הורים בזמן מלחמה

ידוע שבמצבי משבר - במצבים בהם אין כללים ברורים, רוטינות, נורמות ונוהלי פעולה שגורים - יש כמיהה גדולה יותר למנהיגות. יש ארגונים שבשעת משבר, כאשר הלחץ החיצוני והפנימי גוברים, מתגלעים בהם סכסוכים ומריבות הגורמים לפירוקם. יש ארגונים שבהם מנהיגות מתאימה בשעת משבר מאפשרת לחברי הארגון להתגייס לפתרון הקשיים בצורה הטובה ביותר.

גם במשפחה מנהיגות ההורים נבחנת בשעת משבר. הורים הם מקור הביטחון והכוח של הילדים, לא רק בגילאים צעירים אלא לאורך התבגרותם, בשגרה ובמיוחד בחירום. ההורים בהתנהגותם יקבעו במידה רבה את הצורה שבה ילדיהם יתמודדו עם המשבר: האם יכנסו לפאניקה, יגיבו בחרדה קיצונית, יתעלמו ויכחישו בצורה מוגזמת; או שיצליחו להתמודד כהלכה ואולי אף יצאו מחוזקים מהמשבר. יש הורים המצליחים לטפל היטב במצבי משבר ויוצאים מחוזקים בהנהגת משפחתם, ויש הורים שאינם מצליחים לטפל במצבים אלה ומרגישים תסכול ואכזבה לגבי יכולתם להנהיג את משפחתם.

בצורה מפתיעה לכאורה, המלחמה המתמשכת בצפון חושפת מנהיגים, שלא הם ולא סביבתם ידעו על קיומם: הורים במשפחות בקו העימות. אלה הורים המצליחים להרגיע את ילדיהם ולעודדם, גם כאשר הקטיושות שורקות סביבם. אלה הורים המצליחים ליצור עבור ילדיהם שגרת יום מסוימת, גם כאשר הם יושבים שעות ארוכות במקלט צפוף, לכאורה ללא תוחלת. אלה הורים המצליחים לשמור במשפחתם על אווירה אופטימית, גם בתנאים קשים של מלחמה אכזרית. אלה הורים המארחים ברוחב לב משפחות מאזורי הסכנה, גם כשזה דורש מאמץ מיוחד של כל בני המשפחה. אלה המנהיגים האמיתיים החדשים שהתגלו זה עתה אצלנו: ההורים במשפחות העורף, שהפך באחת לחזית.

מצפייה בהורים מנהיגים אלה בטלוויזיה, מקריאת עדויותיהם בעיתונים ובאינטרנט, משיחות חופשיות עמם, מהקשבה לאחרים המטופלים על ידי, ועל סמך נסיוני עד כה בעבודה עם הורים ומשפחות - סוד מנהיגותם המוצלחת הוא השימוש המושכל שהם עושים בשבע מיומנויות מנהיגות בסיסיות: חשיבה אסטרטגית, דוגמה אישית, הצבת גבולות, תקשורת דיאלוגית, העצמה, שותפות וגמישות. כמובן שלא כל ההורים משתמשים בכל מצב בכל המיומנויות, אך נראה שמינון מסוים שלהן מופיע בצורה זו אחרת במנהיגותם במשפחותיהם.

"אני כיום אבא לשני ילדים. בילדותי חוויתי תקופות ארוכות וקשות של נפילת קטיושות בקרית שמונה. זה היה קשה מאוד. למשל, אני זוכר איך היינו מחשבים במתח את הזמן העובר מרגע שאנחנו שומעים את קול יציאת הקטיושה מהמשגר ועד שהיא תפגע בנו. גם היום, הכל חוזר אלי, מלווה אותי כסיוט. אני לא מוכן שילדי יעברו את אותן חוויות קשות שאני עברתי. לכן, החלטתי שאנחנו עוזבים את העיר ויורדים דרומה. אי אפשר להמשיך את החיים כרגיל. צריך לשנות את סדרי העדיפויות, עם כל הקשיים הכרוכים בכך. זו אחריותי כהורה כלפי ילדי".

