אלימות במשפחה: מכה כואבת

אלימות במשפחה מוגדרת כשימוש בכוח ובטרור על מנת לגרום לאחד מבני המשפחה לעשות מעשה או להימנע מעשייה כלשהי. מוכרים סוגים שונים של אלימות, (פיזית, רגשית, מילולית, בידוד חברתי עוד) והיא מתקיימת בסוגים שונים של מערכות יחסים - בין הורים וילדים, אחים ובני זוג. האלימות הרווחת ביותר היא של בן זוג כלפי בת הזוג ולכן מאמר זה יעסוק ביחסי כוח אלה. בנוסף, ציר התוקף-קורבן אינו דיכוטומי - לגבר המשתמש באלימות כלפי בת זוגו ישנם גם חלקים קורבניים ולאישה הסופגת אלימות מצד בן זוגה ישנם חלקים תוקפניים. עם זאת, לצורך דיון זה ופישוט ההבנה, אשתמש בתיאור דיכוטומי של יחסים שבהם הגבר הוא התוקף והאישה היא הקורבן.

לרוב, בן הזוג התוקף ובת הזוג הקורבן נכנסים לדפוס רגש-התנהגות קבוע סביב ההתנהגות האלימה הנקרא "מעגל האלימות". ניתן לזהות שישה שלבים עיקריים במעגל האלימות, אך התהליך לא תמיד מתאפיין בשלבים ברורים ויכול ולהימשך על פני פרקי זמן שונים מזוג לזוג ובתקופות חיים שונות:

^^צבירת מתח:^^ שני בני הזוג מתחילים לחוש מתח פנימי שמלווה ברגשות לא נעימים וכן במחשבות שליליות אחד כלפי השני.

^^הסלמה (גבר):^^ עקב אירוע שנחווה כמכעיס במיוחד, הרגשות הקשים והמתח הפנימי גוברים. התחושה של הגבר היא שהאישה מנהלת אותו ואת רגשותיו.

^^הימנעות, ריצוי או ליבוי (אישה):^^ הימנעות - האישה נמנעת מלהימצא בקרבתו של בן הזוג; ריצוי - ניסיון לרצות את הגבר כדי להפחית את המתח; ליבוי - האישה מלבה את המתח.

^^התפרצות אלימה (גבר):^^ הגבר אינו יכול לשאת עוד הרגשות השליליים ו"מתפוצץ", הוא כביכול מאבד שליטה. האלימות בשיאה.

^^שיתוק או תגובה (אישה):^^ שיתוק - חוסר יכולת להגיב; תגובה - האישה מתעמתת עם בן הזוג או בורחת.

^^רגיעה (גבר):^^ לאחר שהגבר פרק את המתח הפנימי על ידי האלימות הוא חש רגיעה פנימית.

^^סערה רגשית (אישה):^^ האישה מרגישה מושפלת, חסרת אונים, כועסת, ואף שונאת. לעיתים מתעורר רצון לנקמה.

^^חרטה (גבר):^^ הגבר מתחיל להרגיש חרטה על מעשיו. הוא רואה את הסערה שבה נמצאת בת זוגו ומבין שעשה טעות. במקרים רבים הוא חש רגשות אשם ובושה אישית. הוא מתנצל בפני בת הזוג ומבטיח שלא ינהג כך בעתיד. במקביל הוא גם מאשים אותה בהתפרצות.

^^רצון לשיקום (אישה):^^ בת הזוג רוצה לשקם את היחסים ולעבור הלאה. היא מקטינה את ממדי האלימות, מכחישה אותה ומוצאת לה הסברים שונים. לעיתים מאשימה את עצמה בהתפרצות.

^^ירח דבש מדומה:^^ למראית עין בני הזוג מנהלים מערכת יחסים יפה: הם מחזרים אחד אחרי השני, יוצאים לבלות, נוסעים לחופש ובעיקר לא מדברים על מה שקרה.

למרות אופיה המעגלי של האלימות, ניתן לזהות שני מוקדים התפתחותיים שבהם היא מתגברת. המוקד הראשון הוא החתונה. כבר בתחילתו של הקשר הזוגי ניתן לזהות "נורות אדומות" המאותתות על התנהגותו האלימה של בן הזוג. עם זאת, נשים רבות מדווחות שבסמוך לחתונה או מייד לאחריה ולעיתים אף בליל הכלולות עצמו, הן היו חשופות לאפיזודה אלימה מצד בן זוגן שהייתה חריפה מאפיזודות אלימות קודמות. גם נשים שלא חוו אירוע אלים ממוקד מדווחות שרמת האלימות גברה לאחר החתונה.

מדוע דווקא אירוע שאמור לסמל את עצמת האהבה, איחוד ואת נכונות בני הזוג להתחייב זה לזה מהווה במקרים רבים קפיצת מדרגה בהתנהגותו האלימה של בן הזוג? כמו במקרים רבים, גם כאן התשובות טמונות בשאלות.

