישה ובילדים, נעלם והוחלף בסמכות משותפת של שני ההורים, עד כי עמדותיה של האישה הפכו סמכותיות יותר", מסבירה ליאת עבאס, אחת מעורכות המחקר, את התוצאות.
הסמכות ההורית עברה תמורות רבות מאז המאה הקודמת ועד ימינו אלה. עד תחילת המאה הקודמת, מציינת עבאס, סברו אנשי המקצוע כי התינוק זקוק רק לסיפוק צרכיו הגופניים, בעוד שהפגנות חום ואהבה עשויות להשחית את אופיו. היו אף כאלה שיעצו להורים להימנע מלהרים תינוק בוכה, ולא ללטפו, לחבקו ולנשקו, מחשש לפינוק יתר.
"היום נודעת חשיבות רבה למגע הגופני ולביטויי האהבה בהתפתחות התינוק", ממשיכה עבאס, "ועדיין, לצד הצורך של תינוק בהורה אוהב ומלטף, הוא זקוק להורה סמכותי שיציב לו גבולות. הגבולות מספקים לילד מעין אזור ביטחון שבו יכולה להתרחש התפתחות מבלי שיוצף על ידי דחפיו, ומסייעים ללמידה חברתית שלו ולהתפתחותו לקראת עצמאות. יתרה מכך, הילדים זקוקים לתהליך עקבי שבו ההורים עוזרים להם לדעת להבחין בין מותר ואסור ובין נכון ללא נכון (ויש שיראו גם בגישה זו גישה מתנשאת)
"בעבר הייתה מקובלת גישת הסמכות הדומיננטית", היא ממשיכה. "הילד היה צריך לכבד את הוריו, לעשות את מה שהם אומרים לו ולקבל את מרותם. המבנה הגרעיני של ההורים ומתחתם הילדים בדרגת ההיררכיה, שירת את הצורך לספק לילד את כל צרכיו ולהגן עליו, כשהתפיסה הרווחת הייתה שהילד הוא במרכז. בנוסף, ההורה היה זה האחראי על העברת האינפורמציה לילד והוא זה ששלט בסוגי האינפורמציה שיגיעו אליו. החברה התאפיינה אז באמונה אובייקטיבית באמת, בנכון ולא נכון, בטוב וברע, בצודק ובלא צודק".
במציאות העכשווית הפלורליזם שולט בכל תחומי החיים, "עם השנים השתנתה המחויבות לתא המשפחתי", אומרת עבאס. "ההורה טרוד מאוד בענייני היומיום, לצורך מימושו העצמי ולרווחה כלכלית. כפועל יוצא הוא פחות פנוי וזמין רגשית לילד. כתוצאה מכך גדל דור שלם של ילדים שאינו נתמך על ידי ההורים, ולכן גם אינו מכבד את סמכותם, האם זה נכון או שזו תפיסה רדוקטיבית ופשטנית?
"לתמורה זו", היא מוסיפה, "יש לצרף את השינוי בקבלת אינפורמציה המכונה בפי החוקר ניל פוסטמן, תיאוריית 'היעלמות הילדות'. בניגוד לעבר, דרכי רכישת הידע השתנו. הילד חשוף היום מגיל צעיר לתקשורת, לפרסומות ועוד. הידע מתחלף בקצב מהיר וצריך להסתגל לשינויים. הידע של ההורה, שבעבר היה רלוונטי להתפתחות הילד, הופך ללא רלוונטי, עד שלעתים הילד יודע יותר מההורים. הבלבול והטשטוש תורמים לקושי להפעיל סמכות.
אין דרך אחת טובה ונכונה לגידול ילדים, וההורים לא פעם טובעים בים של מידע, ולא יודעים במה לבחור. מנגד הם גם מודעים מאוד לצרכים הרגשיים של הילד ומושפעים מתיאוריות פסיכולוגיות, כמו זו הטוענת כי כל הבעיות הנפשיות מקורן בילדות הצעירה, שמגלגלת את האחריות להורים. מכלול זה יצר דור שלם של הורים מבוהלים, חסרי ביטחון בלגיטימציה שיש להם להפעיל סמכות מול הילדים. חוסר הביטחון של ההורים מתפרש לא פעם על ידי הילדים כחולשה, וכך גדל הקושי של ההורים מול ילדיהם.
