אני מאשים! (אותי)
השאיפה להיות ההורה המושלם מתנפצת יום אחרי יום - האם נידונו לחיות לנצח עם רגשות האשמה?
רגשות אשם מתעוררים בדרך כלל כתגובה למעשה שנעשה, החלטה שהתקבלה או בחירה שנבחרה שלא בהשלמה מוחלטת. ההורה מטיל ספק בדרך בה בחר כתוצאה ממחשבה חוזרת על המעשה או בשל פידבק שלילי שקיבל מגורם חיצוני, ועל כן "מעניש" את עצמו בייסורי מצפון. תחושת האשם תוקפת לעתים בנסיבות מיוחדות או מהווה תגובה שגרתית אצל הורים שאינם בטוחים בעצמם.
רגשות אשם הם סימפטום למעשה של חרטה, ואילו אשמה בהקשר ההורי היא סוג של ביקורת עצמית על כשל ביכולת התפקודית. ההורה בוחן את עצמו לאור קריטריונים שהציב לעצמו או לאור הדרישות שהחברה מציבה בפניו. דרישות תובעניות אלה, ששואפות לעצב הורה מושלם, מעצימות לעתים את תסכולו של ההורה וגורמות לו לרגשות אשם. כך קורה להורים שאכפת להם מה הסביבה חושבת עליהם כהורים, להורים שמנסים לפעול "לפי הספר", ולהורים שמקבלים החלטות בהתאם למה שמצופה מהם, ולא לפי האינסטינקט הטבעי שלהם.
לדברי אביב נוף, פסיכולוג קליני ומרכז הוראה בקורס פסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטה הפתוחה, אשמה היא תופעה טבעית כאשר היא מופיעה במידה נכונה, ולא משתלטת על חייו של ההורה. "רגשי אשם מעידים על בשלות רגשית, על החלק הבוגר באישיות", הוא אומר. "פרויד למשל, תיאר את האשמה כנובעת מהחלק המפקח, הסופר אגו, שאחראי על ביקורת ומוסר. האשם למעשה מעיד על היכולת להתבונן מהצד ולראות את הפגמים".
לפי נוף, האשמה היא רגש שמתעורר ומכוון לאיזשהו תיקון. "ההורה מבין שמשהו לא נעשה כמו שצריך, או משהו נעשה לא כפי שהיה רוצה שייעשה. האשמה, אם כן, היא רגש תקין וטוב, אך לא כשהיא חורגת מגבול הנורמטיבי ומפריעה לתפקוד של ההורה".
נורות אזהרה צריכות להידלק למשל כשההורה סובל חלילה מדיכאונות חוזרים, מגלה ביקורת מחמירה כלפי עצמו וכלפי ילדיו, נמנע מלקבל החלטות כדי להימנע מהופעתם של רגשות האשם, וסובל מתגובות גופניות או נפשיות חריפות, מעבר למעט היסוסים או ספקות.
"יום אחד היינו אני ומיה במגרש המשחקים עם הכלב שלנו. מיה עלתה על המגלשה, ישבה עליה כנראה בצורה לא טובה ונפלה. באותו רגע לא שמתי לב למה שקרה לה כי הכלב השתחרר מהרצועה והחל לרוץ אחרי ילדים קטנים שנבהלו מהנביחות שלו. הורים החלו להתאסף סביב מיה. אמא אחת לקחה אותה על הידיים וניסתה להרגיע אותה. עד שבאתי מיה כבר הפסיקה לבכות, אבל כל האמהות שהיו במקום הביטו בי במבטים כועסים ומישהי אפילו אמרה לי, ספק בעצבנות, ספק בתוכחה: 'איזו מין אמא את אם אינך יכולה להשגיח על הילדה?' אף פעם לא חשבתי שאני אמא לא טובה, אבל עד היום אני מרגישה רע בגלל שהילדה שלי נפלה, ולא הייתי שם בשבילה" (ליטל, אם לשניים).
רגשות אשם מתעוררים במגוון סיטואציות, בעיקר כאלה המעמידות את ההורה תחת שיפוט והשגחה ביקורתיים. ניתן להבחין בין שני סוגים של מצבים: מפגש עם גורם חיצוני שיוצר רגשות אשם, ורגשות אשם שנובעים ממאבקים פנימיים שמנהל ההורה עם עצמו.