לחתונה משמעויות תרבותיות, חברתיות, משפחתיות ואישיות רבות וחזקות הפועלות על כל אחד מבני הזוג בכלל ועל האישה בפרט. משמעות המונח "נישואין" בתלמוד הוא "כניסה לרשות הבעל". שלב זה בפשטות הוא כניסת האישה, למטרת נישואין, לביתו של הבעל. נישואין הם מיסוד קשר בין בני זוג ולעתים קרובות הם הצעד ראשון בכינון משפחה. ההגדרה המדויקת של נישואין השתנתה לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות, אך אפשר להגדיר כמה מאפיינים עיקריים: הם יוצרים קשר פומבי ומחייב בין אנשים שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה; לקשר הנישואין יש השלכות חברתיות, משפטיות ודתיות; קשר נישואין מחייב את בני הזוג להגביל את עצמם בקיום יחסי מין (מתוך ויקיפדיה - האינציקלופדיה החופשית).

החתונה היהודית המסורתית רצופה טקסים מלאי-משמעות (קבלת הפנים, כיסוי פניה של הכלה, החופה, הקידושין, הטבעת, שבירת הכוס, הכתובה, שבע ברכות, ייחוד וסעודה) המבטאים את החשיבות העמוקה ביותר של הנישואין ואת מטרתם. הטקסים הללו אמורים לסמל את היופי שבמערכת היחסים שבין האיש לאשתו, וכן את המחויבויות שלהם זה כלפי זו, ושל שניהם כלפי העם היהודי (מתוך: המדריך לחתונה יהודית אתר "עם ישראל").

בדומה לתרבות היהודית, גם בחברה הערבית הנישואין נחשבים למצווה וחובה דתית, עד כדי כך שלקהילה יש זכות ללחוץ על אדם מסוים להתחתן. שכן, אחרי שאדם מתחתן - מעמדו בחברה מתחזק. טקס החתונה הוא אחד האירועים החברתיים המרכזיים ביותר בחיי הכפר. בטקס זה חוגגים את הצטרפות החתן והכלה אל קהל המבוגרים, שהקימו בית ומשפחה. הנישואין נתפשים כמעין ברית או הסכם בין משפחת החתן למשפחת הכלה. החשיבות של טקס הנישואין בחברה הערבית היא גדולה כל כך גם משום שהקשר בין צעירים וצעירות שאינם נשואים הוא מוגבל ביותר.

כאמור, הטקסיות הרבה של החתונה מוסיפה משקל ומשמעות למוסד הנישואין. במקביל לשינויים הפורמאליים, כגון שינוי הסטאטוס בתעודת הזהות, מתרחש גם שינוי חברתי. ערכם החברתי של בני זוג נשואים, ובעיקר של נשים נשואות, עולה מכיוון שהן מלאות את תפקידן המסורתי כרעיות וכאמהות. לפני החתונה לבני הזוג ישנה לגיטימציה להיפרד. לרוב הם אינם מסתכנים בסטיגמה המודבקת על הגרושים ובעיקר על הנשים הגרושות. מכיוון שהנישואין מסמלים את המשכיות השושלת, לעיתים קרובות, לאחר החתונה האישה הסובלת מאלימות אינה מקבלת את תמיכת משפחתה לרצונה לפרק את מערכת הנישואין.

מסרים אלה מוטמעים בנו עוד מילדות בסיפורי ושירי ילדים, עד כי אין צורך באמירות מפורשות כלפי האישה. היא עצמה מרגישה את מחויבותה למוסד הנישואין ומרגישה שנשים גרושות הן "פגומות" ולכן נמנעת מלהתגרש.

מצידו של הגבר המשתמש באלימות כלפי בת זוגתו החתונה מסמנת, בנוסף לדברים שצוינו קודם לכן, גם את התגשמות מאווייו התת-מודעים: איחוד רגשי-גופני עם בת זוגו. כאן המשפט "בלעדייך אני חצי בן אדם" צובר ייתר משמעות. החתונה מסמלת עבור הגבר שלעולם לא יהיה עוד חצי בן אדם. במקביל לכך, מגיעה גם ההבנה ההפוכה לחלוטין מהציפייה, שגם החתונה לא תוביל לאיחוד המיוחל. הציפייה לאיחוד בשילוב התסכול מאי התגשמותו מעוררים את האלימות בניסיון חוזר ונשנה לשלוט על האישה כדי שתספק את הפנטזיה הבלתי ממומשת. כמובן שכל ניסיונותיה לממש את הפנטזיה של בן הזוג נועדו לכישלון מכיוון שלעולם יישארו בני הזוג נפרדים, גם אם רק מבחינה פיזית.

השפה העברית, גם היא תורמת, במודע ולא במודע, ללגיטימציה שמקבל בן הזוג להשתמש באלימות. מ"חבר של..." או "בן הזוג של..." הופך הגבר ל"בעלה של...". במעמד החתונה, קונה הגבר את אשתו והופך לבעלה. באנגלית למילה "בעל" מספר משמעויות, בנוסף למילים husband ו-spouse מופיעות גם מילים שמשמעותן "אדון", "בעלים" וכדומה.

המשמעות האישית הגדולה שמקבלת החתונה אצל כל אחד מבני הזוג, במקביל למשמעות החברתית והמשפחתית, יוצרת אווירה מקדמת אלימות אצל זוגות הסובלים מאלימות במשפחה.

המוקד השני שבו ניתן לזהות הסלמה ברמת האלימות הוא ההיריון והלידה. ראשית, בזמן ההיריון והלידה האישה פגיעה יותר הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית. רוב משאביה מושקעים בעובר הנברא ברחמה. באופן כללי ניתן לומר שבזמן ההיריון, בייחוד בשבועות האחרונים, ומייד לאחר הלידה האישה תלויה יותר בבן זוגה. ההתנהלות הפיזית נעשית קשה יותר וכך גם ההתנהלות הרגשית הן בעקבות שינויים אובייקטיבים-הורמונאליים העוברים על האישה והן עקב קשיים סובייקטיביים-רגשיים הקשורים באופן אישי לכל אישה ואישה.

לעיתים קרובות, גם התלות הכלכלית בבן הזוג גוברת בעיקר בחודשים הראשונים לאחר הלידה. מצדו של בן הזוג האלים נשמעות אמירות כגון: "לא כדאי שתמשיכי לעבוד, את צריכה לנוח, יש לך תינוק בבטן"; "אל תדאגי לכסף, את תדאגי לילד ואני אדאג לכל השאר". פעמים רבות האמירות האלימות באות במסווה של דאגה. הגבר המשתמש באלימות כנגד בת זוגתו מזהה את חולשתה ופגיעותה בשלבים אלה ולכן מגביר אלימותו.

תופעה נוספת שקיימת היא אלימות סביב מין העובר. לעיתים, כאשר מין העובר הוא נקבה מגביר הגבר את אלימותו ומאשים את האישה בכך שלא הביאה לו בן זכר. במקרים של אלימות קיצונית קיים ניסיון לפגוע בעובר על ידי הכאת האישה בבטנה.

גם החודשים הראשונים לאחר הלידה מהווים קרקע פורייה להגברת האלימות. האישה מוגבלת פיזית, תשושה מהלידה ומהטיפול השותף בתינוק (הנקות, החלפות, קימה בלילה, חוסר שינה ביום וכד'). היא אינה פנויה לתת תשומת לב לבן זוגה, דבר המגביר את תסכולו ממערכת היחסים. אצל רוב הזוגות שחיים ללא אלימות, קיימת היכולת להכיל את התקופה הקשה ולהתגבר עליה. במערכות זוגיות המאופיינות באלימות, מלכתחילה היכולת להכיל קונפליקטים ומשברים היא נמוכה. השילוב בין הקשיים שמזמנים ההיריון והצטרפות ילד חדש למשפחה לבין הקשיים הבין אישיים החריפים של בני הזוג החיים בזוגיות אלימה, מביא להסלמה באלימות.

ישנם שלושה סוגי טיפול המקובלים כיום באלימות במשפחה: הטיפול הפרטני והטיפול הקבוצתי לכל אחד מבני הזוג בנפרד והטיפול הזוגי. מסגרת הקבוצה ממעיטה את תחושת הבידוד והשונות של המשתתפים/ות בה, משפרת את הכישורים הבין-אישיים, מציעה עזרה הדדית והזדהות. כמו כן, הקבוצה מסייעת בפיתוח נורמות לשינוי אישי וחברתי ומעצימה גם את הגמול על שינוי. באמצעות הקבוצה, הרשתות החברתיות של המשתתפים מתרחבות, וכוללות גם אחרים התומכים בהפסקת האלימות. הקבוצה מציעה מגוון של מודלים ומקורות פידבק הן לנשים והן לגברים המפתחים יכולת התבוננות עצמית, משנים דפוסי חשיבה ולומדים לתקשר בדרך אחרת.

בטיפול פרטני, תוכן השיחות מתמקד, ברוב המקרים, באותם החומרים המוצגים בטיפול הקבוצתי, אך הוא מאפשר יותר תשומת לב אישית, מאשר זו המתאפשרת ליחיד בקבוצה. הטיפול הפרטני מתמקד בזיהוי שורש הבעיה והמניעים הלא-מודע לאגרסיביות ובטיפול בהם.

הטיפול הזוגי כולל פגישות זוגיות אך מרבית המודלים המטפלים ביחידה הזוגית, כוללים גם טיפול בנפרד לכל אחד מבני הזוג וגם את הילדים, בנקודות זמן שונות ולפי הצורך. בדגמי התערבות אלה נתפסת האלימות כתהליך מעגלי וכתוצאה של חסר במיומנויות תקשורת והיעדר בקרת כעס בין בני הזוג. את הטיפול הזוגי נכון להתחיל אם וכאשר אין כלל אלימות פיזית, או לחילופין הגבר המכה עבר תהליך טיפולי והפסיק את האלימות הפיזית. בכל מקרה, חשוב לברר עם האישה האם היא מרגישה בטוחה במפגשים הזוגיים.

זיו סופר הוא מטפל אישי וקבוצתי, EMDR, מדריך הורים.

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פורום זוגיות, חברה ותעסוקה
פורום עבודה סוציאלית