הרוח העכשווית נותנת את אותותיה בכל תחומי החיים, לרבות בתפיסת ההורות ויחסי הורים וילדים. "החברה הפוסט מודרנית מתאפיינת בספקנות, בהתנערות מאמת מוחלטת, בניגוד לסמכות ההורית של פעם, שנקשרה למוחלטות, להיררכיה וליציבות", אומרת עבאס. "כחלק אינטגרלי מהשינוי, גם ההגדרה הקשיחה של המשפחה שהייתה מקובלת בעבר נחלשה.
"התרופפות מבנה התא המשפחתי הגרעיני שאפיין את החברה המודרנית, השפיעה גם על התפקידים המיניים", מוסיפה עבאס. "תהליכי התחזקות ושוויון בין המינים, כמו גם התנועה הפמיניסטית, גרמו ליציאת נשים רבות לעבודה. יותר ילדים נשארו בהשגחת מטפלות או ברשות עצמם, מה שאילץ אותם לתפקד כבוגרים טרם זמנם. גם ההיחשפות לתקשורת המונים ולתהליכים נוספים נוגסת בתמימותם, גורמת להיעלמות הילד ולפגיעה במעמדו של ההורה כמורה ומחנך בעל ניסיון, ידע וסמכות".
מתוצאות המחקר עולה כי שיקול הדעת בהפעלת סמכות הורית משתנה לגבי תחומי סמכות שונים. בכל הקשור לכסף, כמו למשל קניית מותגים או קניות בסכום העולה על התקציב שנקבע מראש, עמדות הסמכות גבוהות יותר. כך גם בכל הקשור ללימודים: הכנת שיעורים, לימוד למבחנים והיעדרויות מבית הספר. לעומת זאת, תחומים כמו חברה, שעות פנאי ועזרה בעבודות הבית, דורגו כבעלי עמדת סמכות נמוכה. כלומר, הורים יתעקשו יותר שילדיהם ילמדו למבחנים ויכינו שיעורי בית, אבל יחמירו איתם פחות כשהם יחזרו מבילוי בשעת לילה מאוחרת או יסרבו לסייע בפינוי הכלים מהשולחן לאחר ארוחת הערב.
"מהמחקר עולה כי גם ילדים הביעו עמדות גבוהות כלפי סמכות הורית", אומרת עבאס. "עוד מתברר שקיים פער בין רצונם של ההורים להפעיל סמכות והצורך של הילדים בהפעלת סמכות הורית, לבין הפעלתה בפועל. בנוסף, מתברר מהמחקר כי סמכות איננה מילה גסה. היא איננה סותרת דיון או ניסיון להגיע להסכמה, ולא סותרת מתן הסבר לילדים. המחקר מצביע בצורה ברורה על הצורך של הילדים בסמכות. אצל ההורים מדובר בעוד צורך שיש למלא עבור הילד, כך שאין הם צריכים לפחד להפעיל את סמכותם".
פרופ' חיים עומר, פסיכולוג קליני ומרצה באוניברסיטת תל אביב, הוציא לאחרונה עם הפסיכולוג נחי אלון את הספר "השטן שבינינו: מדמוניזציה להידברות", העוסק בהתמודדות נכונה עם עימותים בתא המשפחתי. לדבריו, סמכות הורית נתפסת בשני אופנים שונים. "מחד גיסא, נמצא את הסמכות הורית התומכת בגישה הרכה, הטובה", הוא אומר. "סמכות זו נתפסת כניסיון להשפיע על התנהגות הילד במילים, בשכנוע, כשההורים מגלים הבנה והתחשבות. מאידך גיסא, תומכת הגישה השנייה בדרך הקשוחה והכוחנית. זו סמכות הבאה לידי ביטוי בהצגת דרישות נוקשות מצד הורים הקובעים את הכללים בבית ונוקטים בדרך של ענישה ברגע שהילד מתנהג בדרך שאינה תואמת את ציפיותיהם".
עומר מציע דרך שלישית המהווה ביטוי הולם לסמכות הורית המושגת באמצעות נוכחות.
"אם הילד מתנהג בצורה שלילית, על ההורה להתייצב פיזית מולו, ובעצם התייצבותו להביע את מורת רוחו. למשל, במקרה בו האח הגדול מכה את אחותו הקטנה, הצבת הנוכחות של ההורה בתווך בין האחים הנצים, יוצרת את הגבולות. בהמשך ייכנסו שני ההורים לחדרו של הילד ויאמרו לו שלא יזוזו מחדרו עד שיציע פתרון להפסקת המכות. גם אמירה מצד הילד כמו: 'אני מבטיח לא להרביץ לאחותי יותר', מעידה על שינוי בהתנהגות. אם ההתנהגות הלא נאותה ממשיכה, ההורה ייכנס שוב לחדרו של הילד ועצם הנוכחות המוגברת האומרת 'הנה אני כאן ולא זז', תבנה את סמכותו והשפעתו. ברוב המקרים תביא הפגנת נוכחות סבלנית לשיפור האווירה בבית, לירידה בהתנהגויות הרסניות של הילד ולירידה בהתפרצויות שליליות של ההורים", הוא אומר.
הסמכות ההורית הכוחנית, לדברי פרופ' עומר, איבדה את מעמדה בהדרגה במהלך המאה העשרים. "חברו לכך תהליכים טכנולוגיים, ערכיים, אידיאולוגיים וחברתיים", הוא אומר. "מדובר בתהליך בלתי הפיך, ואין כל אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה. יש לזכור כי הסמכות הכוחנית ששלטה בעבר, נתמכה על ידי מרקם חברתי שאינו קיים יותר וכיום היא נתפסת כמחשבה מיושנת. משאבד מרקם זה, יש צורך במציאת פתרונות מתאימים. לכן, יש לבנות את הסמכות בדרך המתאימה לרוח התקופה", הוא אומר.
פרופ' עומר מוסיף ומציין כי השינוי המרכזי בעשורים האחרונים בנוגע לסמכות ההורית, קשור למעורבות גדולה יותר מצד האבות בגידול שוטף של הילדים. "אם בעבר האב ייצג את החוק והמשמעת הקפדנית, היום הוא מעורב בגידול הילד, יותר קרוב אליו, ועליו לנצל נוכחות זו כדי לבנות השפעה כאמצעי להצבת גבולות ולהכוונת הילד", הוא מסביר.
כדי להביא לתוצאה המיוחלת בעצם השימוש בהפגנת נוכחות פיזית, יש לבצע אותה בדרך נכונה שלא תגרום להסלמה. "בראש ובראשונה יש להימנע מצעקות ואיומים", אומר פרופ' עומר. "ההורה יאמר את הדברים בישיבה, כי הורה יושב מאיים פחות מהורה עומד. בנוסף, חשוב שההורים יימנעו מהטפה לילד ויבהירו את עמדתם בדברי הסבר קצרים. במצב של קונפליקט, הארכת השיחה עלולה לתרום לליבוי האווירה, לכעס, צעקות ופעולות מחאה.
עם זאת, רצוי לזכור כי גם בחברה הפוסט מודרנית, השתלבות ההורים בגידול הילדים לא מונעת מהאמהות להימצא עדיין בחזית בכל הנוגע לגידול הילדים. הן הנושאות בעול הגידול, הן מקבלות את רוב התשדורות השליליות של הילדים. העימות החזיתי גורם לאמהות להישחק יותר בתפקידן האימהי".
הילדים, כך נדמה, מתוכנתים להפנות את כל דרישותיהם לאמהות. "כשהאבא איננו בבית, מאה אחוז מהדרישות וההתנהגויות מופנות כלפי האם", אומר פרופ עומר. "אבל מחקרים הראו כי גם כשהאב בבית, אמא עם שני ילדים מתחת לגיל עשר תיחשף לתשדורת שלילית אחת כל שתי דקות. הילדים, ללא ספק, אינם מעניקים קרדיט לאם על העול האינסופי שבו
נורית אלפנבוים, מנהלת המרכז לאינטליגנציה רגשית בבית חרות, אומרת כי ההורים תמיד יוטרדו ויתעסקו בשאלה הנצחית האם הם נוהגים נכון כלפי ילדיהם. לשיטתה, הסמכות ההורית העכשווית צריכה להיות מכוונת להורות "מודעת". "רק הורות מסוג זה תהפוך את השיחות והמטלות הרגילות לאמצעי לצמיחה רגשית וערכית", היא אומרת.
הגישה של 'הצבת גבולות' צריכה להיות הרבה יותר גמישה לחינוך ולגידול הילדים, לצד גילוי יצירתיות והתייחסות רבגונית לאירועים, דרך דיאלוג מכוון והורות 'מודעת', ולא הורות 'אקראית'.
