הורים וילדים: בקשר לכישורים

ספק אם איש עסקים אקטיבי במיוחד היה עומד בלוח הזמנים המתיש של אופיר, בן השבע. מרגע שסיים את לימודיו בבית הספר, מדלג הילד בין שלל חוגי העשרה וקורסי מחוננים, מבקר בספרייה העירונית, שוקד על בניית אתרי אינטרנט, מופיע בסופי שבוע עם חוג הדרמה ואפילו מתאמן בלוליינות בקרקס. ההורים של אופיר מספרים שהילד מגלה עניין בכל התחומים האלה, ואף מבקש להוסיף עוד ועוד פעילויות לסדר היום העמוס מאוד שלו.

"אופיר מוכשר בהרבה דברים ואוהב להתנסות", אומרת אמו, ורד. "אני מניחה שבסופו של דבר יימאסו לו חלק מהחוגים והוא יבחר באלה שהוא אוהב במיוחד, ובתחומים אלה גם יתמקצע ויגיע להישגים".

אופיר הוא ילד שמכוון את הוריו לנושאים שבהם הוא מתעניין ובהם הוא רוצה לעסוק בשגרת יומו. אולם מרבית ההורים נאלצים לנתב את ילדיהם לחוגי העשרה, להתוות בפניהם דרכים לגילוי הנטיות האישיות ולפיתוח כשרונותיהם, לסמן ולחשוף את הפוטנציאל הגלום בהם.

ההורים הם אלה ששולחים את הילד לחוגים, ולעתים גם מכריחים אותו להתמיד בנוכחות בחוגים אלה. הם אלה שמחליטים פעמים רבות עבור הילד מה יהיו התחביבים שלו - על סמך תחושת בטן, שאיפת ילדות ישנה שלהם או חלומם שילדם יגדל להיות המוצרט הבא.

קורה שהילדים אכן מתאהבים בתחומי העניין שההורים בחרו עבורם. אך לעתים קרובות הם מורדים בסמכות ההורית, מעדיפים לבלות את הזמן מול הטלוויזיה והמחשב, בשעה שהוריהם מבכים את הפוטנציאל המתפספס, כיוון שילדם אינו מוכן להשקיע מאמץ ולהגיע להישגים המצופים.

איילת להב, ראש החוג לחינוך בגילאים הצעירים במכללה האקדמית לחינוך אורנים, מסבירה שעד גיל שש, סיום הגן, יש לזמן לילד סביבה רב גונית שתאפשר לו היכרות עם תחומי האמנות (ציור, תנועה, מוזיקה, ספרות, דרמה ועוד), המדע והטבע - ושאר ההתנסויות המזומנות לו בגן.

"מגיל שש ניתן לאפשר לילד לבחור מה הוא אוהב במסגרת החוגים, בחינוך הבלתי פורמלי - על מנת לאפשר התנסות מעמיקה יותר בתחומים מסוימים, וזאת בשעה שבמסגרת בית הספר הוא ימשיך ליהנות מסביבה רב תחומית. הדגש בעיני, צריך להיות על חשיפה למגוון אפשרויות ועל יכולת בחירה, תוך תהליך של תמיכה במיקוד הנטייה האישית, בלי לחץ ובלי דרישה להישגיות מיידית".

ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית ומחברת הספרים "דיאלוג עם ילדים" ו"הורים וילדים ומה שביניהם", אומרת כי נטיות אמנותיות יכולות להתגלות בכמה אופנים, ולהורים כדאי לעקוב אחר הסימנים. ראשית, כישורים מיוחדים שמפגין הילד. למשל, אם ניכרת יכולת יוצאת דופן במגרש המשחקים או בגן השעשועים ביחס לילדים אחרים בגילו. כך גם ניתן לעקוב ולהשוות את ביצועי הילד ביחס להישגי ילדים אחרים בגילו בתחומים אחרים, כציור, יצירה ותנועה. יש לבדוק מהם תחומי התעניינות של הילד: האם הוא מאזין למוזיקה ביוזמתו, מחפש כלי נגינה ומנגן או שר תוך כדי ניסיון להפיק מנגינה. האם הוא מרבה לצייר או עושה הצגות למשפחה או לחבריו בגן.

