אמפתיה בהורות - על אמפתיה של הורים ושל ילדים

מקור המילה "אמפתיה" הוא ביוונית: אמפסיה, empastheia, ששורשה pathos פירושו סבל (על פי אנציקלופדיית בריטניקה, 2002, באתר: www.Britannica.com). הכוונה באמפתיה היא ליכולת הפרט לזהות ולהבין רגשות (במיוחד רגשות של מצוקה) של האחר ולאמץ את הפרספקטיבה שלו. אמפתיה משמעותית במיוחד, כאשר רגשות ו/או מחשבות הזולת סמויים מהעין ואינם מבוטאים בצורה ישירה וברורה.

כיצד באה לידי ביטוי אמפתיה?

ביטויי האמפתיה יכולים להיות מילוליים (למשל, "זה מאוד מרגיז לצאת מהבית ולמצוא עצמך ברחוב ללא ארנק") או בלתי מילוליים (חיבוק, ליטוף, מגע, במצבים מתאימים). בהורות ניתן לדבר על אמפתיה של הורים לילדיהם ועל אמפתיה של ילדים לילדים אחרים ו/או למבוגרים.

באמפתיה של הורים הכוונה ליכולת הורים להבין תחושות ו/או מחשבות (במיוחד קשות) של ילדיהם, גם כשאינם מבוטאים בבירור ולבטא הבנה זו כלפי ילדיהם. דוגמה שכיחה לכך היא כאשר ילד מפיל חפץ יקר ושביר. הורה הכועס במקרה זה על הילד, או בגלל האבדה ו/או בגלל חוסר הזהירות שלו, מגיב בתגובה לא אמפאתית. הורה, המתעלם ברגע הראשון מהחפץ הנשבר ומתמקד בהפגת מצוקת הילד החרד מתגובת הכעס הצפויה של ההורה, מגיב באופן אמפתי. או למשל, אם נצליח לרגע לחדור למחשבתו של ילדנו, כאשר הוא נעלם לנו במהלך שיטוטנו בקניון. במקום לכעוס עליו נחלוק עמו את ההקלה שלנו על שנמצא. כמובן שבשני המקרים יכול ההורה לשקול עם הילד בהמשך לקחים ודרכי תגובה אפשריות אחרות בעתיד.

דוגמא ספרותית מרשימה לחוסר אמפתיה של הורים מתאר קפקא (1976, ע"מ 8), במכתבו לאביו והוא בן שלושים ושש: "אבי היקר, לא מזמן שאלת אותי מדוע אני טוען שאני ירא מפניך. הייתי ילד ביישן, למרות זאת, אני בטוח שהייתי גם עקשן, כדרכם של ילדים. אני בטוח כי אימא פנקה אותי, אך אינני מאמין שהיה קשה במיוחד להסתדר אתי; אני חושב שמלה טובה, אחיזה שקטה בידי, מבט ידידותי, היו יכולים להביאני לכך שאעשה כל מה שנדרש ממני. ואתה הרי אדם רך וטוב-לב בעומק נשמתך אך לא כל ילד ניחן בסבלנות והעזה כדי להמשיך ולחפש עד שיגיע אל טוב-הלב החבוי מתחת לפני השטח".

כיצד באה לידי ביטוי אמפתיה של הורים?

בגיל הרך, ביטויי האמפתיה ההורית הם יותר בתקשורת בלתי-מילולית כמו התכופפות ההורה אל ילדו הרך כשהוא מדבר אתו כדי להעניק לו תחושה של שווה; או בחיבוק ההורה את ילדו, כאשר הילד עצוב וכו'. ככל שהילד גדל, יש חשיבות גם לאמפתיה המילולית. למשל בהתייחסות מילולית של ההורה אל ילדו, כשזה אינו רוצה ללכת לביה"ס בגלל כישלון בבחינה יום קודם: "אתה בטח מפחד ללכת לביה"ס, שמא תיכשל פעם נוספת. בוא נחשוב האם יש דרכים נוספות להתמודד עם זה, מלבד לא ללכת לביה"ס"; או למשל בשילוב של חיבוק אוהב של ההורה את ילדו, ש"ברח" לו פיפי, יחד עם אמירה אליו: "לא נורא, אתה מאוד כועס על עצמך ואולי גם מפחד שאני אכעס עליך, נכון?" ועוד.

