היפוכונדריה: החולה המדומה
דוקטור, הפעם זה קטלני! מתי יודעים אם המטופל מתלונן על כאבים אמיתיים או שבעצם הוא סובל מהיפוכונדריה?
שלומי פנה אל הרופא שלו עקב כאבים חזקים שחש בגפיים ובפרקים. הרופא המסור שמע את סיפור המחלה, בדק את החולה ואף שלח אותו לבדיקות נוספות, אך לא נמצאה כל בעיה. הרופא הגיע למסקנה שלתלונותיו של שלומי אין הסבר, וכי מבחינה אובייקטיבית לא קיים שום ממצא המעיד על מחלה. למרות הבשורה המשמחת, שלומי סרב להאמין שלא נמצאה בעיה רפואית ופנה לרופא אחר, שגם הוא לא מצא דבר.
"מדובר בתופעה מוכרת", אומר ד"ר אדם דרנל, מנהל היחידה הפסיכיאטרית בבית החולים אסף הרופא, בראיון לדוקטורס. "היפוכונדריה היא אחת ההפרעות הסומטופורמיות שהמשותף לכולן הוא דיווח על סימפטום שהרפואה אינה מצליחה להסביר, בתחושה או בתפקוד. המתלוננים מדווחים על תחושות מציקות במגוון רחב ביותר". ד"ר דרנל מוסיף, כי התחושות יכולות להיות כאב ממוקם באזור מסוים או כאב מפושט על פני חלקים שונים של הגוף, לחץ בתוך איבר, תחושות של סחרחורת, תחושות על פני העור כולל גירוד, או שמשהו זז על פני העור או בתוך הגוף. אחרים יכולים לדווח על חסך תחושתי, למשל הגבלה בראייה ועד להיעדר ראייה מוחלט.
סוג התופעות השני שעליהן יכולים לדווח חולים הוא ליקוי בתפקוד של הגוף. "תלונות אופייניות הן חולשה כללית - מפושטת או באיבר מסוים - או אף שיתוק של הגפה. תלונות אפשריות אחרות בתחום זה הן אילמות, הליכה או צליעה לא אופייניות, בעיות במתן שתן או בתפקודי מעיים, או סוגים שונים של התקפים כולל אובדן הכרה, נפילה, התקפי דופק מהיר או התקפים דמויי אפילפסיה", אומר ד"ר דרנל. 
ישנם מקרים שבהם "החולה המדומה" פונה למרפאה או לחדר המיון, והרופא שולח אותו לבדיקות. בדרך כלל הדפוס המתגלה אינו אופייני ואולי אף בלתי אפשרי. למשל, חולה שמתלונן על חוסר תחושה מוחלט בידו בצורת כפפה מעורר חשד, מכיוון שהחסר התחושתי אינו לפי הפיזור האנטומי של העצבים, ולכן מבחינה רפואית אינו סביר. "לעיתים מתברר כי המתלונן משקר ביודעין בכוונה להרוויח, ואולי אף גורם בצורה זו או אחרת לסימפטום", אומר ד"ר דרנל. "מקרים אלה נחשבים ל'מ??תחלים', בעייתם אינה נחשבת בעיה רפואית והטיפול בהם אינו רפואי".
הסובלים מהפרעת סומטיזציה (הפרעה פסיכיאטרית המאופיינת בתסמינים גופניים משתנים ללא ממצא גופני) פונים אל הרופאים שלהם עם מגוון של תלונות, כולל במערכות הגוף השונות. הם מתלוננים על כאבים או על בעיות במערכות העיכול, הלב, השתן והמין, העור, הגפיים והפרקים.
בנוסף לשתי הפרעות אלה, ישנן הפרעות מוכרות נוספות כמו הפרעת כאב, הפרעה קונברסיבית ("הפרעת המרה", פגיעה פסיכוסומטית במערכת העצבים) והפרעת דיסמורפיה (תפיסה מעוותת של הגוף שמובילה לעיסוק יתר במראהו).
