טובים השניים מן האחד?

"אחים צפופים בגיל", הוא מושג המתאר מבנה משפחתי שבה ילדים נולדו זה אחר זה. הצפיפות אינה מתייחסת רק להפרש הגילים הקטן, אלא גם לצפיפות המשפחתית שיחושו הילדים. את הצפיפות ירגיש בייחוד האח הגדול, שבקושי הספיק ליהנות מבלעדיות ומתשומת לב פרטנית, וכבר נולד לו אח חדש שמאלץ אותו להתחלק בתשומת הלב. גם ההורים הטריים חווים טלטלה כשמצטרף למשפחה עוד תינוק, הדורש את אותה הכמות של המאמץ וההשקעה.

הפעוט עוד לא יודע לבטא עצמו מבחינה מילולית וגם תפיסתו את מושג הזמן אמורפית ומטושטשת. לכן רצוי לחכות עם הבשורה אודות ההריון כמה שאפשר. "לילד צעיר אין משמעות של זמן", אומרת ורד שפרונג-קופליק, מנחת קבוצות הורים, "וכשאומרים לו שיגיע תינוק עוד מספר חודשים, הדבר נראה לו כמו נצח. כדאי לחכות עם הבשורה עד שרואים בטן. אפשר להסביר לילד את המשמעות של אח חדש דרך ספרים המטפלים בנושא, ודרך צעצועים ומשחקים".

שפרונג-קופליק מציעה להורים שלא להיבהל אם הילד לא מגלה התלהבות ושמחה ואפילו מצהיר "לא רוצה" לאחר ששמע את הבשורה. התגובה שלו חושפת את רגשותיו, ויש לכבד ולהכיל אותם. "חשוב שלא לכפות על הילד רצון שאין לו. לא צריך לחסום את הרגשות האלה גם אם אינם מה שרצינו לשמוע, כי אז הילד ילמד להסתיר את רגשותיו ויסיק שיש דברים שהוא יכול להגיד ויש דברים שלא. חשוב לתת לגיטימציה לכל רגש. עם זאת, מדובר בגיל שבודק גבולות, ולכן יש להגדיר גבולות במערכת היחסים של הילד עם האח החדש. אפשר לומר לו שהתינוק יבוא אלינו וביחד נרחץ ונשחק אתו, אפשר גם לשתף את הילד בבחירת השם. יש להדגיש לאורך כל הדרך את ה'ביחד', כדי שהילד ילמד שהאח לא מהווה תחרות". הצעה נוספת היא להראות לילד מודלים משפחתיים חיוביים של ילדים שנולד להם אח ולמעשה להכיר לילד סביבה שיש בה יותר מילד אחד בבית. "כמובן רצוי לברור את הסיטואציות החיוביות במשפחות הללו, ולא לצפות בהן כשבדיוק התינוק צורח או כשמתעורר קונפליקט בין הילד הגדול להוריו או לאחיו הקטן".

ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, מרצה באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספרים "דיאלוג עם ילדים" ו"הורים, ילדים ומה שביניהם", ממליצה להעניק תשומת לב מיוחדת לילד הבכור. אפשר לדפדף עמו באלבום שלו מאז נולד ולהכין אותו לקראת הצטרפותו של התינוק החדש. מומלץ לנסות לא להכניס שינויים נוספים בחייו סמוך ללידה ולאחריה, כמו הליכה לגן בפעם הראשונה, גמילה מחיתולים, בקבוק או מוצץ, מעבר דירה, העברה ממיטת תינוק וכדומה. "כדאי לערוך ניסיון להכין ילד מגיל שנה וחצי ללידה דרך משחק בבובות", מציעה ד"ר וולפסון. "אפשר להסביר ולהדגים: לבובה יש תינוק בבטן. עוד מעט ייצא התינוק הקטן מהבטן של הבובה. הילד לא יבין את כל מה שנגיד לו, אך ירגיש שמנסים לשתף אותו, להפוך אותו לחלק מההתרחשויות ולא להסתיר ממנו. כמו כן, במשפחה שבה הילד קשור בעיקר לאם, צריך לנסות לחזק את הקשר עם האב לפני הלידה. כמובן שצריך לקחת את הילד לבית החולים לבקר את אמא לאחר הלידה, כדי שלא ירגיש שהיא נעלמה".

לדבריה, ישנם מספר גורמים הקובעים כיצד יתמודד הילד, כמו למשל, הטמפרמנט שלו. "ילדים בעלי מזג נוח מתמודדים בקלות רבה יותר עם שינויים מאשר ילדים עם מזג קשה. התקשרות הילד עם הוריו גם היא חשובה. ילדים עם "התקשרות בטוחה" שיש להם אמון בסיסי בהורים, יתמודדו טוב יותר עם השינוי. באותה מידה גם מצבם הפסיכולוגי של ההורים - האם ההריון מתוכנן או רצוי - ישפיע על ההתייחסות של הבכור לתוספת המשפחתית. הורים שאינם רוצים את ההריון ומתקשים לעכל את המציאות, יתקשו גם להתמודד עם לידה לא צפויה וגם לתמוך, להעניק ולהקדיש לילד הגדול. יכולת ההכלה של ההורים וכיצד הם מסוגלים להתמודד עם שני ילדים תשפיע גם היא על התייחסות הבכור. האם הם מתמקדים רק בתינוק? כיצד הם מצליחים לחלק את תשומת לבם? יכולת האב להתגייס כדי לעזור לאם וגם להקדיש זמן וסבלנות לילד הבכור תהיה בעלת משמעות. גם לעזרה שמקבלים מהמשפחה הרחבה או לגיוס עזרה בשכר - מטפלת, שמרטף, עוזרת - תהיה השפעה על התנהגות הילד.