אין ספק שבמצב משברי צריכים להשתנות סדרי העדיפויות המשפחתיים. מטרות שגרתיות וחשובות כמו הצלחה בלימודים, התפתחות אישית וכיו"ב צריכות לפנות מקומן למטרות הישרדות קיומיות כמו הבטחת שלומם של כל בני המשפחה, מניעת טראומות נפשיות מילדים וכיו"ב. הורים נדרשים בשלב זה להחליט החלטות הרות גורל לגבי קיום משפחתם, בהתאם לערכיהם ולתפישותיהם. בין אם הם נשארים בביתם או עוזבים אותו, מתמידים לשהות במקלט או פוקדים אותו לפרקים, מתעלמים ממה שקורה סביבם או נצמדים בכפייתיות למסכי הטלוויזיה - כדאי שיעשו זאת בתהליך חשיבה מודע ולאחר דיון רציני עם עצמם ו/או עם ההורה האחר.

"כשעזבנו את ביתנו בצפון הרחוק, לא ידענו לאן אנחנו הולכים ולכמה זמן. כמובן שהייתי לחוצה בגלל סיבות רבות, אך בעיקר בגלל ביתי הצעירה, שהיא ילדה ביישנית וסגורה. והנה, להפתעתי, כשהתארחנו בבית ידידים בקיבוץ במרכז הארץ, היא השתלבה במהירות בחברת הילדים. מילדה פסיבית, הנמנעת מקשר, היא הפכה לילדה פעילה, יוזמת ואף מנהיגה. האם יכול להיות שיש קשר בין השינוי החד בהתנהגותה לבין השינוי המשמעותי שחל גם בהתנהגותי? גם אני תפקדתי בשגרה בצורה פסיבית למדי. הפעם החלטתי לקחת מהתחלה את המושכות לידיים. בצורה קרה ומהירה החלטתי שאנחנו מתפנים, מה שבעלי לא העז להחליט. כמו כן, התאמצתי להתיידד במקום החדש עם אחרים, על אף שגם אני נרתעת, כמו ביתי, מקשר עם אנשים זרים".

דוגמה אישית של הורים חשובה תמיד להפנמת מסרים חינוכיים במשפחה. במצב משברי הורים חייבים במיוחד להקפיד על דוגמה אישית ראויה. למשל, אם הורים מעבירים לילד מסר שלא כדאי לצפות יותר מדי בחדשות, והם עצמם מנצלים כל הזדמנות כדי לצפות בחדשות בטלוויזיה, הם מעבירים בהתנהגותם מסר סותר להוראתם. או למשל, אם ההורים דורשים מילדיהם להתאמץ להסתדר ביניהם ולהימנע ממריבות טיפשיות בנוסח "למה הוא מקבל יותר אוכל?", עליהם להתאמץ גם הם להימנע ממריבות קטנוניות ביניהם. או למשל, אם הורים מדרבנים את ילדיהם לשבת במקלט, אך הם עצמם לא מקפידים על כך, יש לילדים בעיה קשה כיצד להתנהג בהמשך: לפי מה שההורה מורה להם בדבריו או לפי מה שהוא מראה להם בהתנהגותו? לעומת זאת, אם ההורים יוזמים שיחה במשפחה בה הם מדברים באופן פתוח וגלוי על הרגשותיהם ומחשבותיהם לנוכח המצב ואף מספרים לילדיהם על אירועי לחץ קודמים שהתנסו בהם, הם מדגימים בהתנהגותם את ערך השיתוף החשוב להם.

"אני בת 12. אני מפחדת שהטילים יגיעו לאזור המרכז, ואני לא ישנה בלילה בערך שבוע שלם. מה לעשות כדי להירגע ולהסיר את הפחד?".

מאחר שהמצב הכללי השתנה בצורה קיצונית, גם הגבולות הרגילים במשפחה צריכים להשתנות. אין טעם להמשיך להקפיד על קיומם של חוקים המתאימים למצב שגרה - למשל, לא נכנסים הביתה עם נעליים - כשברור שהמצב דורש התנהגות שונה לגמרי - כניסה מהירה ככל האפשר לחדר הביטחון בבית. או למשל, אם החוק המשפחתי אסר עד כה על הילדים לישון במיטת הוריהם, גם אם הם מפחדים, כדאי להגמיש חוק זה, לנוכח מצב החירום. מצד אחר, חשוב שהורים יקפידו על חוקים חדשים החיוניים במצב הנוכחי, כמו למשל שילדיהם ישחקו רק בקרבת הבית או שיישארו בתוך הבית. או למשל, חשוב שהורים יגבילו בצורה דרסטית את צפייתם של הילדים בערוצי החדשות בטלוויזיה, שכן חשיפה חוזרת ונשנית לאירועים מלחיצים עלולה להחריף את תגובות הלחץ של הילדים ולהקשות עליהם את החזרה לשגרה.

