חדש בדוקטורס: פורום חרדה חברתית

חרדה חברתית הינה הפרעה נפשית שכיחה למדי ששייכת לטווח הפרעות החרדה. ההפרעה מתאפיינת על-ידי הופעה של חרדה במצבים חברתיים שונים (מסיבה, הרצאה, פגישה במסעדה וכו') וחשש מוגזם שהאדם יושפל ויחוש נבוך בסיטואציה זו. ההפרעה גורמת לקושי רב בתפקוד החברתי והתעסוקתי של האדם ולעתים כרוכה גם בתופעות משניות כגון הפרעות חרדה אחרות, דיכאון ושימוש בכוהל או בסמים. חרדה חברתית מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות, תקופה בה קיימת רגישות נפשית רבה. גורמי סיכון להופעת התופעה הינם גירושי ההורים בשלב מוקדם או הפרעות נפשיות (כולל חרדה חברתית) אצל ההורים.

השכיחות של ההפרעה בארצות המערב הינה 5-10%. מחקר שנערך לאחרונה בארץ על-ידי הח"מ, בשיתוף עם מרפאת החרדה בבית החולים גהה בפתח תקווה וצה"ל, גילה שכיחות של כ-5% באוכלוסיה של חיילים בני 19.

למרות שכיחותה, ההפרעה לא מאובחנת דיה ולא מטופלת. מטופלים לא פונים לטיפול עקב חוסר מודעות לכך שההפרעה ניתנת לטיפול. חלקם מאמינים שמדובר בביישנות טבעית (ש"אינה ניתנת לטיפול"), אחרים חוששים מהסטיגמה נפשית או מהמפגש עם אדם זר, כגון הרופא או הפסיכיאטר (והרי זכור שהקושי העיקרי בהפרעה הינו החשש ממפגש עם זרים). גם אנשי המקצוע לעתים לא מודעים להפרעה ולטיפולים היעילים הקיימים כנגדה. לעתים אנשי המקצוע לא מזהים את ההפרעה בשל ההפרעות הנפשיות הנוספות (למשל דיכאון).

כאמור החשש בהפרעת חרדה חברתית הינו ממבוכה קשה בציבור. החרדה יכולה להתבטא גם בשורה של תסמינים גופניים, כגון: רעד, הזעה, קצב לב מהיר וקוצר נשימה. הניסיון להימנע מחשיפה בציבור גורר אחריו השלכות נפשיות, חברתיות ותעסוקתיות כבדות. קיימים שני סוגים של הפרעת חרדה חברתית - סוג אחד ממוקד למצב חברתי מסוים (למשל קושי רק במתן הרצאות) וסוג שני כללי שמופיע במצבים חברתיים רבים. אם לא פונים לטיפול, ההפרעה עלולה להפוך לכרונית.

האבחון של הפרעת חרדה חברתית נעשה על-ידי פסיכיאטר או פסיכולוג, אך גם רופא המשפחה יכול לזהות מטופלים עם הפרעת חרדה חברתית. קיים גם שאלון לאבחון ההפרעה הקרוי LIEBOWITZ SOCIAL ANXIETY SCALE. ציון מעל 30 בשאלון זה מחשיד לקיום ההפרעה.

הטיפול בהפרעת חרדה חברתית הינו יעיל יחסית ומורכב מטיפול תרופתי ושיחות. הטיפול התרופתי כולל: SSRI כגון SEROXAT, בנזודיאזפינים כגון XANAX או CLONEX, מעכבי MAO למיניהן (כגון נארדיל או אאורוריקס) או חוסמי ביטא שהינן תרופות נגד יתר לחץ דם שיעילות נגד חרדה. הטיפול בשיחות הינו בעל מרכיבים קוגניטיביים והתנהגותיים; בטיפול הקוגניטיבי עובדים על מחשבות שליליות ואמונות בסיסיות, כמו שמפגשים חברתיים נועדו לכישלון או שהאדם חייב להיות מושלם כדי שיאהבו אותו. בטיפול ההתנהגותי חושפים את המטופל למצב המפחיד ומורידים בהדרגה את החשש שלו.

התחושה של מבוכה בחברה מאפיינת את כל החברות בעולם. קביעה זו מתבססת על מחקרים בין-תרבותיים ומהווה נדבך חשוב ומעניין של הפסיכיאטריה הבין-תרבותית (CROSS-CULTURAL PSYCHIATRY). תחום זה מהווה ממשק מעניין בין הפסיכיאטריה המדעית והאנתרופולוגיה - חוקרים את השפעת החברה והתרבות על קיום ההפרעה, שכיחותה ומאפייניה הייחודיים בחברה מסוימת.

KRAEPELIN, מאבות האבחון הפסיכיאטרי של ימינו, התחיל את המחקר בתחום כשחקר חולים פסיכוטיים באי JAVA וטען שפסיכוזה הינה בעלת מאפיינים אוניברסאליים. לטענתו גורמים חברתיים תורמים רק לתוכן של התסמינים הפסיכוטיים; בחברה מסוימת תוכן הפסיכוזה יהיה שסדאם חוסיין עוקב אחרינו ורוצה להרוג אותנו ובאחרת שהמכשף מהכפר השכן רוצה לחסל אותנו.

לעומת החרדה החברתית בארצות המערב, קיימת מקבילה בארצות המזרח, בעיקר ביפן, הקרויה TAIJIN KYOFUSHO. הפרעה זו דומה לחרדה החברתית המערבית ובשתי ההפרעות יש חשש ממצבים חברתיים והתנהגויות הימנעות משניות. שתי ההפרעות מתחילות בגיל מוקדם ומגיבות היטב לטיפול תרופתי. אולם בכל זאת התרבות השונה גורמת להבדלים משמעותיים באפיוני ההפרעות. בעוד שבמערב המטופל חושש שילעגו לו בציבור, במזרח החשש הוא יותר מגרימת מבוכה לאחרים (אם כי יש גם חשש מכך שילעגו לו בציבור כמו במערב). הבדל נוסף נעוץ בשכיחות של החרדה החברתית במערב ובמזרח. רוב המחקרים העדכניים בעולם המערבי מדברים על שכיחות של חרדה חברתית באוכלוסיה הכללית של עד 10% ואילו מעט המחקרים שנעשו בארצות המזרח מצאו שיעורים קטנים פי 10.

^^מזרח ומערב^^

ההבדלים הקלים בין שתי ההפרעות עשויים להיות קשורים להבדלים חברתיים - תרבותיים. הנוהג של מבט בין-אישי שונה בין התרבויות השונות בעולם. בחברה אחת מי שלא ישמור על קשר עין ייחשב לחצוף (או בעצם ביישן) ואילו בחברה אחרת (במספר ארצות במזרח) יהיה זה אקט חצוף להביט יותר מדי בשני, ועל כן החשש מגרימת מבוכה לאחר ביפן. בנוסף, ציפיות חברתיות עלולות להגביר את המצוקה המשנית לביישנות. בארצות בהן הביישנות נחשבת חיובית יחסית, המצוקה של חולי חרדה חברתית תהיה מועטה יותר, בייחוד באספקט התעסוקתי; ולעומת זאת, במשפחות בהן ההורים פחות מקבלים את העכבות החברתיות, הם יגרמו לחשיפה של הילד למצבים המפחידים ופחות עכבות בהמשך.

החרדה החברתית בישראל הינה שכיחה למדי. ככל הנראה 5% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעה זו. ישראל הינה ארץ עם תרבות מערבית, אך נמצאת במזרח התיכון ומאופיינת באוכלוסייה שחלקה באה מארצות המזרח ועדיין חלק מתרבותנו בעל מאפיינים מזרחיים בולטים. מעניין שבדומה למיקומנו בין מערב למזרח, גם השכיחות של החרדה החברתית בישראל הינה בין השיעור הגבוה במערב והשיעורים הנמוכים במזרח.

מספר מאפיינים חברתיים ותרבותיים עשויים להיות הסבר לשיעור הגבוה של חרדה חברתית בארץ: גלי ההגירה בעשורים האחרונים וקשיי ההתאקלמות בארץ יצרו תתי תרבויות (יוצאי ברית המועצות למשל); בתוך "הקבוצה" מבינים ומקבלים האחד את רעהו, אך יש קושי ניכר במגע מחוץ לקבוצת המוצא. הסבר אחר הינו הסכנות הביטחוניות והצפייה השלילית שכל רגע משהו רע עשוי לקרות; הסכנות מבחוץ גורמות ללכידות חברתית רבה, אך מאידך עלולות לגרום לרצון עז של הצעירים להיות מקובלים ולהתאים לצפיות של חבריהם (שמא לא יישללו על ידי החברה כפרטים לא ראויים או שלא ממלאים את חובותיהם). הלכידות החברתית הגבוהה עלולה בעצם להגדיל החשש מדחייה בהשוואה לתרבויות אחרות.

עדיין לא ברור האם חרדה חברתית הינה סוג מוגזם של ביישנות או שמא מדובר במצב\הפרעה אחרים. הסיבה להיווצרות חרדה חברתית לא ברורה עדיין, אולם מעורבות בכך סיבות ביולוגיות, פסיכולוגיות וסביבתיות. הסיבות הביולוגיות כוללות סיבות נוירו-כימיות וסיבות גנטיות.

^^הסיבות הנוירו-כימיות^^

סיבות אלה כוללות בין היתר הפרעה בשדרים מוחיים, כגון: הסרוטונין (SEROTONIN), הנוראדרנרלין (NORADRENALINE) והדופאמין (DOPAMINE). הסוג הממוקד של חרדה חברתית הקרוי גם PERFORMANCE ANXIETY (למשל כשיש קושי לדבר מול קהל) מגיב לתרופות ממשפחת חוסמי בטא. יתכן שמטופלים הלוקים בחרדה חברתית ממוקדת מפרישים יותר אפינפרין (אדרנאלין) או נוראפינפרין (=נוראדרנאלין) בהשוואה לאנשים ללא פוביה. מחקרים נירו-כימיים ומחקרי הדמיה מראים יעילות לתרופות המשפיעות על הסרוטונין, וביניהן הפרוזאק והסרוקסאט.

^^מבחינה גנטית^^

נמצא שקרובים מדרגה ראשונה של חולי חרדה חברתית נוטים פי 3 לפתח חרדה חברתית, בהשוואה לקרוביהם של אנשים ללא חרדה חברתית. בנוסף לכך, תאומים זהים מציגים התאמה גבוהה יותר בהשוואה לתאומים לא זהים. מחקר אמריקאי בקרב תאומות זהות ולא זהות, גילה למשל התאמה של 24% בתאומות זהות והתאמה של 15% בקרב תאומות לא זהות. משמעות ההבדל הנ"ל הינה שלהפרעה מרכיב תורשתי. אולם, הדמיון המקסימאלי הינו נמוך למדי (עד 24%), בעוד שבהפרעות אחרות ההתאמה בין תאומים זהים היא 50%. אי לכך נראה שלחרדה חברתית יש פחות מרכיב תורשתי בהשוואה להפרעות אחרות בעוד שהמרכיב הסביבתי יכול להיות משמעותי יותר.

בחרדה חברתית יש צורך במחקרי תאומים שגודלו בנפרד, על מנת לנטרל גורמים סביבתיים. תימוכין נוספים לקיום המרכיב הגנטי בהפרעת חרדה חברתית הינו מחקרי החיות שהראו שניתן באמצעים גנטיים ליצור פרטים ביישנים. המחקר הביולוגי בהפרעה זו הינו עדיין בתחילתו. המחקר כולל מחקרים כימיים - בדיקת הורמונים או שדרים, הזרקה של חומרים המאתגרים את המערכת ההורמונאלית או הנוירו-כימית וכן מחקרי הדמיה שמצלמים את המוח במצבי מנוחה או במצבי לחץ. מחקר זה יעמיק את ההבנה לגבי ההפרעה ויתרום בטיפול באנשים הלוקים בה.

בואו לדבר עם ד"ר יוליאן ינקו בפורום חרדה חברתית.