ד"ר כצנלסון מציעה להורים לא לדחוף את הגדול לבגרות טרם זמנה. אין לצפות ממנו שיעשה דברים לבדו למרות שהוא הופך להיות 'הילד הגדול'. "חשובה גם יכולת ההורים להתארגן כך שאחד מהם או שניהם יוכלו להיות מספיק זמן עם הילד הגדול, כדי שלא יצטרך להתחלק בכל הזמן המשפחתי עם התינוק. נכון יותר לקיים חלוקה: מדי פעם אחד ההורים יהיה עם הגדול והשני עם הקטן, ולהפך. על מנת לתת לילד הבכור תחושת ערך, כדאי לשתף אותו מגיל שנה וחצי ואילך בחוויה המשותפת של טיפול התינוק. הוא יכול להגיש לו מוצץ, ללטף אותו, לשיר לו, והכל כמובן תחת עינם הפקוחה של ההורים. ילד שמרגיש מידה מסוימת של שותפות, יסבול פחות מקנאה. לצורך הרגשת 'הביחד', אפשר לשכן את שני הילדים בחדר אחד לאחר תקופה ראשונית שבו התינוק שוהה בחדר עם ההורים".

יש לזכור כי הילד הבכור, למרות היותו עדיין תינוק, כבר הופך לצלע הבוגרת בבית. הוא חש שאיבד את הבלעדיות ומרכז תשומת הלב עוד לפני שהספיק ליהנות מהם. שפרונג-קופליק מדגישה שהילד הבכור צריך גם להתמודד עם השינויים הפיזיולוגיים של האם: הסרבול הגופני שלה, וכמובן הבטן הבולטת שנראית לילד כמכשול החוצץ בינו לבינה. "חשוב לא לדחות את הילד ובמקום לשמור מרחק ממנו, אפשר פשוט למתן ולהגביל את הקשר הפיזי אתו, כמו גם סוג של קירבה שתהיה הכרחית לאחר שהתינוק ייוולד. חשוב מאוד שהילד לא יתרחק או יפתח אנטי לתינוק שעוד לא נולד".

שפרונג-קופליק מציעה לאמהות לא להתבייש לבקש עזרה, "ולא לשחק אותה כאילו הכל כרגיל". הקושי בלידות צפופות הוא עצום, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. גם הילד הגדול וגם התינוק החדש בסופו של דבר קטנים מאוד ואינם עצמאים, ולכן זקוקים לתשומת לב ולתמיכה. את תשומת הלב היא מציעה להעניק לילד הגדול בין האכלה לשינה של הקטן. "חשוב מאוד להיות סולו עם הילד הגדול, שלא יחשוש שהוא מאבד את ההורים שלו לטובת הקטן או נאלץ להתחרות על תשומת לבם. חשוב גם להתייחס לכל ילד בנפרד בהתאם לצרכים שלו. תקופת ההסתגלות אמנם קשה, אבל לאחר מכן היא הופכת לתקופת התרגלות".

שולמית שוסטר, מומחית לגיל הרך ומנחת סדנאות הורים, מסבירה שגיל שנתיים ידוע כגיל המרד הטעון לכשעצמו, כך שתוספת אח חדש עלולה ליצור משבר אצל הילד ואצל המשפחה כולה. עלולות להופיע תופעות של התיילדות מצד הבכור, פרצי כעס, נסיגה ועוד. "אפשר להראות לילד הבכור את היתרונות שלו כילד גדול יותר, שהוא יכול, לדוגמה, לעזור לאמא לטפל בתינוק. ההתחלה של שני ילדים קטנים עם צרכים גדולים היא אמנם קשה, אבל הבחירה ללדת שני ילדים בסמוך משתלמת בעתיד. לדעתי, בטווח הרחוק ילדים צפופים בגיל יכולים להיות חברים טובים בגלל הפרש הגילים הקטן ביניהם".

כמו כן, כדאי לזכור שהניסיון הטרי של ההורים לאחר לידת הבכור, משחקת לטובתם עם הילד השני. הם מכירים וזוכרים את שלבי ההתפתחות ומגוון ההתנהגויות של הילד הראשון, מה שיסייע להם להתמודד עם השני. שלא לדבר על משאבים של ציוד, צעצועים ובגדים שעוברים מהגדול לקטן וחוסכים השקעה כספית. ובכלל, ההורים שנמצאים בתוך תנופת עשייה מרגישים מיומנים ומנוסים, מה שהופך את האתגר ההורי - אולי לא קל יותר - אבל לפחות מוכר וידוע.

הכתבה פורסמה במקור במגזין "הורים וילדים", גיליון ינואר 2007.

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים.