השקעה בזוגיות: מסע משותף

זוכרים את התקופה שבה היחסים עם בני הזוג היו טובים, וכללו אהבה, הבנה והנאה? אז למה עכשיו צצים כל כך הרבה קונפליקטים? למה חוסר הנחת וחוסר הסיפוק? חוסר מיצוי עצמי? חוסר יכולת לגדול, להתפתח, להשתנות יחד עם בן הזוג? לפעמים התחושות הללו חולפות. אולם, לפעמים הן נמשכות יותר, ואז עולות שאלות מהותיות ועמוקות: מדוע אנחנו ביחד? אולי רק הילדים מחזיקים אותנו ביחד? אולי עדיף למצוא מישהו אחר שיבין אותי, יאהב אותי ויקנה לי הרגשת ביטחון? לפי גישת האימגו, הכאב, התסכול והמריבות בין בני זוג אינם נובעים מחוסר אהבה, אלא מחוסר הבנה לגבי זוגיות. האימגו רואה בקושי ובסכסוך בין בני זוג קרש קפיצה להתפתחות וצמיחה משותפת באהבה ובביטחון.

חיינו כעוברים היו מושלמים. כל צרכינו (ולא היו לנו הרבה) סופקו מיידית; אך מהרגע שנולדנו, הצרכים לא סופקו מיידית וחלקם אף לא סופקו כלל. הפכנו להיות תלויים באחרים, ובפרט באבא-אמא כדי להגשימם. לפעמים לא נתנו מענה מושלם לדרישותינו, ולפעמים גם הטילו עלינו מגבלות ואיסורים. כך קרה שצברנו חסכים שהם צרכים לא מסופקים, ואנו פועלים מתוך שאיפה לא מודעת לספק אותם.

במקביל (ושוב, לא במודע) הפנמנו דימוי פנימי של הדמויות המשמעותיות בחיינו. במוחנו חרוטים מאפיינים של הדמויות האלה וקשרי הגומלין איתן. קשרי הגומלין שנתפסו כחוויות חיוביות, ובעיקר אלו שנתפסו כשליליות ופוגעות, כי אלו היוו איום על השרדותנו ועל כן הן זכירות יותר.

איזה דבר נפלא. איזו תחושת מלאות, חיות, שותפות והנאה. אנחנו מרגישים שבן הזוג הוא נפש תאומה. הוא מבין אותנו ונותן לנו את מה שאנחנו צריכים. אנחנו כל כך מתלהבים שמצאנו את 'המתקן' האולטימטיבי, שאנו מוכנים להעלים עין ממגרעותיו, לעשות המון כדי לענות על ציפיותיו, העיקר שגם הוא יאהב בחזרה. במשך הזמן משתבשת ההרגשה הנפלאה. שלב ההתאהבות פג ובמקומות נכנסים לשלב המחוייבות. נכנסים לשגרה. נמאס להתאמץ. עכשיו אנחנו רוצים שבן הזוג יתחיל 'לעבוד' - לענות על ציפיותינו, שהן למעשה כל הצרכים המודחקים או הגלויים שנותרו לא מסופקים עוד מהילדות. אבל רגע, מה קרה פה? למה בן הזוג לא אוהב ודואג כמו שעשה בהתחלה? למה הוא לא מתאים לציפיות ולצרכים שלנו? למה אנחנו נכנסים למאבקי כוח? למה פתאום אנחנו מגלים אצלו תכונות שאנחנו לא יכולים לסבול? למה אנחנו נאלצים להשתמש בכעס, זלזול, ביקורת ואיומים כדי לנסות להשיב לעצמנו את מה שכבר חווינו איתו פעם בטוב? ואיך זה שגם הוא, ללא הרף, מצפה מאיתנו שנענה על הצרכים והציפיות שלו?

כאמור, אצל כל אדם נוצר דימוי, שהוא מעין תמונה מופנמת שמתפתחת אצלו במהלך הילדות והיא משקפת את מכלול החוויות עם הדמויות המשמעותיות (הורים, אחים, דודים, מורים, חברים). התמונה משפיעה על הבחירה המודעת והלא מודעת של בן זוג. מלכתחילה אנו בוחרים במי שמתאים למאפיינים של תמונה זאת, ואנו מעריכים, בלא מודע, שיש לו גם מאפיינים נוספים, שעשויים לתקן חוויות ילדות לא רצויות.
בשלב הראשון, שהוא השלב הרומנטי, אין אנו רואים את מה שלא מתאים לנו. אולם בהמשך מתרגלים. ההשקעה בבין הזוג פוחתת, וקיימת ציפיה שהוא יענה על הצרכים והציפיות שלנו. הוא מצפה לאותו דבר מאיתנו. ואז אנחנו מזהים אצלו תכונות פחות אטרקטיביות. נוצר קונפליקט שהוא מקור לכאב, לתסכול, ולמאבק כוח. כדי להתמודד עם התסכול אנחנו יוצרים מנגנוני הגנה. הם מאפשרים לנו להסתגל, אבל מפריעים להתפתחות עם בן הזוג, מפריעים לנו לקבל ממנו את מה שאנו זקוקים לו, ולתת לו את מה שהוא זקוק לו מאיתנו.

גישת האימגו מציעה לחולל שינוי במהלכו כל אחד מבני הזוג ילמד לוותר על המבנה ההגנתי שלו. באמצעות שיחות ותרגילים, נפתחת האפשרות להבנה עמוקה של מערכת היחסים, של הבחירה בבן הזוג ושל המסע המשותף לשכלול וצמיחה במערכת היחסים האינטימית. בני הזוג לומדים שלקונפליקט ביניהם יש משמעות ויש הסבר. כדי לתת לבן הזוג את מה שהוא צריך (החסך שלו מהילדות), ולקבל ממנו את מה שאנחנו צריכים (החסך שלנו), צריך להתחבר אל החלקים האבודים של עצמנו, להכיר את ההיסטוריה האישית שלנו ושל בני הזוג ואת השפעתה על הזוגיות, ללמוד 'להמיס קונפליקטים' לרכוש כלים לטיפול ולהעשרה של הזוגיות, ולהשיב את השמחה והחיוניות לקשר.

דב דוברוב הוא פסיכולוג מומחה, מרכז 'בדרך שלי'.

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פורום פסיכולוגיה קלינית
פורום זוגיות חברה ותעסוקה