"הרופא צריך לחשוב בראש ובראשונה שיש למטופל בעיה רפואית, אבל ביטויה אצל החולה אינו טיפוסי, או שהמחלה הינה בתחילתה ולא מופיעה בצורה שניתן לזהותה", מסביר ד"ר דרנל. "הרופא חייב להאמין לתלונות החולה, ולאחר שעשה את הסביר והמקובל מבחינה מקצועית כדי לברר את התלונות, רק אז אפשר להעלות את האפשרות שמדובר בתלונות ללא הסבר רפואי. הרופא שקובע כי החולה היפוכונדר, ללא שבדק בצורה יסודית את הסיבות הסבירות האפשריות לתלונות, אינו עושה את מלאכתו נאמנה".
שאלה: מה מניע חולים אלה לדווח על סימפטומים בהיעדר מחלה שיכולה להסביר את הופעתם?
ד"ר דרנל: "התהליך הגורם להפרעות הסומטופורמיות יכול להתחיל במצב לחץ פסיכולוגי חריף או מתמשך אצל אדם אשר אין לו את הכלים להתמודדות עם הלחץ ותוצאותיו. אדם שבעברו הושם דגש על בעיותיו הגופניות, אדם אשר במשפחתו ובחברתו מצבי מצוקה נפשית מוצאים ביטוי בדרך של תלונות גופניות ('כמעט גרמת לי התקף לב עם הנהיגה שלך!' או 'מתפוצץ לי הראש מרוב עצבים עליך') - תהיה לו קרקע פורייה להתפתחותן של הפרעות כאלה. אזרחים באוכלוסיות יותר מבוגרות סובלים מבדידות הולכת וגדלה, דאגות הקשורות לגוף, בעיות כלכליות ואחרות, וצפוי כי הלחץ ילך ויגדל ואיתו והביטוי של בעיות סומטופורמיות.
תיאוריות פסיכודינמיות מסבירות כי גם צעירים, שאצלם העיסוק בערך העצמי הופך לעיסוק יתר בגוף, פגיעים להתפתחות של הפרעות סומטופורמיות. מכיוון שהפרעות אלה קשורות לסגנון הביטוי במשפחה, הרי אין פלא שיימצא קשר בין הופעתן של הפרעות כאלה לבין אותן משפחות, למרות שלא נמצא גן המסביר קשר כזה".
קבוצת ההפרעות האלה נפוצה, אך מאוד קשה לקבל אומדן מדויק, והמספרים נעים בין אחוזים בודדים עד מעל ל-10%. הטיפול בחולים אלה מתחלק בין הטיפול אצל רופא המשפחה לבין טיפול אצל הפסיכיאטר. הממשק הרצוי והמקובל בין פסיכיאטרים לבין תחומים אחרים ברפואה, הוא שהפסיכיאטר לא "לוקח" מטופלים עם הפרעות סומטופורמיות, אלא "נותנים" לו אותם, שהרי על רופא המשפחה לבדוק היטב שלא מדובר במחלה גופנית.
"אין עוד מחלה אשר בה נבחנת מחויבותו וכושרו של הרופא לטפל בחולה כמו בהפרעות אלה", אומר ד"ר דרנל. "החולה בהפרעה סומטופורמית איננו חולה נוח - הוא לא מסופק בקלות, אינו נותן אמון ברופא, עלול להחליף רופאים ודורש בדיקות חוזרות וחדשות. רופא משפחה יכול לתת מענה לחלק גדול מצרכיו של החולה בהפרעה סומטופורמית על ידי מתן תשומת לב ועל ידי כך שהוא מראה לחולה שהוא מוכן לטפל בו ללא תנאי למרות הקשיים. הרופא יכול לנסות להסביר לחולה כי יש קשרי גומלין בין הגוף והנפש, ולקוות שבהדרגה החולה יוכל להבין שקשרי גומלין אלה הם ההסבר למצוקותיו שלו".
הטיפול הפסיכיאטרי בהפרעות אלה כולל טיפול תרופתי, בעיקר בעזרת נוגדי דיכאון אשר יעילים במיוחד כאשר החולה סובל מתסמיני חרדה או דיכאון. יש לזכור שנוגדי דיכאון יעילים אצל סובלים מכאב כרוני. טיפול התנהגותי-קוגניטיבי נמצא במחקרים חוזרים כיעיל במצבים שונים כולל עייפות כרונית, ובמקרים רבים הביא להקלה ניכרת על ידי הפחת המצוקה של חולים אלה, וכן לעלייה בתפקוד ולירידת הצריכה של שירותי בריאות.
בואו לדבר על זה בפורום פסיכיאטריה.