בד בבד, חשוב שהורים ימשיכו לקיים גבולות בסיסיים המעניקים לילד תחושת ביטחון במצב החירום. דווקא במצב מבולבל, לא מאורגן ועמום, חשובים הבהירות והסדר שמכניסים גבולות בעולמו של הילד. למשל, חשוב שהורים יקבעו סדר יום כלשהו ויעזרו לילד להיות בשגרת פעילות: קימה ושינה בזמנים קבועים, ארוחות מסודרות וכיו"ב. כמו כן, אין לוותר על קיום חובותיהם של הילדים כגון ניקיון החדר, התנהגות מתונה וכיו"ב.

"אנחנו גרים בקריות. בתי בת ה-15 מסרבת לישון בחדרה מאז התחילו האזעקות הראשונות. בלילה הראשון אפשרתי לה לישון על מזרון בחדר השינה, אך מאז היא ישנה בחדרנו. הצעתי לה לישון בחדר קרוב יותר לחדרנו, אך היא מסרבת ומתעקשת לישון איתנו. מה עלי לעשות?".

מחקרים בארץ ובעולם מצביעים על כך שתמיכה משפחתית וסולידריות חברתית הם ממשאבי החוסן החשובים ביותר עבור ילדים ומבוגרים. נוכחות הורית מרגיעה ואווירה משפחתית תומכת משדרים לילד תחושה של ביטחון, מאפשרים פריקת עומסים רגשיים ועוזרים להתארגנות פנימית במצבי משבר. במצב של איום מתמשך, תפקידם של הורים הוא לגלות רגישות וקשב לצורכי ילדיהם ולמצוא הזדמנויות להבין ולתמוך בהם. אם בחיי שגרה אנו נוטים לוותר על תקשורת איכותית עם ילדינו בגלל אילוצים שונים, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו במצבי משבר ולחץ. במצבים אלה תקשורת דיאלוגית של ההורים עם הילדים חיונית להתמודדות טובה של האחרונים. כאשר ילדים לחוצים, הם זקוקים למבוגר שיקשיב להם וירגיעם. כאשר ילדים חרדים, הם צריכים הורים שיגלו הבנה לרגשותיהם.

למשל, ילד שמתקשר להוריו ואומר שהוא מפחד, כי שמע רעש של אזעקה, אל להורה לפטור אותו כלאחר יד: "לא יכול להיות. אני לא שמעתי", אלא חשוב שינסה להבין את מקור החרדה של הילד: "יכול להיות שעברה מכונית גדולה ועשתה רעש גדול?" ויעודדו: "אני עוד כמה דקות מגיעה". או למשל, ילדות שמפחדות לישון בלילה לאחר שנפל טיל באזור מגוריהן והן נחרדות כל פעם מחדש כשהן שומעות רעש של מטוס. הקשבה אמפתית, כזו המשדרת לילד הבנה אמיתית של ההורה לרגשותיו, חשובה כאן במיוחד: "אני מבינה שאתן מפחדות לאחר מה שקרה וכל רעש קטן מקפיץ אותכן". לעתים ניתן למצוא גם פתרונות מעשיים (למשל, לישון יחד עם ההורים) ולעתים עצם ההקשבה היא המזור לדאגות הילד, בהעדר כל פתרון מעשי אחר (למשל, ילד שפוחד שהטילים יגיעו גם לבית מגוריו).

כמו כן, חשוב שהורים יענו לשאלות ילדיהם בצורה כנה, שכן אמירות כנות הם בסיס לאמינות ההורה. הורה שעונה בשלילה גורפת לילד השואל אותו אם גם הוא מפחד, לא רק שמעמיק את תחושתו הלא טובה של הילד עם עצמו ("רק אני פחדן כזה"), אלא גם יוצר אצלו תחושה של חוסר אמינות ("לא יכול להיות שאבא שלי בכלל לא מפחד"). במקום זאת, עדיף לומר לילד "כן, גם אני מפחד, אבל אני מתגבר על הפחד, כי אני יודע שיש לנו צבא חזק שיגן עלינו". כמובן ששיתוף הורים את ילדיהם צריך להיעשות בחוכמה וברגישות, והם צריכים להימנע, למשל, מהצפת ילדיהם בתחושות קשות כמו פחד, ייאוש או זעם.

