טיפול פסיכולוגי במתבגרים

סוף סוף התקבלה ההחלטה, ועם הסכמת ילדנו אנו קובעים עבורו פגישה ראשונה לתחילת טיפול. אנו מלווים אותו לפגישה הראשונה, רואים בחטף את המטפל, ואז פרידה מהירה והדלת נסגרת מאחוריהם. אנחנו נשארים מול הדלת עם רגשות מעורבים: התרגשות, הקלה ואולי גם חשש ודאגה - האם ילדנו ישתף פעולה? האם המטפל יהיה רגיש ומבין כלפיו והאם ימצא דרך להגיע אליו )מה שלנו קצת קשה לאחרונה)? מה קורה שם עכשיו מאחורי הדלת הסגורה?

הפנייה לטיפול עבור הנער או הנערה מורכבת ומעוררת רגשות שונים אצל ההורים. לעתים עולה תחושת הקלה מכך שלא נצטרך לשאת בעול לבד ושיהיה מקום שבו ילדנו יקבל תמיכה והבנה. יכולה לעלות תחושה של חשש מפני המפגש עם מטפל שאינו מוכר, גם אם קיבלנו עליו המלצות. האם הוא יתאים לילדנו? האם ייווצר שם קשר עוזר ומקדם? לעתים יש חשש מהחשיפה לדמות שאינה שייכת למשפחה ומהשפעתה עלינו. חלק מאתנו מתקשים להשלים עם העובדה שאנו זקוקים למישהו מבחוץ על מנת להתמודד עם בעיה בגידול ילדנו, ולכן פנייה לטיפול נחווית כוויתור או כישלון. לצד רגשות אלה, עולות גם ציפיות לכך שיקרה משהו שישנה את המצב, תקווה ואמונה שדברים יכולים להשתנות. כל אלה ועוד הם רגשות טבעיים האופייניים לתחילת טיפול. במאמר זה אנסה לפזר מעט את המסתורין האופף את תחילת התהליך הטיפולי ולהקל על הורים המתמודדים עם המצב החדש כדי שיוכלו להצטרף ולשמש תומכים בתהליך ולא להישאר "מחוץ לדלת" בחוויה שהם לא שותפים לה.

בניגוד לתהליך הטיפול בילדים לפני גיל התבגרות, שבו פוגשים קודם את ההורים כדי לשמוע על הקשיים ולקבל פרטים אינפורמטיביים אחרים על הילד, כאן המטפל יקבע, בדרך כלל, פגישה ראשונה עם המתבגר עצמו ולא עם הוריו. שלב זה נמשך מספר פגישות שבהן מתהווה הקשר האישי ונוצרת ההיכרות עם עולמו של הנער בקצב ובאופן המתאימים לו. בפגישות ניתן למתבגר להיות זה שמוביל וקובע את התכנים שבהם ידובר. המטפל יכול לעודד או לכוון על ידי שאלות כלליות, אך המטרה היא ליצור מרחב חופשי שבו ניתן להעלות התלבטויות וקשיים.

במסגרת כללי העבודה הטיפולית המטפל מתחייב לשמירת סודיות. שמירת סודיות זו כוללת התחייבות לכך שכל התכנים המובאים לטיפול יישארו בין המטפל למטופל ולא יוצאו החוצה, להורים, לבית הספר או לכל גורם אחר. סודיות זו מרכזית והכרחית ליצירת קשר של אמון. להתחייבות זו יש יוצא מהכלל; אם המטפל יודע על כוונה או ניסיון של המתבגר לפגוע בעצמו או באחרים, עליו ליידע את ההורים. בנוסף לכך נקבעים התנאים הנוגעים למסגרת הטיפול, כמו תדירות המפגשים, מועדיהם, ההתייחסות לביטולים ואחריות הדדית.

לאחר שנוצר קשר עם המתבגר, בידיעתו ובהסכמתו, ההורים מוזמנים לפגישת היכרות עם המטפל. בפגישה זו ניתנת להם האפשרות להכיר את המטפל ולהתרשם ממנו, לשאול שאלות ולתת אינפורמציה על הרקע של המתבגר ועל משפחתו. המטפל ישמיע את התרשמותו והערכתו לגבי קשיי הנער וייתן את המלצתו לגבי ההמשך. לעתים יעלה צורך לתת מענה לקשיים של ההורים על ידי הדרכתם, ולעתים יספיק הטיפול במתבגר עצמו ולא יהיה צורך בהדרכת הורים. יש לציין כי אם תומלץ הדרכה להורים, נהוג שתינתן על ידי מטפל אחר, עקב הצורך בשמירת על נפרדותו ופרטיותו של הנער. במצב זה מתקיים קשר בין שני המטפלים ומועברת אינפורמציה ביניהם. הדרכת ההורים היא כלי עזר מקדם ומועיל ביותר לטיפול, כיוון שהיא מספקת להורים מקום שבו יוכלו לבטא התלבטויות, חרדות וקשיים בגידול של ילדם. בהדרכה ההורים יכולים לקבל תמיכה ומידע על תהליכים אופייניים לגיל ההתבגרות ולגלות שאינם לבד. גם עבור המתבגר זהו מסר חשוב, שלא הכל "עליו", שיש הכרה בחלק של ההורים במצב, ושיש נכונות לעשות מאמץ ולהשקיע במציאת דרכים לשיפור.

