מסכות: לא רק בפורים
כולנו עוטים מסכות במידה מסוימת ומשתתפים במשחק חברתי. ד"ר גידי רובינשטיין מסביר מהו המחיר של העמדת הפנים
לפני שלוש שנים כתבתי כאן, לרגל חג הפורים, מאמר שנקרא "על מסיכות שלנו: העמדת פנים בחיי היום-יום". במשך השנים שחלפו מאז הגיעו אליי תגובות ושאלות כאלו ואחרות על מאמר זה ואין הזדמנות הולמת יותר מחג הפורים להתייחס אליהן.
האם טוב או רע לעטות מסיכות?
מה המחירים הפסיכולוגיים של העמדת פנים?
האם להיות כנים ואותנטיים בכל מחיר?
מתי ובפני מי לעטות מסכות?
אלה רק חלק מהשאלות שנשאלו.
ובכן, כולנו עוטים מסיכות במידה זו או אחרת. כמובן, שישנם אנשים שמשחקים יותר את "המשחק החברתי" ויש אנשים יותר אותנטיים, שתוכם כברם. יש אנשים שיותר מודעים לכך שהם עוטים מסיכה ויש אנשים שהמסכה שלהם הפכה להיות היא עצמם. במילים אחרות, אלה אנשים קונפורמיים מאוד שאימצו לעצמם תדמית חיצונית בהתאם לנורמות של החברה והם עוטים את המסכה באופן אוטומטי. חלק מהמסכה הוא העצמי החברתי של האדם. הרי לא נצפה מכל אדם שאנו שואלים אותו לשלומו מתוך נימוס שישפוך בפנינו את כל צרותיו וקשייו בחיים. במקרים אחרים, המסכה היא אמצעי להרשמת הזולת (למשל, בחורה שמשחקת אותה קשה להשגה עם בחור שהיא מעוניינת בו מאוד או בחור עם דימוי עצמי נמוך שמפגין ביטחון עצמי רב כשהוא מתחיל עם בחורה). 
במידה מסוימת "מסכה" או העמדת פנים הכרחית בחברה שלנו. פסיכולוגים ופסיכיאטרים שונים דיברו על "האני האמיתי" שלנו לעומת "האני המזויף". אנו זקוקים ל"אני מזויף" כלשהו כדי להתנהל בצורה נורמטיבית בעולם המערבי, במיוחד כשאנו נמצאים בחברת זרים או בחברה פורמאלית (למשל, מקום עבודה) ואז אנחנו חייבים להציג "אני מזויף", מסכה, של עצמנו.
למרבה הצער, אחד המקומות שבו נוכל למצוא ביטוי מוחלט ל"אני האמיתי", מקום שבו אנשים לא עוטים מסכות, הוא מחלקה סגורה בבי"ח פסיכיאטרי. אנשים במצב פסיכוטי, של ניתוק מהמציאות ושיפוט לקוי, נסוגים למצב של ילדים קטנים ומתנהגים בצורה אותנטית ואמיתית, או מציגים את האני האמיתי שלהם, בפני אנשים זרים, שהם רואים בפעם הראשונה. במצב נורמטיבי - ככל שיש לנו יחסים קרובים יותר עם אנשים נעטה פחות מסכות ונהייה אנו עצמנו, וככל שהיחסים עם הזולת רחוקים ופורמאליים יותר, נעטה יותר מסכות. הסכנה האמיתית, מבחינת בריאות הנפש, היא כשאנו עצמנו לא מבדילים בין האני האמיתי שלנו ובין האני המזויף (המסכה) ועוטים את המסכה באופן אוטומטי בכל מצב.
במצבים אינטימיים, עם בני זוגנו, עם חברינו הקרובים, עם בני משפחתנו, יש לקוות שנעטה פחות ופחות מסיכות. גם כאן, מניסיוני בטיפול, הסרת המסכה אינה מוחלטת. בהחלט יש אנשים שעוטים מסכות גם עם קרוביהם, עם בני משפחה, לפחות עם חלקם ואם הם לא משחקים תפקיד, הם לפחות מסתתרים. הורדת מסכות מוחלטת אפשרית כמתמוטטות כל ההגנות, במצבים פסיכוטיים, למשל. שימוש מופרז ב"מסיכות" נוכל למצוא אצל אנשים מאוד קונפורמיים, שלא יחשפו לעולם את עולמם הפנימי, יהיו תמיד על המשמר ויתנהגו בצורה אדיבה וקורקטית בכל מצב. מנגנון זה נקרא תצורת תגובה או תגובת היפוך ונוכל למצאו אצל אנשים, שגם כאשר הם רותחים מבפנים על הבוס שלהם, למשל, יבטאו כלפיו אדיבות מופרזת. כלומר, קיים נתק חריף בין הפנים והחוץ שלהם.