ביטוי רגשי במצבי לחץ הוא אחד ממשאבי ההתמודדות החשובים העומדים לרשותם של ילדים ומבוגרים. הוא עוזר בפירוק לחצים ומקנה הזדמנות לסביבה להשתתף ולתמוך בילד. לכן, חשוב שההורים יזמו פנייה לילדיהם, גם אם אלה לא משתפים אותם ביוזמתם ברגשותיהם. הורים יכולים לעודד ביטוי רגשי אצל ילדיהם באמצעות שאלות ישירות כגון: "מה אתם מרגישים בקשר למה שקורה עכשיו במדינה שלנו?"; "האם אתם מודאגים?"; "מה עוזר לכם להרגיש טוב יותר?" וכיו"ב. כמו כן, אפשר לעודד ילדים צעירים לבטא את רגשותיהם בערוצים לא מילוליים כגון ציור, פיסול, דרמה וכיו"ב.

"אני אם לשתי מתבגרות, בגילאי 15 ו-13. אנו מתגוררים ברחובות. אני די נדהמת מהתגובה האדישה של בנותיי. אין בהן תחושת הזדהות ואמפטיה למתרחש בצפון הארץ. הן עסוקות בעניינים השגרתיים והיומיומיים שלהן, ואף דואגות להבהיר שזה לא נוגע להן. יש לציין שביום יום הן כן רגישות ואמפטיות, למשל לבעלי חיים, לצדק חברתי וכדומה. מה דעתכם? האם זה נורמטיבי? אני לא רוצה 'לרדת' עליהן, אלא לחזקן. מה כדאי לעשות?".

במצב חירום, כאשר מתערערת תחושת הביטחון של כולם, ילדים הם החוליה הרגישה והפגיעה ביותר. לכן, על ההורים לפעול בדרכים מגוונות להעצים את ילדיהם, דווקא במצב קשה זה. הם יכולים לתת להם הרגשה שהם סומכים עליהם, לחזק את התנהגותם, לשתפם בתכנון הפעילות המשפחתית, בהתאם לגילם (ילדים קטנים יכולים להיות שותפים בעשייה - "בואו נעשה ביחד קישוטים למקלט". ילדים גדולים יכולים להיות שותפים גם בחשיבה - "אנחנו מתלבטים האם לארח משפחה בביתנו. מה דעתך) ועוד.

מעבר לכך, חשוב שהורים יפעלו להעצמת ילדיהם בשתי דרכים המתאימות במיוחד למצב המשבר הנוכחי: הסברה ועידוד לפעילות אקטיבית.

הסברה: ילדים ובני נוער זקוקים למידע על המתרחש סביבם בכדי לבנות תמונת עולם ברורה יותר ובכך להגביר את תחושת השליטה העצמית. מתן מידע מיידי, עדכני, מהימן ומזים שמועות תורם להתארגנות כנגד האיום ולהעלאת תחושת הביטחון של הילדים. יש חשיבות למתן מידע לגבי דרכי התמודדות ("מה אתה יכול לעשות כשאתה פוחד?" או "מה את יכולה לעשות שאת נורא כועסת?") ולאמירות מרגיעות ומעודדות ("זהו מצב זמני שעשוי להשתנות"; "עברנו תקופות קשות בעבר והצלחנו יחד להתגבר על הקשיים"; "בואו ונבדוק, כיצד אנו יכולים יחדיו להתמודד עם המצב. יש לכם רעיונות..."). כמובן שמידע כזה חייב להיות מותאם לרמת ההבנה של הילד וליכולת התמודדותו. למשל, ילדים בגיל הרך זקוקים למידע מינימלי, פשוט וקונקרטי עם דגש על מסרים מרגיעים כגון: "אמא ואבא ישמרו עליכם".

עידוד לפעילות אקטיבית: אחת התחושות הקשות מנשוא לילדים ולמבוגרים במצבי אי-וודאות ולחץ מתמשך היא התחושה של אין-אונים וחוסר השליטה. פעילות אקטיבית מחזירה לילד את התחושה של שליטה עצמית, משחררת לחצים ומחישה את השימוש באנרגיות הרבות שהצטברו בגוף כתוצאה ממצב הלחץ.