דורון לדרר, ראש מסלול לגיל הרך בסמינר הקיבוצים, מספרת על מפגשים טעונים בין הורים לגננות או לסמכויות חינוכיות, שבעקבותיהם צצים רגשות אשם קשים אצל ההורים. "ישנן גננות ששופטות את ההורים, כמו למשל, אם שאיחרה במספר דקות לאסוף את הילד או אב שנעדר הרבה מהבית ונודע על כך לגננת. גננות הן לא הסמכות לבקר ולייעץ. הן יכולות כמובן להתעניין ולהציע עזרה, אבל לא להעמיד את ההורים במצב מביך ושיפוטי, מבלי להיות מודעות לכל הפרטים הקטנים. סיטואציה כזאת עלולה ליצור מצב של אי נעימות להורה וגם לילד".
לדעת דב אבן זהב, פסיכולוג קליני ומרצה ב"מרכז להורות ומשפחה" בסמינר הקיבוצים, ההורה זקוק לסביבה סובלנית ותומכת. "הורה צריך כמובן לדעת להתמודד עם ביקורת סביבתית, בייחוד אם זו ביקורת שמאירה את עיניו". הבעיה מתחילה אם ההורה אינו בטוח ושלם עם עצמו, אז הוא יכול לחוש רגשות אשם על כך שפעל לא כשורה או לא היה הורה מספיק טוב. אבן זהב סבור שלמרות התרומה של הסביבה להארת המצב, רק ההורה יודע, בסופו של דבר, מה עשה ומדוע, והאם היה זה מהלך נכון לעשותו. לכן, פעמים רבות ביקורת סביבתית עלולה לגרום לתסכולים ואפילו לפגום בתפקוד של ההורה, כשזה חושש לפעול באינסטינקטיביות ונכנע ללחץ הסביבתי.
"לעתים אנחנו נתקלים בסביבה נוזפת, מתנשאת, שלא נותנת אמון. זהו מצב מכאיב וקשה", אומר אבן זהב, "אבל צריך לדעת לבטוח בעצמנו והתמיכה הפנימית שלנו תעמוד מול הסביבה הביקורתית". התמיכה החברתית משמעותית בעיקר בין בני זוג או בתוך תא משפחתי. בן זוג שמותח ביקורת על בת זוגו, יעורר רגשות אשם אפילו יותר מגורם חיצוני רחוק.
עם זאת, רגשות האשם העזים ביותר נובעים מהביקורת שההורה מפעיל כלפי עצמו. הביקורת העצמית היא נוקבת, חסרת רחמים ומועצמת בצורה דרמתית. הורים שנוטים לביקורת עצמית, עלולים יותר מכל להחמיר עם עצמם, בעוד הורים קלילים וגמישים, יחושו נקיפות מצפון, אך ישכחו מהעניין כעבור זמן מה.
אבן זהב מוסיף: "ההורה יכול לחוש רגשות אשם מכל מיני סיבות. למשל, אם לא העניק די זמן ותשומת לב לילד או סירב למלא את משאלותיו. ייתכן אפילו שההורה ירגיש טוב עם ההחלטה בזמן קבלתה, ויחליט ללא היסוס או התלבטות, וכעבור זמן מה יחזור מהחלטתו וירגיש לא בנוח".
מרים רביבו, יועצת חינוכית ומנחת קבוצות הורים, אומרת שהורה החווה רגשי אשמה, יקיים עם עצמו מונולוג פנימי ומייסר. "הוא ישאל את עצמו: איזה מן הורה אני? מדוע כעסתי? למה לא הגבתי במתינות?"
מצד אחד, רגשות האשם יכולים לאותת להורה שאולי באמת הפעם הוא טעה, ולא הגיב נכון. מצד שני, רגשות האשם לפעמים מטעים ונובעים מכך שההורה רואה את הצד של הילד, הצד הפגוע והלא מסופק. אבן זהב מסביר שיש למצוא את האיזון הנכון בין הצד של ההורה לבין הצד של הילד. "לפעמים רגש האשם לא מכיר במקום של ההורה, בצרכים שלו כאדם, ולא ניתן תמיד לעשות הכל כדי שהילד יהיה מאושר, במיוחד כאשר הצורך של הילד מתנגש בזה של ההורה. צריך לדאוג גם לצרכים של ההורה כבן אדם, וגם לכבד את הילד כבן אדם בפני עצמו. לא קל להגיע לאיזון הזה, אבל צריך לתת מקום לזכות של ההורה ולציפיות ולצרכים של הילד. קשה מאוד ליצור מצב שבו יהיה תיאום מושלם בין רצונותיהם של שני הצדדים. לכן, צריך להגיע להחלטה מאוזנת שתאפשר לשני הצדדים להיות כמה שיותר מרוצים".