למה חשובה אמפתיה של הורים לילדיהם?

ראשית, כולנו, מבוגרים וצעירים, הורים וילדים, כמהים לאמפתיה כדי לחוש כי איננו צועדים לבדנו בדרך החיים. ילדים, בגלל חוסר ניסיונם בחיים, זקוקים יותר ממבוגרים להרגיש שמבינים את רגשותיהם, במיוחד כאשר הם מרגישים רגשות מעיקים של בדידות, דחייה, אשמה, נחיתות וכו'. למשל, ילד בן 6, העומד להתחיל את לימודיו בבית הספר, ניצב בפני שינוי דרמטי בחייו. הוא עובר מסביבה קרובה, משפחתית באופייה, לסביבה לא-אישית, רחוקה. הורים הזוכרים את תחושות הפחד שלהם, האובדן והמבוכה ביומם הראשון בבית הספר, או המבינים את חשיבות המעבר, יכינו את הילד היטב על ידי גילוי הבנה עמוקה לתחושות החרדה שלו (פאול, 1970). ילדים זקוקים לאמפתיה דווקא במצבים קשים במשפחה, כאשר הם מרגישים שעשו דבר מה רע, כאשר הוריהם אוסרים עליהם דברים שחשובים להם וכו'.

שנית, ילדים לא מסוגלים בדרך כלל לזהות את רגשותיהם העמוקים ביותר, במיוחד את רגשותיהם הקשים. למשל, ילד שמתנהג בצורה עצבנית ומרגיזה אינו יודע בהכרח שעצבנותו קשורה לביקור העומד להתקיים למחרת אצל רופא שיניים. הורה אמפתי לרגשות העמוקים של הילד יכול לומר לו "אתה בטח עצבני, כי מחר יש לך ביקור אצל רופא שיניים", ובכך יסייע לו להבין את התנהגותו ולהירגע.


אני: "א', אתה נראה לי קצת עצוב, מהורהר, מוטרד".

א': "נכון, אני מנסה להדחיק את המחשבות, אבל אני מיואש מהמצב. אני מפחד שהפיגועים יכולים לפגוע גם בי או במישהו שאני מכיר".

שלישית, אמפתיה של הורים לילדיהם חיונית ליכולתם של ההורים להשפיע על ילדיהם. היכולת לחוש את האחר ולשדר לו הבנה רגשית חיונית לכל מאמצי השפעה. רוב בני האדם זקוקים להרגיש שדעותיהם נשקלות בתשומת לב מלאה קודם שייאותו ויהיו מסוגלים לשקול ברצינות דעות מנוגדות המוצגות לפניהם. יקל עלינו מאוד אם נרגיש שהצד השני מוכן להתאמץ ולהבין את הנימוקים שלנו ולהתייחס אליהם ברצינות. במקרה כזה אנחנו פתוחים לשמוע טיעונים אחרים, ואולי אף לקבלם. ילד המרגיש שהוריו מתייחסים אליו ברצינות ואולי אף מבינים אותו, יהיה מוכן ביתר רצון לשנות את התנהגותו, גם אם אינו חפץ בכך מלכתחילה. יתרה מזאת, אם נרצה שילדנו יבין כי דרך החשיבה שלנו נכונה או מועילה בשבילו, עלינו לשקול מה עשויה להיות משמעות החוויה או האירוע בשבילו, בהתחשב בעולם המושגים שלו. על בסיס זה אנחנו יכולים לכוון את התנהגותנו באירוע המסוים כך שתיראה לו הגיונית בדרך הרצויה לנו. אין זה קל, לא במצבים השכיחים והיומיומיים ובוודאי לא במצבים רגשיים קשים יותר. למשל, כאשר מתלקח עימות בין הורים לילדים בקשר להכנת שיעורי בית. הורה הרוצה לסייע לילדו המתנגד להכין שיעורי בית, יהיה חייב ראשית להבין את רגשותיו הקשים של הילד בקשר ללימודים ו/או בית הספר. או למשל, כשמתעורר עימות לגבי יציאה מהבית.


א': "אני לא בא איתכם לטיול!"

אני: "אבל למה א'? הרי אתמול שוחחנו על כך והסכמת".

א':"הסכמתי, אבל לא רציתי".

אני: "מה זאת אומרת?"

א': "הסכמתי לא בגלל שאני רציתי, אלא בגלל שאתה רצית".

אני: "ומה בעצם הבעיה?"

א': "אתה תהיה כל הזמן עם האחרים אותם אני לא מכיר. יהיה לי משעמם, אז אני מעדיף להישאר בבית".

אני: "הבנתי. זו באמת יכולה להיות עבורך בעיה רצינית. גם להיות במקום שאתה לא מכיר, עם אנשים שאתה לא מכיר וגם להרגיש שאני לא איתך".

א': "בדיוק. אם היינו לפחות לוקחים איתנו כדור-רגל היינו יכולים לשחק, אבל אתה בטח לא תסכים".

אני: "תתפלא, אבל זה נראה לי רעיון מצוין. גם לי יכול להיות שם משעמם. חוץ מזה, זו הזדמנות בשבילך להכיר ילדים אחרים, שאולי יצטרפו למשחק".

אמפתיה של הורים עלולה להיות מסוכנת, אם היא מלווה באיבוד זהותם של ההורים האמפאתים ו/או באיבוד זהותו של הילד, מושא האמפתיה. כאשר הורים מפרשים בטעות הבנה רגשית את ילדיהם ככניעה לדרישות ילדיהם, ניתן לדבר על סכנה באמפתיה. ההורים, במקרה כזה, מוותרים על ערכיהם ועל הצבת גבולות הגיוניים מתוך התחשבות-יתר ברגשות הילד. הם מתקשים לעשות את ההבחנה שלהבין אין פירושו להסכים ובוודאי לא להיכנע.

באותה מידה ניתן לדבר על סכנה באמפתיה כאשר להורים נדמה שהם מבינים את ילדם ולכן הם קובעים בשבילו מה נכון ומה לא נכון. הורים שאינם מסוגלים לתפוש את ילדם כאישיות נפרדת הזכאית להתפתחות רגשית משל עצמה אלא תופשים אותו כשלוחה של עצמם, ישליכו על ילדם את תפישותיהם ואת צרכיהם הרגשיים. הם עלולים לכפות על רגשות הילד את הערכותיהם כמבוגרים כמו "אל תפחד מחושך, זה לא הגיוני", או "ילדים שגונבים ממתקים כשהם קטנים, עלולים לשדוד בנקים כשיגדלו", או "אנחנו חושבים רק על טובתך כשאנחנו רוצים שתלמד לשחות" וכו'.

במילים אחרות, אמפתיה של הורים עלולה להיות מסוכנת, אם הם עוברים, במודע או שלא במודע, את הגבול הדק שבין אמפתיה לבין הזדהות (עמית 1997). פירושה המילולי של הזדהות הוא "השתוות, הידמות גמורה" (אבן שושן, המילון העברי המרכז, תש"מ). זהו תהליך פסיכולוגי מורכב שבו מתמזג עולמו של האחד עם עולמו של האחר. הורים המזדהים עם ילדיהם חווים זהות גמורה בין המתרחש בנפשם של ילדיהם לבין המתרחש בנפשם שלהם. לעומת זאת, הדגש באמפתיה הוא על היכולת לחוש את עולמו של האחר "כאילו" היה עולמך שלך, כאילו אתה התנסית בו, אך מבלי לאבד את התכונה של ה"כאילו". ניתן לדמות את ההבדל בין הזדהות לאמפתיה בצורה הבאה: בהזדהות אנו נכנסים לנעלי הזולת והופכם אותן לשלנו, ואילו באמפתיה אנו נדרשים להיכנס לנעלי הזולת, אך לחזור לאחר מכן לנעלינו שלנו.

