קשר משפחתי

אין זה סוד כי היחסים בין אמהות ובנותיהן הם מהמורכבים ביותר שיש, אפילו יותר מאשר היחסים בין אמהות לבניהן. זהו קשר שיש בו הכל, וכל רגש שנעלה - בין אם קיים ובין אם נפקד - יהיה שייך למכלול הדברים שהופכים אותנו למי שאנו. הקדירה הזו של חיינו מתמלאת ונבנית מכל מה שאמהותינו יצקו בנו ומכל מה שאנו ניצוק עבור ילדינו: אהבה ללא גבול, חום, הזנה, רוך, ביטחון, חושניות, דאגה, חמלה. ובמקביל - חסך באותה אהבה ממש, קונפליקטים אינסופיים לגבי עיצוב דמותה של הבת מול האם, כעס, תסכול, קנאה, יצר התמרדות ועוד.

בכל קשר בין בני אדם, ויותר מכל בנות ואמהות, יש עליות וירידות, רגעי שיא ורגעי שפל. אחד מרגעי השיא ביחסים בין בת לאמה מתרחש כאשר אותה בת הופכת בעצמה לאם. הרגע הזה, שהוא ללא ספק אחד מרגעי השיא של כל אישה בחייה שלה, מעלה מחדש את המפגש של הבת מול האם, לטוב ולרע. וגם אם האם כבר אינה קיימת או פשוט נפקדת, דמותה תמיד תהיה שם במודע או שלא, כטפט רקע בתמונת סטודיו.

מה גורם לקשר הראשוני והקמאי ביותר שקיים בחיינו, שבסיסו הוא הטבעי, הטוב והמזין שיש בנמצא, להיות לעתים כל כך מורכב, כל כך מסובך, רצוף עליות ומורדות ויצרים מיצרים שונים? ומה קורה לנו במפגש המחודש שלנו אם אמהותינו ברגע שבו אנו הופכות בעצמנו לאמהות?

הקשר בין בת לאם ממשיך להתפתח במשך כל השנים, מרגע הלידה ועד המוות (ויש האומרים שגם אחריו). מדובר בדיאלוג אינסופי שממשיך להתקיים לאורך כל שלבי החיים והמעברים ששתי הנשים האלו עוברות במקביל, כל אחת בחייה שלה: כאשר הבת מתבגרת והופכת לישות עצמאית נפרדת, כאשר היא נישאת, כאשר היא מגיעה לשלב של אמצע החיים, לאחר שבנתה משפחה משלה והיא מטופלת בילדים, וגם כאשר היא בגרה ואמה כבר זקנה. בכל שלב בחיינו נמצא את הכמיהה והצורך בקשר ובחום האימהי. עם זאת, בהתפתחותה של אישה בוגרת יש שלב שמשפיע על יחסיה יותר מכל - כאשר היא נעשית אם בעצמה.

כשהבת הופכת לאם מתרחשת הזדהות עם האם בשתי רמות: האחת, דרך המודל המאפשר חזרה על הדברים שהבת אהבה אצל אמה, וגם ניסיון להימנע ולשנות דברים שהבת לא אהבה אצלה. הרמה השנייה, העמוקה יותר, מעלה מחדש את הקשר אם=בת, על הקונפליקטים שבו, אך בו בזמן מאפשרת תהליך של סליחה ומחילה לאם. פתאום הבת מבינה מה הרגישה האם כשהייתה "אמא שלי" ועם אלה קשיים התמודדה, ואותם היא פוגשת היום, כשהפכה בעצמה להיות אם.

דיאנה אידלמן, מנהלת תחום הורות ב"דיאדה" ומחברת הספר "הכנה להורות", מתארת את המפגש בין הבת לאמה שמתקיים עם ההריון, הלידה וההורות הראשונית, כ"מפגש חזיתי עם ההורות שקיבלה הבת, מול ההורות שהיא הולכת להעניק כאם. פתאום יש בחינה מחודשת של היחסים, ישנה זווית ראייה אחרת שבאה עם הכניסה לתפקיד החדש. זהו רגע מאוד מורכב בחיים מבחינה פסיכולוגית".

הנושא הזה, לדבריה, מעלה קונפליקט מאוד גדול. "מצד אחד, מסתכלים על היחסים עם אמא ואבא מזווית ביקורתית", היא אומרת. "מצד שני, צריך לעשות 'שלום' עם התפקיד הזה, להשלים עם מה שקיבלתי כדי להאמין במה שיש לי לתת".