מלאי ציפייה אנו ממתינים להגעת ילדנו לאחר הפגישות הראשונות לשמוע איך היה ומה הרגיש. אנו סקרנים לדעת על מה דובר ובעיקר האם נוצרה כימיה. חלקנו יצפה לשמוע אם דיבר על כל מה שרצינו שידבר ואם הסביר בדיוק את הבעיות (כפי שאנו מבינים אותן). במצב זה מגולם לעתים הקושי שלנו להרפות ולאפשר לנער להיות זה שיוזם, קובע ומוליך את הקשר באופן המתאים לו. יש מצבים שבהם יפנה אלינו ויבקש את עזרתנו, בגלל חרדות, ביישנות, או כל קושי אחר שמתלווה לתהליכי נפרדות ויציאה מתלות. האופן שבו נגיב משמעותי ביותר ליכולתו של הנער להמשיך בתהליך הטיפולי. התייחסות מתאימה במצב זה היא מצד אחד נתינת לגיטימציה והבנה לרגשות שונים שעולים, ומצד שני עידוד סבלנות ואורך רוח כלפי התהליך והזמן שנדרש להסתגלות. כאשר עולים רגשות של אי נוחות או אי שביעות רצון, עלינו לעודד את ילדנו לשתף בהם את המטפל. יהיו מצבים שבהם הנער ידווח על שביעות רצון והקלה שחש לאחר הפגישה, אז התהליך הטיפולי יזרום ביתר קלות. קיימים מצבים שבהם הנער לא ירצה לשתף כלל במה שקורה לו בטיפול וגם בחירה זו יש לכבד ולא להפעיל עליו לחץ.

התמודדות והכלה של הכניסה לטיפול סוללות את השביל לפתיחת המסע של המתבגר לתוך עולמו הפנימי בליווי תמיכתו ועזרתו המכוונת של המטפל. מסע זה רב פנים ומורכב, יש בו עליות ומורדות וכרוכים בו מפגש עם כאב וסבל כמו גם עם הנאה, שמחה וצמיחה. ההורים צריכים לשרוד את הביטויים השונים של תהליך זה ולהאמין ביכולת הריפוי שלו. דאגות וחרדות שעולות צריכות לקבל מקום, או בין ההורים לבין עצמם או בפגישות ההדרכה, כך שמול המתבגר יוכלו לעמוד פנויים לספוג את רגשותיו המציפים של הנער ואת מחאות גיל ההתבגרות, שהן בלתי נמנעות וחשובות להתפתחות.

אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים והמשפיעים של ימינו, ד.ו. ויניקוט, מתאר יחסי הורים-מתבגרים במאמרו "מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיהם על החינוך הגבוה" (1968): "מקור אחר לבלבול הוא ההשערה קלת הדעת, שאם יגדלו אמהות ואבות את תינוקותיהם וילדיהם כהלכה, ימעטו הצרות והקשיים. אין דבר רחוק מזה! ... אם ימצאו ילדיך את עצמם כל עיקר, הם לא יסתפקו בדבר מלבד עצמיותם כולה - ובכלל זה התוקפנות והיסודות ההרסניים שבה, נוסף על היסודות שאפשר לכנותם אהבה. ואז תיקלע למאבק ממושך, שיהיה עליך לעמוד בו ולשרוד... ובכל מקרה תעשה שגיאות, ואלה ייראו ויורגשו כהרות אסון; וילדיך ינסו לטעת בך הרגשת אחריות לכישלונותיהם, גם לאלה שבעצם אינך אשם בהם". אולי יש משהו מנחם בקריאת שורות אלה, המאפשר להרפות מעט מציפיותינו לכך שילדינו יתאימו עצמם לצרכינו ולרצונותינו, ואז מה גדולה ההנאה כשהם מפתיעים אותנו מעצמם.

שרון קורן-לזרוביץ היא עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית, ומנהלת פורום פסיכותרפיה בדוקטורס.

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר
גיל ההתבגרות ומורכבותו