לעתים ניתן לאתר תחום מסוים שבו מרבה הילד לעסוק בזמנו הפנוי, אף שלא כוון אליו על ידי הסביבה המשפחתית. סימן נוסף הוא פעילות אליה הוא פונה באופן טבעי כדי להירגע, כאשר הוא לחוץ או כועס. גם יכולת למידה מהירה בתחום מסוים מצביעה על כך שלילד יש נטייה טבעית כלשהי לתחום. הורים צריכים לשים לב, למשל, אם הילד לומד במהירות להשמיע מנגינה שנחשף אליה פעם אחת".

ד"ר כצנלסון מסבירה שכישורים וכישרונות של ילדים מושפעים מכמה גורמים: גורמים מולדים, כמו זיכרון שמיעתי, אבחנה שמיעתית, הם בסיס לכישרון מוזיקלי, למשל. "אך גם מודל הורי ותחומי עניין משפחתיים משפיעים. כך, הורה מוזיקאי חושף ילד לצלילים, למלודיות ולהתעניינות במופעים ובנגינה. מצד שני, יש לזכור כי הורה שמסור מאוד לתחום מסוים, עלול לעתים לעורר אצל הילד דחייה מפני תחום זה, כיוון שתשומת הלב לעיסוק זה באה על חשבון תשומת לב לילד או כאשר הילד אינו בעל נתונים לשיתוף פעולה בתחום זה".

גם מסרים משפחתיים יש בהם כדי להשפיע. משפחה שיש בה כישרונות לעיסוק בספורט, ציור או ריקוד למשל, יוצרת ציפיות כלפי הילדים להצליח בתחום זה - להמשיך את השושלת. לדברי כצנלסון, הצלחות בתחום מסוים נותנות לילד סיפוק ומעודדות אותו לפעילות בתחום זה: למשל, ציורים שזוכים להערכה, או הופעה בחוג דרמתי שמזכה בתשומת לב. במקרה הצורך, ממליצה כצנלסון, ניתן לגשת לייעוץ ואבחון אצל מומחה לאיתור הכשרונות. "לעתים יש מקום גם לאבחון כללי של פסיכולוג ילדים, כדי לבדוק יכולת לעמוד בלחץ, להתמיד, לעמוד בתחרות", היא אומרת.

ילדים רבים נשלחים היום לבתי ספר, כיתות או קייטנות, המתמחות בתחום מסוים. למסגרות כמו בתי ספר ייחודיים, קורסים לקידום מחוננים וכדומה, אומרת כצנלסון, יש יתרון כשמדובר בכישרון חריג - וגם אז הדבר תלוי בבשלות של הילד להתמקד בתחום מסוים. אם הילד עדיין אינו "נעול" על תחום זה, לא כדאי להסתכן ולשלחו למסגרת מגבילה של אמנויות. מסגרות כאלה יאפשרו לרוב מערכת גמישה שתשתף פעולה עם לימודי הילד בתחומי ההתמחות, מה שיתבטא למשל בוויתור על שעות נוכחות או שיעורי בית. כך יוכל ילד שצריך להתכונן לקונצרט, לקבל היתר במסגרת תומכת של אמנויות יותר מאשר באחרת. בנוסף, הוא יוכל לקיים קשר הדוק עם ילדים שעוסקים בתחום דומה, ולא לחוות היעדרה של שפה משותפת עם ילדים שאינם עוסקים בתחום. מובן שחייבת להיות מוכנות הורית לשאת בכל הכרוך בבחירה זו. למשל, הסעת הילד לחברים שאינם גרים בסביבתו הקרובה. "בתי ספר עם התמחויות, מנתקים ילדים מחבריהם בשכונה", היא מזכירה.

הלחץ שמופעל על הילד למצוא חוג שמתאים לו והמחויבות להתמיד בחוג שנבחר, יוצרת פעמים רבות משברים ביחסים בין ההורים לילד. הילד חש שאינו מתחבר לתחום או אינו מסוגל לעמוד בציפיות, ונאלץ פעמים רבות, ולו כדי לרצות את הוריו, להשתתף בחוג שאינו אוהב, או לחלופין, לבשר להורים העקשנים שהחוג שהם בחרו עבורו משעמם אותו ולהכריז על רצון לפרוש. גיל ונטורה, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה, מסביר שבנקודה זו קיים פרדוקס חמקמק: "מצד אחד, המצב האידיאלי הוא שהצאצא יפתח את כישרונו מתוך מוטיבציה פנימית, פשוט כי הוא רוצה. מאידך גיסא, פעמים רבות הילד אינו מודע לכישוריו - הרי הוא עדיין ילד! יתירה מכך, על ההורים לזכור כי היכולת של ילדים לעמוד בתסכולים, שהם חלק אינטגרלי מכל רכישת מיומנות, ולו גם הנחשקת ביותר, פחותה באופן משמעותי מזו של מבוגרים".

אם כך, כמה לדחוף? כמה "לשחד?" ונטורה ממליץ על עיקרון הוואלס: צעד קדימה, שניים אחורה. הילד לקח שיעור אחד של פסנתר/דרמה/שחייה וחזר מתלבט? אפשר לשכנע אותו לעשות ניסיון נוסף. אפשר אפילו לתמרץ ולראות אם צדקו חז"ל כשאמרו: "מתוך שלא לשמו בא לשמו". אבל אם לא הולך - אז לא הולך. ההורים צריכים לדעת מתי לסגת, והעיקר - לעשות זאת בלא כעס. אשמה היא דלק גרוע בילדותנו ובבגרותנו".

כאשר ילד מוכשר בתחום מסוים, אך אינו רוצה להתמיד בו, אומרת ד"ר כצנלסון, יש להורים לגיטימציה לחפש סיבות אפשריות להתנגדות. "ייתכן שמופעל עליו לחץ רב מדי; הציפיות ממנו אינן ריאליות; לפעמים יש כעס של ההורים על שאינו מתמיד מספיק; ואולי ההתנגדות נובעת מכך שהעיסוק דורש להקדיש זמן רב מדי, על חשבון פעילויות אחרות. ישנם גם מצבים, היא מוסיפה, שבהם הילד מוכשר בתחום מסוים, אך חסר נתונים נוספים כדי להצליח בו. למשל, כישרון מוזיקלי ללא יכולת ריכוז - אינו מספיק כדי להצליח בנגינה. כך גם כישרון מוזיקלי ללא הרגלי למידה, או כישרון מוזיקלי ללא יכולת קבלת סמכות. כישרון דרמתי שבצדו פחד קהל או מופנמות - לא יאפשר התמדה והצלחה בתחום".

לא תמיד הילד מבין בעצמו מדוע אינו מעוניין להשתתף בחוג - האם אינו אוהב לעסוק בפעילות זו או אולי בגלל לחץ רב מדי שמופעל עליו מצד ההורים. בכל מקרה, אומרת כצנלסון, על ההורה לבחון היטב בינו לבינו מדוע הילד מסרב לשתף פעולה. "חשוב לאתר את הסיבות, כדי לכוון את דרך ההתמודדות. אפשר למשל לערוך הפסקה וחידוש הדרגתי של הפעילות, או לבקש מהילד להסכים להשקיע פחות - אך לא להפסיק לחלוטין. לפעמים כדאי לשקול החלפת מורה או שיטת עבודה. לחץ חריג, גם אם מדובר בילד מוכשר מאוד, יכול להזיק. "ישנם ילדים שאמנם הגיעו להישגים רבים, אך הפסידו את ילדותם - קורבן גדול שאיני יכולה לתמוך בו", היא מסכמת.

מתוך: מגזין הורים וילדים, גיליון אוגוסט 2007.

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים ובפורום פסיכולוגיה קלינית.