למה קשה להורים להיות אמפאתים לילדים?

ראשית, כי קשה בדרך כלל להיות אמפאתים במצבי לחץ רגשיים ובהורות מרובים מצבי לחץ רגשיים. למשל, כאשר הורים כועסים על ילדיהם, קשה להם להיות אמפאתים. או למשל, כאשר ילד מסרב לכבות את הטלוויזיה, על אף שההורה דורש ממנו ללכת לישון עקב השעה המאוחרת. ההורה משוכנע בדרישתו הצודקת לגבי ההליכה לישון ונפגע מסירובו של הילד להישמע לו. קשה להורה ברגעים אלה לגלות הבנה לקושי של הילד להיפרד מגירויי היום, או לחששותיו של הילד מהלילה האפל וכו'.

שנית, כי רגשות קשים בכלל ושל ילדים בפרט מאיימים על הורים. יש הורים, במיוחד האבות מביניהם, שאינם יודעים לטפל ברגשות של מצוקה בכלל, וברגשות של מצוקה במשפחתם בפרט. לכן, כדי להימנע ממצבים רגשיים קשים אלו, הם מנסים לפותרם מהר, למצוא דרך מעשית לבטלם. אף אם נדמה ממבט חיצוני שהבעיה נפתרה, הרי לטווח ארוך הילד נותר לבד עם רגשותיו הקשים.


"זה בכלל לא כואב! למה את עושה הצגות? תלכי לישון והכל יעבור!"

"כשהילד שלי מתחיל לבכות, אני מתעצבן ובא אליו בדרישה למצוא פיתרון מעשי לבעייתו. אני מסביר לו שאין טעם לבכות, שזה לא פיתרון וכו"'.

שלישית, כי הורים נוטים לשכוח את עברם הרגשי כילדים ולכן הם מתקשים להבין את רגשות ילדיהם (בטהליים, 1987). אין ספק, כי שני ההורים עברו מצבים דומים לאלה שבהם מנווט עתה ילדם בהיסוס. אין ספק גם, כי בעת התרחשותם יצרו אצלם אירועים אלה תגובות רגשיות חשובות. אבל, זכר הרגשות האלה נדחק, כאילו פקע תוקפם. הם נשכחים, או לפחות אינם מועלים במילים. הימנעות ההורה מבחינה שלמה של סכום התנסויות העבר שלו מסכלת את יכולתו לחוש בתוכו את הפחדים והחרדות הדומים של הילד.

"אני ממש לא מבין את העצלנות הנוראית שלך. נכון, גם אני לא אהבתי ללמוד, אבל לא היה אצלי דבר כזה של לא להכין שיעורים. אף פעם. עשיתי מה שאמרו לי ולא כמוך שאינך מסוגל לעשות שום דבר למען לימודיך".

במשפחה בטיפולי, האם זכרה היטב את צרכיה הרגשיים בגיל ההתבגרות: את העובדה שראשה לא היה בלימודים, את הרצון לבלות בחברת בני הגיל, גם על חשבון הלימודים וכו'. היא גם זכרה את הצלחתה להשלים את לימודיה בגיל מאוחר יותר. לכן, היה לה קל לגלות הבנה לצורך של בנה לפרוק עול, לא להשקיע בלימודים. גישתה אליו הייתה מעודדת, אך לא לוחצת. לעומת זאת, האב במשפחה, סבל מקשיים חמורים בלימודיו, אך "שכח" אותם, והרבה לדרוש מבנו ולחץ עליו ללמוד, כדי שלא יגיע למקומו.

1. על ידי שינסו לשחזר באופן מכוון חוויות ילדות דומות לילד, כמו כישלון בביה"ס, הצלחה, וכו'.