עוד אומר אבן זהב שרגש האשם הוא קול פנימי שאומר דרשני. "אולם ישנם עוד קולות פנימיים, לפעמים סמויים, שמתייחסים לאדם ביתר קבלה וביתר סובלנות. חשוב להקשיב לקולות האלה ולהגיע לאיזון בין שני הצדדים. צריך גם לתת מקום לרגש האשם ולייסורי המצפון, כיוון שלא תמיד קל לקבל החלטות ולשאת בתוצאות. אבל אם ההורה שלם עם ההחלטה, יהיה לו הרבה יותר קל".
הורים רבים מדווחים על קונפליקטים לא פתורים ועל החלטות אמביוולנטיות לגבי הילד. ההשלמה הפנימית עלולה לעזור בעניין. מעטים המקרים שבהם אפשר להשיג פתרון שלם, אבל הכלת האשמה ותחושה נכונה לגבי ההחלטה יפחיתו מהעומס הנפשי שיוצרים רגשות האשם הכבדים.
לא כל ההורים מצליחים, כמובן, לעבור תהליך מזכך שבסופו מושגת ההשלמה המיוחלת. הורים רבים בוחרים בדרך קיצור כדי להשקיט את מצפונם ולהסיר מעליהם את דמות הילד המאשים. פיצויים, כמו מתנות, תוספת זמן עד השינה, ביטול עונשים ועוד, מהווים תגובה שכיחה שמגיעה בעקבות רגשות האשם של ההורה המודאג.
"רגשות אשם של הורים הם לעתים מניפולציה עצמית שנועדה לטהר אותנו מטעויותינו ההוריות האנושיות", אומרת רביבו. לדעתה, הורים חשים מחויבות לפצות את הילד, וזוהי דרך תגובה שאינה מומלצת. "מעבר לכך שהפיצוי יוצר ילד מבולבל שלא מבין איך רגע אחד אמא צעקה וכעסה וברגע השני היא קונה לו מתנה כי לא התכוונה לצעוק, הפיצוי גם מלמד את הילד שכדאי להרגיז את אמא, כיוון שזו דרך יעילה להרוויח מכל הסיפור מתנה יפה".
הפיצוי, אם כן, הוא לאו דווקא פיצוי לילד, אלא פיצוי להורה שמרגיש כי פיצה את הילד ועכשיו אפשר לחזור לשגרה. אולם הפיצוי אינו אמצעי הטיהור הנכון. רביבו מציעה להורים להגיב בדרך שאותה היא מכנה "תקיפות אדיבה". "לעמוד על שלך, אך לעשות זאת בדרך נעימה והגונה", היא מסבירה. "כך גם הילד יכעס פחות וגם ההורה יחוש פחות רגשות אשם, כי התגובה שלו הייתה במקום ונעשתה בדרך הנכונה".
נסיגה מעונשים בגלל רגשות אשם, אף היא מעמידה את סמכות ההורה בספק, ולכן אינה מומלצת, אלא אם כן ההורה סבור שטעה. רביבו: "אם בסופו של דבר ההורה חש שטעה, הטעות מותרת לו וכך גם היכולת להודות בטעות לפני הילד". עם זאת, היא אינה ממליצה להודות סתם כך בטעויות רק כדי לכפר על רגשות האשם. "אני מציעה לבצע טקס פרידה מייסורי המצפון ורגשות האשם. אין טעם לשקוע בייסורי מצפון ורגשות אשם. אלה יובילו אותנו רק לתסכול הורי נוסף. צריך לפעול לפי הרגש וגם לפי ההיגיון, ולהיות מודעים לעובדה שייתכן והחלטות מסוימות יגבו מחיר של אשמה. אבל אם ההחלטות הגיעו ממקום נכון ושלם, רגש האשמה יפחת".
בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים ילדים
לאתר "הורים וילדים"
