"פוסט טראומה" - למה זה קורה?

עוד בנושא : טיפול פסיכולוגי, שיטיון

"פוסט טראומה" (Post traumatic stress disorder) היא הפרעה נפשית היכולה להופיע לאחר חשיפה לאירועים טראומטיים. טראומה נפשית היא אירוע בו נחשף האדם לחוויה המאיימת על חייו או על שלמותו הגופנית והמלווה בחרדה עזה ובתחושה של חוסר אונים. פעמים רבות, לאחר חשיפה לאירוע טראומטי, האדם מתחיל לחוש, לחשוב ולפעול אחרת מכפי שהכיר את עצמו קודם לאירוע.

"פוסט טראומה" היא תסמונת בה מתבטא השינוי בקיומם של תסמינים נפשיים משלוש קבוצות:

1. זיכרונות חוזרים ומעוררי חרדה של האירוע הטראומטי. זיכרונות אלו מופיעים שוב ושוב, אך בעיקר בעת חשיפה למצבים המזכירים את הטראומה ובסיוטים ליליים. לעיתים הזיכרונות של האירוע הטראומטי נחווים כאילו הם מתקיימים שוב, עכשיו, בהווה, עם תחושה של חוויה מחודשת של האירוע הטראומטי.

2. הימנעות ממצבים היכולים להזכיר או לסמל את האירוע הטראומטי ו/או ירידה בחיות הרגשית המתבטאת בתחושת ניתוק ובהרגשה שהעתיד הוא חסר טעם, צפוי להיות רע, ומייאש.

3. סממני יתר ערות פיזיולוגית ובהם: דריכות יתר, רגישות לרעש, נטייה להיבהל, קשיי שינה, סף תסכול נמוך, חוסר סבלנות ונטייה להתפרצויות כעס.

על פי מודל הרצף ההישרדותי, הפרעה נפשית זו שלאחר אירוע טראומטי נובעת מפגיעה בתחושת הרצף בזמן ובמרחב (בעצמי ובעולם), שהיא חיונית להישרדות האנושית בעולם שהוא כאוטי מיסודו. אפשר לקרוא לתחושת הרצף גם האמונה ברצף, שהיא הביטחון באשר למי אני ומהו העולם; תחושה/אמונה החיונית להישרדות.

הפגיעה בתחושת הרצף, או יותר נכון, היעדר שיקומה של תחושת הרצף לאחר אירוע טראומטי, היא שעומדת, על פי מודל זה, בבסיס החוויה של הסובל מ"פוסט טראומה", והיא יכולה להסביר את קיומה של קשת הסימפטומים שהמוטיב ה"הישרדותי" בולט בהם לעין.

המחשבה שביסוד הקיום האנושי קיימת חרדה, או "חרדה קיומית", או "חרדת כיליון" מוכרת בגישות השונות להבנת הנפש, החברה והתרבות. בני אדם, סוסים, תרנגולי הודו ושממיות לא רוצים למות; אלא שלבני האדם יש בעיה מיוחדת והיא המודעות, ובעניין זה המודעות של הסופיות - המודעות של החיים בזמן ובמקום. כלומר, המוגבלות הרבה שיש ל"כאן ועכשיו" לעומת "כל מקום וכל זמן"; מוגבלות המייצגת את הסופיות, את המוות, ואת החרדה הגדולה מכולן.

הדרך בה ניתן להתמודד עם החרדה העזה הזו, על פי מודל זה, היא על ידי יצירת אמונות, שנחוות כמציאות המקשרות ויוצרות רצף בין "כאן ועכשיו" לבין "כל מקום וכל זמן" ונותנות תחושה של אין סופיות או נצחיות. הרצף הזה, על פי המודל המוצג כאן, הוא מה שעומד מאחורי יצירת תרבות, שפה, דת, חוקי חברה, אומנות, כללי נימוסים, האתוס של צה"ל ותפישת הצדק של מערכת המשפט. בביטויים האלה, של התרבות, יש בכדי לטפל בחרדה הקיומית, בחרדה שנודעה לנו לאחר שאכלנו מעץ הדעת, והיא שאנחנו מוגבלים, שאנחנו נמות. הקשר הנוצר בין "כאן ועכשיו" לבין "כל מקום וכל זמן" עושה אותנו נצחיים, בלתי פגיעים, לפחות ברוחנו, כך אנו מאמינים. ואנחנו שומרים על האמונות האלה שלנו לעיתים בחירוף נפש ותוך סיכון עצמי, משום שהן שומרות עלינו מפני חרדת הכאוס, התוהו ובוהו והמוות.