"הורה מודע, הוא הורה המוותר על הדחף להתגוננות עצמית. הוא אינו מתעסק בפחד בשאלה 'איזה הורה אני', אלא מעדיף התנהגות ממוקדת יותר במערכת היחסים. עצם המודעות מגדילה את הסיכויים להימנע מטעויות ולפעול ביעילות.
הורות מודעת, מכירה את שלבי ההתפתחות הטבעיים שילדים עוברים בדרכם אל הבגרות ותומכת בהענקת ביטחון פיזי ורגשי, תוך הצבת הגבולות שהילד זקוק להם. בנוסף, היא מלמדת את הילד לקחת אחריות ולזהות את נקודות הצמיחה שלו", היא אומרת. "למשל, מריבות או קשיים עם הילד מאפשרים התבוננות וצמיחה. חשוב גם להעניק דגש לדו שיח מכוון, תוך שקיפות, מתן תוקף ואמפתיה.
אלפנבוים מדגישה אף היא את העובדה כי הילדים דורשים הגדרה ברורה של התנהגות רצויה והתנהגות בלתי רצויה. "ביטחונם העצמי של הילדים גובר כשהם יודעים את קווי התחום של פעולות מותרות", היא אומרת. "התנהגות בלתי מתקבלת יש לעצור באופן חד וברור, ורגשות כמו כעס או קנאה הם רגשות מותרים. בנוסף, חשוב שההורים יהיו קשובים לילד ויאפשרו לו להביע את רגשותיו, מאחר והתנהגות זו מעניקה לילד מספיק מרחב והגנה כדי שיוכל למצוא את פתרונותיו בעצמו. אם הילד חש שבוטחים בו וביכולתו, תחושת הערך העצמי שלו גוברת".
ובכל זאת, הורים כל הזמן מתקשים להציב גבולות.
"הקושי בהצבת הגבולות נובע בחלקו מחוסר ביטחון של ההורים והדאגה שהם הורים לא טובים מספיק ולפעמים הם פוחדים שהילד לא יאהב אותם. הילד מבין שזוהי נקודה רגישה במיוחד ומנצל את חולשותיהם וספקותיהם של הוריו כדי למלכד אותם ולשלוט בהם. ניסיונות אלה טבעיים ומובנים, אך מעניקים לילד תחושת כוח מזויפת. לכן, כדאי לעזור לילד לזהות את רגשותיו ולנהל את תגובתו כדי שיוכל להשיג הצלחה וכוח ממשיים.
"ה'ניצחון' של הילד מול הוריו הוא למעשה גול עצמי לטווח ארוך", ממשיכה אלפנבוים. השלמה עם העובדה שאין פתרון לכל בעיה חוסכת מתח רב. אם ההורים אינם מסוגלים לקבל זאת ופועלים מתוך הגנת יתר בעצם ניסיונם לפתור כל בעיה, כמובן שגם הילד לא יוכל לעשות זאת. לכן, חשוב לאפשר לילד לחוות את חוויית התסכולים, ולא לנסות למנוע אותה. על ההורים להפנים כי יכולתו של הילד להפעיל אותם, מגדילה את ביטחונו העצמי עד לרגע שבו יצטרך להתמודד לבד. מאותה נקודת מפנה ההורים נוטים בטעות להמשיך ולפנק את הילד ומאפשרים לו לנצל את מעמדו".
בשלב זה, אומרת אלפנבוים, חשוב לעצור, ולא לאפשר לילד לעבור את הגבול. "תביעותיו עלולות לגדול עד אבסורד, חוש המציאות שלו ישתבש ולבסוף הוא יינזק", היא מסבירה. "השקט הוא לטווח הקצר והנזק לטווח הארוך. כדי לפתח יכולת פרודוקטיבית, הילד חייב לחוות הישגים אותנטיים בתפקידים שונים שמוטלים עליו, בדרך של השקעת מאמץ, ולא של שליטה בהורים. בכלל", היא מסכמת, "חשוב לעודד את עצם המאמץ מאשר את התוצאה. יכולתו של הילד להשקיע ולהתאמץ תלויה במידה רבה בסיוע ובעידוד שיקבל מהוריו".
בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים וילדים
לאתר "הורים וילדים"