כותב על כך בטלהיים (1987, עמ' 34): "אין ספק שכל אחד מאתנו העמיד לפעמים במבחן את סבלנותם של הוריו, רצה לקרוא עליהם תיגר או עשה כן, והתנגד בסתר או בגלוי לדרך חייהם ולהתנהגותם. אם נוכל לזכור את המצבים האלה, נוכל גם לזכור איזה כאב עמוק הם הסבו לנו בילדותנו, כמה חרדים וחסרי ביטחון היינו מאחורי מסווה ההתרסה והווכחנות, וכמה התרעמנו על הורינו שלא הבינו את כל זה, משום שהיו עסוקים כל כך בכעסם".

2. על ידי שינסו להבין בצורה אובייקטיבית, שאינה מערבת רגשות אישיים, את התנהגות ילדם. לצורך כך, הורים יכולים להיעזר בידע פסיכולוגי על התפתחות הילד ועל המצופה מילדיהם בכל גיל. הם גם יכולים ללמוד להכיר את עצמם באמצעות תהליכים של מודעות עצמית כדי שידעו להפריד בין צרכיהם האישיים לבין צרכי ילדם.

במשפחה בטיפולי, אחד מילדי המשפחה, תלמיד בית ספר יסודי, סבל מהפרעות התנהגות בבית הספר. כמו כן, התלוננו ההורים על יחסים גרועים מאוד בין הילד לבין אחיו ואחיותיו וכן על קשיים רבים בגידולו לאורך השנים. הם מצאו עצמם כועסים עליו ומענישים אותו תדירות. אמרה האם בכאב: "זה מאוד כואב לי, שאני כל הזמן צריכה לכעוס עליו. אני רוצה לאהוב אותו, אבל כל פעם קורה משהו אחר, שבגללו אני מוצאת עצמי כועסת עליו". בתהליך הטיפול התברר שהילד סובל מתסמונת של הפרעת קשב יחד עם תנועתיות יתר. במהלך הטיפול הוסברו להורים מאפיינים אובייקטיביים של ילדים עם תסמונת זו והם החלו לבחון את התנהגות ילדם בצורה אמפאתית יותר. כפי שאמר גתה, "לא נוכל להאשים את אשר נבין".

באמפתיה של ילדים הכוונה ליכולת של ילדים לגלות הבנה לרגשות, תחושות ו/או מחשבות של ילדים אחרים ו/או של מבוגרים.

כיצד באה לידי ביטוי אמפתיה של ילדים?

דוגמאות לאמפתיה של ילדים כלפי ילדים הן כאשר ילד מתאמץ להביא שיעורים לילד חולה; או כאשר ילד רואה ילד אחר עצוב ושואל אותו "מה קרה לך?"; או כאשר מונחת חבילת שקדים על השולחן ונותרו בה מעט שקדים והילד יותיר מהם לאחיו וכו'.

במשפחה שטיפלתי, אבי המשפחה נפטר לאחרונה באופן פתאומי. אחת מבנות המשפחה, תלמידת כיתה ד', סבלה מהצקות בבית ספר על רקע יתמותה. באחת הפגישות היא סיפרה על חברה שלה, שפנתה לילדה המציקה ואמרה לה: "למה את אומרת לה את זה, את הרי יודעת שאין לה אבא!" בפגישה אחרת סיפרה כיצד היא עצמה ניסתה ביוזמתה להושיט עזרה לילדה קטנה יותר, שאימה נפטרה זה עתה, מכיוון ש"אני יודעת מה היא מרגישה".

דוגמאות לאמפתיה של ילדים למבוגרים הן כאשר ילד פונה לחברים שלו ואומר להם "תשחקו בשקט, אמא שלי ישנה"; או כאשר ילד מדבר עם סבתא שלו בטלפון ושואל "סבתא מה קרה לך?", כשהוא שומע צליל של מתח בקולה; או ילד ששואל את אביו "איך היה לך היום בעבודה?", כשזה מגיע הביתה; או ילד שמציע עזרה לאמו, כשהיא לחוצה וכו'.

א': "אני רואה, אבא, שאתה חושב על משהו רציני".

אני: "נכון א', אני מאוד כועס על אח שלך".

א': "בטח אין לך זמן וכוח לשחק איתי עכשיו, אבל אולי אחרי שתנוח קצת, תסכים לשחק איתי?"

למה קשה לילדים להיות אמפאתים?

אמפתיה מתפתחת בהדרגה במהלך הילדות. אף כי ידוע על גילויי אמפתיה אצל תינוקות, הרי רק לקראת גיל 6 מתפתחת יכולת אמפתיה אמיתית אצל ילדים. זאת מכיוון שרק בגיל זה לערך ילדים יכולים לחוש בסבל הזולת מעבר למצב מיידי. רק אז הם יכולים לקלוט רגשות של ילדים אחרים, גם כאשר הם אינם מבוטאים בצורה קיצונית כמו בכי. לקראת גילאי 10-12 בלבד מתפתחת יכולת האמפתיה המופשטת יותר, כלומר, היכולת לחוש הבנה רגשית גם לאנשים רחוקים, שאיני רואה אותם לידי.

למה חשוב לפתח אצל ילדים יכולת אמפתיה?

ראשית, כי אמפתיה היא בסיס להסתגלות חברתית. היכולת ליצור קשר בין-אישי, בילדות ובבגרות, מבוססת על היכולת להרגיש את האחר ולגלות כלפיו הבנה. ילדים לא אמפאתים מספיק עלולים להיתקל בתגובות עוינות מצד חבריהם, גם כאשר יפנו אליהם בהצעה ידידותית. למשל, כאשר הפנייה הידידותית התבצעה בעיתוי לא מתאים, שכן חבריהם היו באותה עת עצבניים ו/או עסוקים.

שנית, כי ילדים לא אמפאתים הם בעלי פוטנציאל להתנהגות אלימה. מאחר שאינם מסוגלים לשים עצמם במקומו של האחר, לחוש את הסבל שעתיד להיגרם לו כתוצאה מפעולתם התוקפנית, הם יחזרו על התנהגותם התוקפנית עוד ועוד.

שלישית, כי בתקופתנו יש נטייה גוברת לתפישות ואמונות אגוצנטריות, כאלו המרוכזות בעצמי, על חשבון הזנחה של חינוך הומניסטי וחברתי, כזה שבו האחר נתפש כשווה לא פחות ממני. לכן, ילדים זקוקים באופן מיוחד להכוונה וללימוד של יכולת אמפאתית, שבעבר התפתחה באופן טבעי.

כיצד ניתן לפתח אמפתיה אצל ילדים?

ראשית, ע"י לימוד ערכי או קוגניטיבי. הכוונה להבהרה, ישירה ומילולית, של ערכים אמפאתים כמו התחשבות בזולת, במשפחה ומחוצה לה. מרבית ההורים מבצעים סוג זה של לימוד, אך הם נגררים פעמים רבות לגישה מטיפה ומאשימה בנוסח: "אתם כאלה לא מתחשבים! כמה פעמים אמרתי לכם שהדבר הכי חשוב בחיים זה לכבד את הזולת? ומה זה עוזר? כלום! אני מדברת ואתם בשלכם!"

שנית, ע"י לימוד התנהגותי. הכוונה להנחיה מעשית של הילד להתנהגויות המיישמות את ערכי האמפתיה. למשל, הורים יכולים ללמד ילדים כיצד להתנהג בנימוס בכניסה למעלית, בהמתנה בתור וכו'; או למשל, ללמד ילדים כיצד להתחלק במשחק עם חבריהם; או למשל, ללמד ילדים לא לעודד קליקות חברתיות וכו'. פעמים רבות הורים מסתפקים בהסבר קוגניטיבי של ערכים ואינם מלווים הסבר זה בהזדמנויות למידה אמיתיות.

