עיוותי חשיבה בקרב פדופילים
הפדופילים מפרשים את המציאות על-פי צרכיהם. בעקבות ההד הציבורי בנושא, דוקטורס מציג את תהליכי המחשבה המעוותים שלהם
הגילויים התקשורתיים החדשים סביב פעילות הפדופילים מעוררים תהייה - מה עומד מאחורי המחשבה לבצע מעשה נורא מסוג זה.
אחד הדברים המפתיעים במפגש עם מי שמוגדר כפדופיל היא מידת הנורמאליות שלו. הוא יכול להיות השכן, האמן הנערץ, חבר הקיבוץ, איש הציבור, איש האקדמיה, הרב או כל אדם אחר אשר מוגדר בעגה המקצועית "נורמטיבי" או "איש מן היישוב".
מה בכל זאת מבדיל בינו לבין מי שאינו פדופיל? אחד ההבדלים המרכזיים ביניהם הוא תהליכי החשיבה. הפדופילים מפרשים את המציאות באופן שהולם את הצרכים שלהם, כמו הצורך בשליטה על הקורבן כפיצוי על תחושת חוסר אונים. לפיכך, הם עלולים לראות בעוררות מינית טבעית ולא מובחנת של ילד או ילדה, אות לתשוקה מינית בוגרת המכוונת כלפיהם. הפרוש המילולי של המושג פדופיליה: "פדו" ביוונית משמעו "ילד" ו"פיליה" בלטינית וצרפתית עתיקה פירושה "אהבה".
יש פדופילים אשר עושים שימוש מעוות בפרוש המילולי, ומצדיקים מעשיהם בכך שהילדים אינם ניזוקים מן המעשה הפדופילי שנעשה מתוך אהבה הדדית. הם טוענים כי "ברוב במקרים ילדים מעוניינים במגעים המיניים ואינם סובלים משאריות טראומה".
קיבלתי את רשותה של 'גל - אדווה' (שם בדוי), להמחיש בעזרת סיפורה מדוע מדובר למעשה בעיוות חשיבה. יש להניח כי הפדופיל הממוצע היה רואה בה דוגמא לילדה שהביעה עניין במגע מיני עם גבר מבוגר (ידיד של אמה). כשהגיעה לפני מספר שנים כבחורה בוגרת לטיפול פסיכולוגי, סיפרה בפגישה הראשונה: "הוא באמת אהב אותי, אז למה שירצה לעשות לי משהו רע? גם אני רציתי [את המגע] ומרוב הדברים האלה גם אני נהניתי". כנראה שהיה רואה בדבקותה רבת השנים בטענה, כי שיתפה פעולה מרצון, אות לכך שבחירתה הייתה מלאה ואמיתית.
אם כך, מדוע 'גל - אדווה' מגיבה כפוסט-טראומטית? מדוע היא חווה תחושות קשות של גועל ודחייה בכל הקשור למין ולא יכולה לכלול היבט זה בקשריה הזוגיים? מדוע חווה את גופה כמזוהם? מדוע כל תחושת סיפוק אינה נראית לגיטימית בעיניה? מדוע היא מנסה למחוק סימנים לנשיותה? מדוע היא מוצפת במחשבות ובניסיונות של פגיעה עצמית ואובדנות? מדוע היא מתבוססת בחשכת הדיכאון?
ציבור המטפלים בנפגעי תקיפה מינית בילדות נתקל שוב ושוב בכך שתגובות הילדים לפגיעה ולפוגע אינן ישירות ומסתירות את תחושותיהם האמיתיות. הם אינם ברי שיפוט או הבנה לגבי המשמעות המלאה של האקט המיני עבורם, ולכן לפעמים מדובר בהסכמה, ברצון, או בשיתוף פעולה אולם תמיד לכאורה. לעיתים הילדים משותקים אל מול סמכות המבוגר, והפדופיל נוטה לפרש את השיתוק כשיתוף פעולה ואפילו כהנאה. פרשנות זו משרתת את הצורך שלו להמשיך במעשיו. לחלופין הם מבלבלים בין מין לחום ואהבה ויעשו כל דבר (כולל שיתוף פעולה עם מחווה מינית, כפי שנהגה 'גל - אדווה'), כדי לזכות בחום שהם כל כך כמהים לו. 
יש פדופילים אשר פגועים וכועסים על הנטייה של החברה לראות בפדופיליה "תופעה שלילית לחלוטין".אלו מסרבים למעשה לקבל את האבחנה המקצועית שפדופיליה הינה סטייה. הם מתקשים להתמודד עם המציאות שהפדופיל הוא אדם פגוע וקורבן נסיבות חייו (תהליכים התפתחותיים, קשרים ראשוניים, מבנה אישיותי, טראומות וכ"ו), אשר הופך בשלב מסוים לפוגע באחרים.
הבחירה של אותם פדופילים לעשות אידיאליזציה מהפדופיליה יכולה לנבוע ממבנה אישיותי פסיכופאתי, אשר הסיכוי לשנותו כמעט אפסי, או לחלופין מניסיון לחמוק מרגשות כואבים כמו תחושות אשם, בושה ודימוי עצמי נמוך, עליהם ניתן לעבוד בטיפול נפשי.
הפדופיל אינו אשם שכך הוא תופס ומפרש את המציאות. במובן מסוים הוא קורבן של נסיבות חיים שהביאו אותו למבנה אישיותי זה. יחד עם זאת כל עוד לא הוגדר כחולה נפש, הוא ושכמותו אחראים למעשיהם וככאלה יש בידם למנוע המשך הפגיעה באחרים ובסופו של דבר גם בעצמם, על ידי פנייה לטיפול נפשי (בדרך כלל מדובר בתהליך ממושך). כמובן שפנייה לטיפול תתאפשר רק אם יגלה מידה של אמפתיה לקורבן, יצליח להתחבר ולו במעט להכרת הבדידות והמצוקה שלו, יצליח לגעת ברגשות האשם, החרטה והאחריות.
בטיפול יתאפשר עיבוד של תחושות ראשוניות אלו, ורק אז יהיה סיכוי שיחול שינוי כלשהו באופן בו חווה את עצמו ואת הקשרים בינו לבין האחר ובינו לבין ילדים בפרט, את הנפרדות בין צרכיו לצרכיהם ונושאים נוספים שהם בבסיס הפתולוגיה הנפשית שהביאה אותו לפגיעה בילדים. רק אז תתפתח בקרבו המוטיבציה לוותר על החלק הכפייתי שמורכב מהיבטים משתנים, דוגמת סיפוק מיני, חווית שליטה, סדיזם (פחות שכיח) שחווה כתוצאה מן האקט הפדופילי המפצה המניע אותו לחזור על הפעולה שוב ושוב.
גם הקורבן נזקק כמובן לטיפול; עליו להתמודד עם צלקת הטראומה המינית. צלקת זו נותנת אותותיה לאורך חייו באופנים שונים ובעוצמות שונות גם בחיי היום יום שנראים לכאורה כבלתי קשורים לטראומה; לדוגמא, הקושי של 'גל - אדווה' לעבוד במכירות כיוון שסוג זה של עבודה מתקשר אצלה אסוציאטיבית עם מכירת גופה. הטראומה נמצאת שם כצל-תמידי, משפיעה על אופן תפקודו והתמודדותו של הקורבן עם היומיום באופן שקשה לעיתים לעיכול ולהבנה על ידי מי שרחוק מעולם הטראומה המינית, באופן אשר משאיר את הקורבן בבדידות-עד. טבען של צלקות שאינן נמחקות; במקרה הטוב ביותר הן מיטשטשות. לצערנו חוק זה חל גם על צלקת הטראומה המינית, וגם הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר אינו מסוגל להעלימה כאילו לא הייתה.
נעמה בר-שדה היא פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה בפסיכותרפיה.
בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית, בפורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה ובפורום פסיכיאטריה.