פעילויות פונקציונאליות כמו עזרה בבית או שמירה על אחים צעירים מביאות לתחושה של שליטה, מסיחה את דעת הילד ומעלה את ערכו העצמי. פעילויות אחרות (במקומות שזה מתאפשר) כמו משחק, ריקוד, ספורט וכיו"ב משחררות את המתח הגופני ונותנות תחושה של הנאה. שילובו של הילד בפרויקטים התנדבותיים כגון איסוף אמצעי שינה ו/או בגדים, אירוח ילדים ו/או משפחות מקו העימות יוצר תחושה של ערבות הדדית ושותפות גורל.

"יש לנו שני ילדים - בני עשר וארבע. אני רוצה שניסע לאחותי בחולון. בעלי והילד הגדול מתנגדים. הם אומרים לי: 'את רוצה לנסוע תיסעי. אנחנו לא בורחים'. אני לא רוצה לנסוע בלעדיהם, אבל אני חושבת שזה מאוד מסוכן להישאר כאן. מה לעשות?".

חילוקי דעות מהותיים בין הורים מזיקים לילדים בכל מצב. במצב משברי על ההורים להקפיד במיוחד על שידור אחיד כדי להעניק לילד תחושה מקסימלית של ביטחון. אם תתערער בעיני הילד גם החזית הפנימית, בבית, בין ההורים, אנה הוא יבוא? לכן, אם יש חילוקי דעות עקרוניים בין ההורים (למשל, האם לעזוב את הבית או לא) עדיף שיחליטו על כך בלי לערב את הילדים. לילדים יציגו עמדה אחידה, שיכולה להיות גם קריאה להתלבטות משותפת, אם זה מה שהסכימו ביניהם. אם ההורים חלוקים בדעתם האם להמשיך לנסוע למקום העבודה או לצאת לחופשה, כדאי שיגיעו לפתרון דילמה עקרונית זאת, מהר ככל האפשר. אם צפים ועולים סכסוכים משפחתיים ישנים, בינם לבין עצמם או בינם לבין המשפחה הקרובה, לעתים כתוצאה מהשהייה הממושכת הכפויה ביחד, חשוב שיעשו מאמץ להתגבר עליהם או להעלימם לפרק זמן.

שואלת אמא: "אנחנו גרים בנהריה ולאחרונה עברנו לגור בשרון אצל קרובי משפחה. בני בן 14 החל להגיב בצורה מאד קיצונית על כל מצב בו מוזכרים ערבים. לדוגמא, בעת שידור בטלוויזיה הוא מתפרץ, מקלל וצועק - 'מוות לערבים'. כרגע הוא נמצא כל היום בבית, אין לו חברים, הוא צופה שעות בטלוויזיה ומשחק במחשב. הוא עצבני מאוד. מה עלינו לעשות?".

חינוך ילדים אינו יכול להתרחש במתכונת קבועה ונוקשה, אלא הוא מעשה יצירתי, המשתנה בהתאם לנסיבות המשפחתיות. ברור שמצב מלחמה מחייב את ההורים בגמישות רבה עוד יותר. לא ניתן לפתור בעיות שכיחות במשפחה על פי דפוסים ישנים בלבד. מצב החירום המורכב דורש יותר מתמיד גישה יצירתית מצד ההורים - שילוב של יכולות ומיומנות הוריות להתמודדות עם קשיים ובעיות.

למשל, במקרה שתיארה האם מנהריה, התגובה המומלצת תשלב את כל המיומנות שתוארו עד כה. ראשית, על ההורים להסכים ביניהם (שותפות הורית) שחשוב לא לכעוס על הילד, אלא להרגיעו ולמתנו (חשיבה אסטרטגית); עליהם לשוחח עם הילד בצורה רגועה ולגלות הבנה ללחץ שלו ולכעס שלו, למשל: "אנחנו מבינים שאתה כועס מאוד על מי שמאיים עליך" (הקשבה אמפתית); עליהם לבטא הזדהות עם חלק מרגשותיו: "גם אנחנו לפעמים מרגישים כעס גדול על החיזבאללה" (התבטאות אותנטית); יחד עם זאת, עליהם להבהיר את הגבולות להתנהגותו: "בכל זאת, אנחנו לא מוכנים שתתפרץ בבית בצורה אלימה" ולאוכפם (הצבת גבולות); וכמובן, עליהם לעודדו ולחזקו: "אנחנו בטוחים שהמצב זמני ושאתה תצליח להתמודד איתו" (העצמה).

לאתר של חיים עמית - לחצו כאן.

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים ובפורום טיפול משפחתי וזוגי.