את היסודות למודל זה אפשר למצוא כבר באחד המיתוסים הקדומים של התרבות: בסיפור גן העדן. שם התעוררה אי הנוחות או הבושה, לאחר האכילה מעץ הדעת. העיסוק הגלוי של הסיפור הוא מוסרי ועוסק באיסור, בחטא ובעונשו. אולם הסיפור אינו מתייחס ישירות לפרט אחד חשוב שנמצא בו. יש נעדר שהוא נוכח ויש "לא מדובר" הקשור לידיעה של משהו. בתורת הספרות יש תפישה לפיה לפערים בסיפור יש תפקיד מרכזי בבניית משמעותו.

הפער או הנעדר הנוכח בסיפור גן העדן, הוא שאדם וחווה לא אכלו מפרי עץ החיים, למרות שהיתה לכאורה כזו אפשרות. אבל הם כן אכלו מעץ הדעת כדי לדעת גם את זה.
לאור זאת, ברורים יותר העונשים שקיבלו אדם וחווה. שניהם עוסקים במעגל החיים ושניהם מיצגים את שני הפתרונות האנושיים המובהקים לבעיית הנצחיות, או יתר דיוק בעיית הסופיות של החיים והם: הקמת זרע, כלומר ילדים; ועבודה קשה, כלומר הצלחה בקריירה והשארת שם. נדמה שכך גם קל יותר להבין את להט החרב המתהפכת.

אגב, אנו נוטים לומר "מעגל החיים" ולא "מעגל החיים והמוות"; ואם אנו חושבים על כך, הרי מעגל הוא תיאור גראפי המבטא בתוכו את המשכיותם האין סופית של החיים, בעוד שלמעשה, החיים מתחילים במקום אחד, נגמרים האחר ובדרך כלל זה לא מעגל.

אמונות היוצרות תחושה של רצף וחוסר פגיעות קיימות לא רק במימד התרבותי או החברתי הכללי, אלא מאפיינות גם יחסים בין אישיים קרובים. בנוסף, הן מאפיינות גם את תפישת האדם את עצמו בעולם; כלומר הזהות שהיא לא רק הידיעה של מי ומה אני, אלא גם איך אני צפוי להתנהג או להרגיש, מי ומה אני אהיה בעתיד; כאשר הכי בטוח זה המוכר: "מה שהיה הוא שיהיה" ובתוך זה הידיעה שאני יכול לשמור על עצמי "חי וקיים".

טראומה היא סיטואציה מאיימת המוציאה מן הבקבוק את חרדת המוות. זו סיטואציה שבה הרצף המוכר לא עובד יותר. האמונות הופכות למופרכות וחרדת המוות, עם האימה, תחושת האין אונים וחוסר היכולת להבין מה קורה, פורצת. זו סיטואציה שבה לא ניתן למצוא הסבר ברצף הקודם למה שקורה במציאות ולתגובה הפנימית לה. בהיעדר היכולת לחוש זאת, את תחושת הרצף, גם אין מילים להגדיר זאת, כי שפה היא כבר ביטוי של רצף, נהרסת גם היכולת לשמור על העצמי. הכל מסוכן, אי אפשר לסמוך על שום דבר ועל אף אחד ולשום דבר אין הסבר. נהרסת האמונה בעצמי כבעל יכולת, ובהכרח, נפגעת גם היכולת ליצור קשר קרוב. ניתן להבין מדוע, בתגובה לכך, מופיע צורך להיות דרוך ולבדוק מסביב, לזכור כל הזמן מה היה כדי שלא לפגוש את זה שוב, ולנסות להימנע מכל מה שדומה לזה. גם אין שום מקום לתכנון העתיד, אין טעם. זוהי "פוסט טראומה" ואלו בעצם התסמינים שתוארו לעיל.

בבסיס העקרונות הטיפוליים ב"פוסט טראומה" עומד, אם כך, שיקום הרצף, כלומר היכולת לחוש שוב שאנחנו יודעים מי אנחנו, מה קורה איתנו, וזאת כאשר האירוע הטראומטי הוא חלק מהרצף הזה.

ד"ר גיא אור הוא מנהל מרכז אביב, לטיפול במצבי משבר וטראומה.

בואו לדבר על זה בפורום טראומה והלם-קרב
פורום פסיכיאטריה
פורום פסיכולוגיה קלינית