לרוב, אומרת אידלמן, נשים עוזבות את בית ההורים בגיל 18=20 ומתחילות לבנות חיים עצמאיים. במשך שנים אחר כך הן "לא זקוקות לאמא", אבל כשהן יולדות ההזדקקות לאמהות חוזרת ומציפה אותן. "פתאום יש צורך בטיפול וחיבוק מצד האם", היא אומרת. "כאשר בת לא קיבלה מאמה את תשומת הלב והאהבה שהייתה זקוקה להן לאורך החיים, כאשר היא נפגשת בזה שוב, הפעם בתפקיד האם, הכאב הוא עצום. כשאת משקיעה ימים ולילות בתינוק שלך ומגלה שזה אפשרי, את שואלת: 'איפה אמי הייתה?'".

מדוע דווקא האמהות שלנו, שגידלו אותנו מרגע היוולדנו, הופכות לכלי הניגוח שלנו כשאנו הופכות לאמהות? מדוע דווקא איתן אנו באות חשבון, ולא עם האבות, למשל, שגם להם יש חלק בגידול הילדים?

"הלידה והאימהות מפגישות אותנו עם צרכים וזיכרונות מוקדמים, שם היינו חסרי אונים, תלויים ונזקקים לטיפול", מסבירה איריס כידן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית זוגית ואינדיבידואלית מת.ל.מ אורנים - רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, יעוץ ואבחון. "אופן הטיפול והדאגה של הדמויות המטפלות נחרת בנו כחוויה המלווה אותנו לאורך החיים. הלידה והאימהות מעוררות ביתר שאת את אותם זיכרונות וצרכים.

"רוב התיאוריות הפסיכולוגיות", היא ממשיכה ואומרת, "מתייחסות לאם כדמות ההתקשרות הראשונית. ההתייחסות לאב היא כאל 'המשמעותי האחר', שתפקידיו אינם פחות משמעותיים, אך באים לידי ביטוי בתחומים אחרים ובשלבים אחרים של החיים. צורכי ההתקשרות וההתפתחות הראשונים קשורים יותר לאם. הדמויות המשניות אף פעם לא תפסו את מקומה העיקרי של האם, ועובדת היותה הדמות העיקרית בחיינו מעלה את הרגשות הקמאיים ביותר. בלידת הילד הראשון, האישה נמצאת בשלב של נסיגה בחייה, מה שמוביל אותה לצורך ולהזדקקות לאמא שלה".

המפגש הזה, לדברי כידן, יכול להפוך לחוויה טובה או לחוויה רעה. "לעתים אמא שהייתה טובה בילדות, נחווית כפחות תומכת בבתה כשזו הופכת בעצמה לאם", היא אומרת. "במקרים אחרים יש חוויה של פיצוי ותיקון במפגש המחודש בין האם לבת".

במשך כל חיינו אנחנו לא מפסיקים לדבר על אמא שלנו, על מה שעשתה או לא עשתה למעננו. באופן שלעתים נתפס על סף האנוכי והאגוצנטרי משהו, אנו ממשיכים בכך גם כאשר צללנו לנושא האימהות החדשה וההורות הטרייה. אבל מה על האמהות שהפכו לסבתות טריות? מה על התהליכים שהן עוברות? הרי הן עדות לתהליך הפיכתן של בנותיהן לאמהות, תהליך שלעתים נושא ביקורת גלויה או סמויה על אופן אימהותן שלהן.

על כך אומרת איריס כידן שגם אצל האם, הסבתא החדשה, זה עשוי לעורר כל מיני זיכרונות וצרכים לגבי אימהותה שלה כלפי בתה. "המפגש הזה יכול להעלות תהיות לגבי מה שלא היה ולא התאפשר בעבר באימהות שלה ובחוויה שלה כאם, לעומת האימהות של בתה", היא אומרת. "למשל, כמה היא חוותה את עצמה כאם אידיאלית, וכמה הבת הייתה בת אידיאלית. האימהות השונה של הבת יכולה לעורר פגיעה, ביקורת, כעס, רגשי אשם, ובד בבד סוג של כבוד לעצמאות ולשונות של הבת. הרגשות שיעלו אצל הסבתא לא יהיו מנותקים מחוויות קודמות שיש לה ביחסים עם בתה וביכולת של שתיהן להכיל מצבים של קונפליקטים שחוו בעבר.

"פקטור נוסף שיכול להקשות על הסיטואציה הוא שינוי במבנה ההיררכי. האם, שהייתה או עדיין מהווה סמכות עבור בתה, משנה את מקומה בהיררכיה החדשה. עכשיו כשהיא בסטטוס של סבתא, היא איננה מגיעה כדמות של סמכות, אלא כדמות העוזרת לבת. מצב זה עשוי להוות מצע נוח לקונפליקט, שכן הסמכות האימהית עוברת לבת, ולא כל אם שהופכת לסבתא יכולה לקבל את המציאות החדשה".

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון 220 של "הורים וילדים".

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים.