אישיות חצויה: אימון או טיפול?

שיטת הטיפול הפסיכולוגי מוכרת מזה שנים רבות ואף זכתה לעדנה מחודשת בעקבות הסדרה המצליחה "בטיפול". במקביל, הפך תחום האימון (קאוצ'ינג) למתחרה ב"אח הגדול" המזוהה עם פסיכולוגיה, זאת למרות ההבדל המובהק ביניהם. רבים, ובהם גם גולשים רבים בפורומים של אתר דוקטורס, שואלים מה בעצם ההבדל בין טיפול לאימון, איזו שיטה או גישה עדיפה, מתי נכון לפנות לפסיכולוג ובאילו נסיבות דווקא מאמן הוא הכתובת המתאימה.

יובל פייס, מאמן בכיר, מבעלי 'המכללה הישראלית לאימון' ומנהל פורום אימון זוגי ואישי באתר דוקטורס, מבקש להבהיר כי אימון אישי וטיפול פסיכולוגי הם שני דברים שונים ברמת המיומנות, הידע וגם ברמת התוצאות. "קיימים אלמנטים חופפים, ולעתים המטפל והמאמן מתמודדים עם אותן בעיות, כמו דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, אך קיימת אבחנה ברורה בדרכי הטיפול".

פייס אף מדגיש כי "אם אכן קיימת בעיה נפשית עמוקה אצל המטופל, רצוי להעבירו לטיפול פסיכולוגי. מטרת האימון היא לשפר היבט אחד או יותר בחיים ולהגיע להצלחות מסוימות. האימון מיועד לאנשים שחיים ומתפקדים ביומיום בצורה טובה, אך רוצים להגיע ליותר".

לקרן דאון, פסיכולוגית קלינית מומחית, יש מטבע הדברים זווית ראיה שונה. לדבריה, ההסתכלות בטיפול פסיכולוגי היא מעמיקה ומקיפה וכוללת מבט על ההווה, תוך תייחסות לטעויות או למצבים שגורמים לאדם ליצור קשרים מסוימים, להקלע לסיטואציות יחודיות או להישאר בתקופה זו או אחרת של חייו. "הטיפול מתייחס למקומות שהביאו את המטופל עד הלום, כלומר לעבר שבנה לו דפוסים והפנמות מסוימות, וכן התנהגויות שמשוחזרות שוב ושוב, גם אם הן הרסניות עבור אותו אדם".

דאון מסבירה שצרכים ומשאלות כמוסים שלנו שלא מומשו בעבר ממשיכים לקונן בנו (גם באופן לא מודע), ובדרכים אלה או אחרות אנו מנסים למלא אותם גם במחירים של איכות חיינו בהווה. "מכאן הרצון לחזור ולהסתכל על העבר כדי להבין מה קורה איתנו בהווה, ואיך נבנה לנו קול פנימי עקב ההתנסויות שלנו מהעבר". לדברי דאון, הסתכלות מחודשת ובליווי מישהו על הצרכים הלא מסופקים הללו, מחזקים את המודעות וכן את הלגיטימציה לעשות שינוי ולקבל בהבנה את הידיעה כי ההגנה שבחרנו בעבר אולי גורמת לנו סבל בהווה.

באימון, לעומת זאת, עוסקים פחות בעבר אם בכלל, מכיוון שלא מחפשים את הסיבות ההיסטוריות למצב הקיים. "באימון בודקים היכן המתאמן נמצא היום, במצב הנוכחי", מסביר פייס. "שומעים קצת על הרקע שלו, אך בעיקר בודקים לאן הוא רוצה להגיע ומה הוא מוכן לעשות בשביל זה; כדי לעשות שינוי, חייבת להיות מוטיבציה של המתאמן".

"חשוב לציין", מוסיפה דאון, "שלטיפול פסיכולוגי יש תדמית של 'המון דיבורים' ללא טיפים או חיבור למציאות, וזה מיושן, זה לא כך". לדבריה, המטרה היא לבצע שינוי מבני מהותי, אולם בהתאם להקשר יכולה בהחלט להיות חשיבה משותפת ושימוש בהמלצות בנוגע למעשים הקשורים למציאות העכשווית.

למשתנה הזמן יש חשיבות רבה כאשר עורכים השוואה בין טיפול לאימון. מאמנים רבים מבטיחים שתוך שלושה חודשים ניתן לעשות שינוי מהותי בחיים. לעומת זאת, טיפול פסיכולוגי יכול להימשך חודשים ואף שנים. "טיפול פסיכולוגי, דינאמי, הוא ארוך יותר מפני שהכוונה היא לעשות שינוי מבני פנימי אצל אדם. מבנים, הגנות או אמונות שהתגבשו משך שנים ארוכות ו'נטעו שורש', צריכים לעבור הנעה ושינוי, וזה לוקח זמן", אומרת דאון. "התהליך מגיע ממקום של חוויה, של מקומות לא מודעים ראשוניים, מקומות של כאב או עצב שקשה לנו לגעת בהם; פחות מההיגיון והראש".

דאון מוסיפה, כי "על מנת שאדם ירשה לעצמו לגעת במקומות הראשוניים הללו, עליו לחוש בטוח בתוך הטיפול, כלומר לסמוך על המטפל ועל עצמו. כמו כן, פירוק מבנה בעייתי שקיים שנים ארוכות ובניה מחדש לוקחים זמן ואנרגיה. הכוונה שהשינוי יחזיק לתמיד, המבנה הפנימי וההפנמות המחודשות יהיו של האדם, ולא 'פר' פרויקט".

פייס אומר כי משך האימון תלוי במתאמן, ותפקיד המאמן להתוות את הדרך ולעזור לאנשים להגיע למקומות שהם רוצים. "המתאמנים מתנסים במטלות שונות ובסופו של דבר התרגילים עוזרים ליצור הרגלים חדשים ויכולות משופרות, וכתוצאה מכך גם משיגים יעדים".

חשוב לציין כי אין הפרדה מוחלטת בין הטיפול לאימון וכל צד "אימץ" משהו: דאון מדגישה, כי "קיימים טיפולים פסיכולוגים התנהגותיים, קוגנטיביים בביופידבק, שמטפלים בסימפטומים ספציפיים כפוביות או התקפי חרדה וכד'. הטיפולים הם משימתיים יותר ויכולים להיות קצרים וממוקדים". פייס מוסיף ש"עבודה של אימון עד לשלב של מימוש חזון, יכולה להתבצע במשך 4-5 שנים".

בעקבות כמות המאמנים הרבים שצצה לאחרונה, נשאלת השאלה - האם כל אחד יכול להיות מאמן? שהרי ידוע כי הדרך לקבלת תואר של פסיכולוג קליני עוברת במסדרונות האקדמיה וכוללת לימודים ממושכים ומורכבים (על פסיכולוג להיות בוגר תואר שני), ולכן קצת מוזר ואולי תמוה ש-60 שעות לימוד מספיקות לאדם כדי להיות מאמן. פייס מסכים עם הטענה שיש זילות במקצוע ואומר כי "קיימים מספר גופים מאגודים, כמו לשכת המאמנים, שמנסים לעשות סדר בתחום ואף עובדים על גיבוש חוק מאמנים".

על-פי תקנון לשכת המאמנים - כל מי שרוצה להצטרף כ'עמית' חייב להיות בוגר בית ספר לאימון שעבר הכשרה של 120 שעות לפחות, סיים תהליך אימון אישי בן 10 שעות על ידי מאמן מקצועי ואימן בעצמו לפחות מתאמן אחד בהדרכה של מאמן מקצועי. פייס עצמו מציע למתאמן הפוטנציאלי לבדוק אם המאמן המיועד חבר בלשכה, לוודא היכן למד ואף לקרוא אילו סוגי קורסים סיים במהלך הכשרתו.

בפסיכולוגיה, כאמור, הדברים יותר ברורים; מעבר ללימודים הפורמליים ישנו תהליך התמחות של ארבע שנים במרפאות ובתי חולים ציבוריים, מתוכן שנה במחלקה פסיכיאטרית אשפוזית. לאחר מכן עוברים מבחן ארצי בפסיכולוגיה קלינית בכתב ובע"פ. "במהלך השנים הללו כל פסיכולוג מחויב לעבור טיפול פסיכולוגי בעצמו, ובמהלך הלימודים וההתמחות כל פסיכולוג נמצא בהדרכה צמודה של פסיכולוג ותיק המלווה את המקרים בהם הוא מטפל".

יוצא אפוא כי על המטופל או המתאמן הפוטנציאליים לבדוק מה נכון יותר עבורם, כאשר למידת הכימיה עם הפסיכולוג או המאמן יש השפעה על הבחירה הסופית. התוצאה יכולה להיות לעיתים זהה, אך הדרך בהחלט שונה.

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית ובפורום אימון אישי, זוגי ועסקי.