מקורותיה של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ובקרב פילוסופים אלה נוכל למצוא דעות די נחרצות וחד-משמעיות בזכות האותנטיות. למשל, הפילוסוף ז'אן ז'ק רוסו רואה באדם החברתי המודרני יצור מזויף, שמעמיד פנים ועוטה מסכה דרך קבע, "מסכה המכערת את דמותו" וגורמת לו לא לדעת מי הוא עצמו. סארטר רואה סתירה מוחלטת בין אותנטיות וקומוניקציה. ככל שאתה אותנטי יותר, אתה ישר יותר עם עצמך וקרוב להגשמת עצמך, אך לדבר יש מחיר והוא בדידות וניתוק מן החברה. לעומת זאת, אדם חברתי בצורה קיצונית שמשחק את המשחק החברתי באופן אוטומטי, עלול לשכוח מי הוא עצמו וזאת רק כדי לרצות את הסביבה. אריך פרום מכנה מנגנון הגנה זה בשם "קונפורמיות של אוטומט".
רק מרטין בובר, שהיה בעיקר פדגוג ועקב כך היה מחויב לגישה קומוניקטיבית יותר, מצא איזה "שביל זהב" בין אותנטיות וקומוניקציה והוא מדבר על הבזקים של יחסי "אני-אתה" אמפאתיים שבהם יש רגעים שאדם אחד נכנס לנעליו של האדם האחר. ואולם, אף הוא רואה את רוב היחסים עם הזולת כיחסי "אני-לז", יחסים בהם אובייקט אחד עושה שימוש באובייקט אחר לצרכיו שלו, ללא מחוות אמפאתיות. מה שברור הוא שאותנטיות באה על חשבון תקשורת תקינה עם הזולת ולהפך, ככל שאתה רוצה קשר עם הזולת, אתה נוטה להתחמק מעימותים במחיר אובדן חלקי של העצמי. למשל, בחורה שהשקיעה את מיטב כספה בשמלת הכלולות שלה ותשאל את חברתה לדעתה על השמלה - נניח שהחברה חושבת שהשמלה איומה והיא תאמר זאת, תהייה אותנטית אך תפגע בחברה ואם היא תתפעל מהשמלה היא תשקר, תפגע באותנטיות אך תשמור על החברות.
הפסיכואנליטיקן ותלמידו של פרויד, קארל גוסטב יונג, מדבר על הפרסונה, שהיא אותו חלק של האישיות שאנו מציגים כלפי חוץ, לעומת ה"צל" שהוא החלק הלא מודע והאפל של האישיות. יונג אינו ממליץ מה רצוי אלא מציין ששני החלקים קיימים. אין בתיאוריה שלו השתמעות מעשית לגבי הרצוי לעומת התיאוריה של הפסיכיאטר האנגלי רונלד לאינג, הרואה את הסכנה שבהשתלטות האני המזויף על האני האמיתי או הפסיכולוגיה, ובעיקר הפילוסופיה, האקזיסטנציאליסטית.
הסיטואציה הטיפולית עצמה, בין אם מדובר בטיפול פרטני ובין אם מדובר בטיפול קבוצתי, מאפשרת לאדם להסיר את המסכה שהוא עוטה ביחסיו עם אנשים מחוץ לטיפול. זו חוויה חשובה של "מנוחה" מהלחצים החברתיים המחייבים לעיתים להעמיד פנים כדי לשרוד. זה גם המקום להעלות את המודעות לאני האמיתי, משום שיש אנשים רבים שאינם מבדילים בינו ובין המסכה, האני המזויף ומצייתים לנורמות של החברה באופן אוטומטי כי "כך מקובל" או בניסיון נואש לרצות את הסביבה על מנת לזכות באהדתה. לעומת זאת, יש אחרים, בעלי הפרעות אחרות, שהם גלויים יתר על המידה עם הסביבה, מנוצלים בשל כך, או משלמים על כך מחיר חברתי גבוה ומטרת הטיפול תהייה לרמוז להם שלכל דבר יש זמן ויש מקום, או בפני מי להיחשף ובפני מי להסתתר יותר. למשל, סדנא לאסרטיביות היא דוגמא לעיצוב מסכה לצורך יחסי אנוש פונקציונאליים יותר.
לסיכום הגיגים אלו לרגל חג הפורים הזה, ניתן לומר שככל שאתה חושף יותר אתה פגיע יותר, אך אתה מגביר את הסיכויים ליחסים אותנטיים עם הזולת. לא הייתי מדבר על הורדת המסכה לעומת השארתה, אלא על רמות שונות של חשיפה.
ד"ר גידי רובינשטיין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה האקדמית נתניה ופסיכותרפיסט בעל קליניקה בתל-אביב.
בואו לדבר עם גידי רובינשטיין בפורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם ולחץ בעבודה.