שלישית, ע"י לימוד רגשי. זהו הלימוד הקשה מכולם. הכוונה ללמד את הילד כיצד לזהות רגשות, בד"כ רגשות של מצוקה, אצלו ואצל זולתו. ניתן לתרגל מיומנות זאת בצורה משעשעת. למשל, לשבת על ספסל ברחוב או בקניון ולנסות לנחש ע"פ הבעת פנים של אנשים והתנהגותם את מצב רוחם. הורים ממעטים לעסוק בסוג זה של למידה, מכיוון שהיא דורשת הבנה רגשית וגישה יצירתית.

רביעית, על ידי שימוש באמפתיה בפתרון בעיות במשפחה. הכוונה למאמץ לפתור בעיות משפחתיות יומיומיות מתישות בצורה מורכבת יותר, הלוקחת בחשבון את רגשותיהם וצרכיהם של כל בני המשפחה. זאת במקום פתרונות מהירים, חד-צדדיים, המתעלמים מעולמו של האחר, בדרך כלל החלש, במשפחה. למשל, במשפחה עם ארבעה ילדים, מתוכם שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה, הבנים משחקים כל הזמן במחשב ומתעלמים מניסיונותיה של האחות הקטנה לקחת חלק במשחק. הבת בוכה ואומרת: "למה אני לא יכולה אף פעם לשחק במחשב? בגלל שאני קטנה?" במקרה כזה על ההורה לאסוף את הילדים ולחייב אותם להתייחס לרגשות הבת ולקחת אותם בחשבון בכל חלוקת זמן עתידית של המשחק במחשב. הורים מעדיפים להימנע מסוג זה של למידה, הדורשת השקעה וסבלנות מרובים, בגלל עומס המטלות הנדרשות מהם בהורות.

רביעית, לימוד ע"י הדגמה והוא החשוב ביותר. הכוונה ללמידה, מודעת ובלתי מודעת, שהילד מבצע על ידי צפייה בהתנהגות ההורה, הן ביחסים בבית והן ביחסים מחוץ לבית. למידה זו תלויה במידה שבה ההורה מדגים בהתנהגותו רגישות למצוקות הזולת לילדיו, לבן/בת הזוג, למשפחת המוצא ולאנשים אחרים. למשל, כאשר ההורה כועס בין אם על פקיד הבנק שסירב לבקשתו להלוואה, בין אם על המנהל בעבודה שגער בו ובין אם על חבר שלא יצר קשר וכו' אך הוא מסוגל לאחר מכן לגלות אמפתיה למושא הכעס, כמו למשל: "האמת שאני מבין אותו. מנקודת ראות שלו, זה באמת מרגיז אולי מה שעשיתי" וכו'.

לימוד על ידי הדגמה מתרחש גם כאשר הורה מבטא בעצמו בצורה תקשורתית רגשות של מצוקה. אם הורים מסוגלים לחלוק ביניהם רגשות מביכים, רבים יותר הסיכויים שיוכלו ליצור יחסי אמפתיה עם ילדיהם ולהדגים להם בצורה אמיתית וכנה אמפתיה מהי. הורים מתקשים ליישם סוג זה של למידה, שכן היא דורשת רמה גבוהה יחסית של מודעות.


מקורות:

1. עמית, ח', (1997). הורים כבני אדם. תל אביב, ספרית פועלים.

2. בטלהיים, ב', (1987). הורה מתקבל על הדעת. תל אביב, עם עובד.

3. קאפקא פ', (1976). מכתב אל אבא. הוצאת שוקן.

4. Paul, N.L. (1970). Parental Empathy, in: Anthony, J.E & Benedek, T (Eds.) Parenthood: Its Psychology and Psychopathology, Little Brown & co, pp.337-35

על המחבר: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני - מחבר הספר: הורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997
קיבוץ עין החורש, טל.פקס 04-6306147
אתר באינטרנט: www.hamit.co.il

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים ילדים