פסיכותרפיה: טיפול במשחק

עוד בנושא: חרדה, אלצהיימר

המשחק הוא אמצעי של הילד להטמיע את העולם, להבין את התנסויותיו כדי להפכן לחלק מעצמו. התפתחות המשחק אצל ילדים מתבצעת על פי דפוס צפוי והיא קשורה להיבטים של התפתחות פיזית, אינטלקטואלית, חברתית ורגשית. אם ברצוננו להשתמש במשחק ככלי בטיפול פסיכולוגי בילדים, עלינו לזהות את רמת ההתפתחות שבה נמצא המטופל. תצפיות במשחק של הילד מועילות לאבחון ולהערכה, הן מאפשרות לנו לבחון באיזה שלב התפתחותי נמצא הילד והאם שלב התפתחותי זה תואם למצופה לגילו. בטיפול ניתן לקדם את מיומנויות המשחק של הילד החיוניות להתפתחותו הרגשית והקוגניטיבית.

השלב הראשון: 12-0 חודשים. התחלת המשחק היא המרחב הבטוח שבין התינוק לאם, "תחום האשליה". בשלב זה מרוכז המשחק של הילד בגופו או בגופה של אמו. זהו משחק נרקיסיסטי. התינוק משתמש בפיו בחקירה המוקדמת, הוא מוצא את ידיו, כפות רגליו ומשחק עמן. הוא מגלה כיצד להגיע לחפצים, לאחוז בהם, להביאם אל פיו, להכיר אותם ודרכם להכיר את העולם. המשחק המוקדם מתרכז סביב יכולות האכלה, רחיצה ולבישה. בהמשך הילד לומד לחקות את האם, למשל על ידי מחיאות כפיים, "קוקו" או הוצאת לשון, וכך המשחק מתחיל להיות יותר חברתי ומשמש כדרך תקשורת עם אובייקטים בעולמו של התינוק. כאשר התינוק מתחיל להבין שיש לו קיום נפרד מזה של אמו, וכי הוא אינו כל יכול, מתעוררת אצלו חרדה. משחק הוא דרכו של התינוק להתמודד עם חרדה זו, גישור הפער בין התנסותו הפנימית ומציאות העולם החיצון, זאת על ידי יצירת "אובייקט מעבר", פיסת בד או צעצוע המשמשים כאמצעי מרגיע ומנחם. אובייקט המעבר הוא חפץ שנמצא בטווח שבין העצמי ללא-עצמי, הוא חלק מהילד אך גם נמצא מחוצה לו, דבר שעוזר למשימה ההתפתחותית של הפרדה בין המציאות הפנימית לחיצונית. אובייקט המעבר הוא הצעד הראשון במשחק סימבולי.

השלב השני: גיל שנה-שנתיים, התחלת המשחק הסימבולי. השלב הראשון הוא אובייקט המעבר, בהמשך מתחילים משחקי "כאילו" של הילד עם עצמו. הילד מבצע פעולה של העמדת פנים כגון שתייה או שינה. בהמשך הילד משחק ב"כאילו" עם בובה, מאכיל אותה, משכיב אותה לישון. הילד אף מתחיל לחקות תפקידים של אחרים במשחקו: ילד למשל עשוי להעמיד פנים שהוא נוהג במכונית כמו אמא, הילד הופך פחות אגוצנטרי ומתחיל ליהנות ממשחקי "כאילו" עם אחרים, היכולת לסימבוליזציה הולכת ומשתכללת.

השלב השלישי: גיל 4-3 שנים, מתחיל משחק "כאילו" עם ילדים אחרים. בהתחלה המשחק יעסוק בנושאים ביתיים, כמו הכנת ארוחות, קניות, שינה. ישנה נטילת תפקידים שונים בתוך המשחק, כגון אם, אב, תינוק, שיחות טלפון דמיוניות.

השלב הרביעי: גילאי 12-5 שנים. מתחילים יותר משחקי קופסה, משחק הרפתקאות, חברויות סודיות, המשחק הסימבולי מתמקד פחות בנושאים ביתיים ויותר בעולמות תוכן חיצוניים כמו חתונה, בית ספר, בית חולים. המשחקים הופכים להיות ממושכים יותר, הכוללים גם תכנון והכנה (כמו למשל תחפושות והכנת הצגה). משחקים בעלי כללים הופכים להיות שכיחים בשלב הזה - תופסת, מחבואים, קלפים. מגיל 7 בערך המשחקים הדמיוניים הולכים ופוחתים והמשחקים בעלי הכללים הם אלו השכיחים.

השלב החמישי: מתבגרים ומבוגרים. המשחק מובע באופנים בוגרים יותר, באומנות, יצירתיות, בחלומות בהקיץ, בספורט ובפעילות פיזית, בסקרנות אינטלקטואלית, במסגרת יחסים מיניים ובפעילות חברתית קבוצתית.

בטיפול פסיכודינמי במבוגרים הפסיכולוג מסייע למטופל לבטא רגשות במילים בצורה המאפשרת למטופל להתחבר לרבדים רגשיים בלתי מודעים בנפשו, לחשוב על הדברים אשר נמנע מלחשוב עליהם, ולנסות ביחד עם הפסיכולוג להבין כיצד הם משפיעים על חייו. תפיסת העולם הפסיכולוגית שעומדת מאחורי שיטת טיפול זו היא שדפוסי התנהגות בלתי סתגלנים וקשיים ביחסים בינאישיים קשורים לרגשות בלתי מבוטאים, שהמטופל אינו מודע להם, אך משקפם בהתנהגותו ובמערכות יחסיו ומופעל על ידיהם.
כך שבפסיכותרפיה למבוגרים, הדרך הבסיסית שבעזרתה מבטא המטופל את חיי הרגש שלו היא בעזרת מילים. אולם הילד מצוי עדיין בעיצומו של פיתוח תהליכי החשיבה המשניים ויכולת יצירת סמלים. קשה לו על כן לבטא את עצמו במילים, בייחוד כשמדובר בביטויי רגשי.

ילדים מפתחים את עולמם הרגשי באופן טבעי ומבטאים אותו באופן התפתחותי בצורה פעילה, מילולית בחלקה - והיא המשחק. המשחק נובע מתוך חייו הפנימיים של הילד ומבהיר בדרך כלל קונפליקטים או הגנות חשובים. כשילד בן שש חוגר שני אקדחים ותג של שריף וצועד כך ברחבי הבית, הוא מנסה לא פעם להתמודד עם מקור פנימי טבעי של קטנות וחוסר אונים. בדמיונו הוא רוכש באופן זמני שליטה על תחושת הקטנות שלו ועושה שימוש בתהליך זה בצורות שונות לכל אורך ילדותו.

המשחק ולא המילים, הוא שפת הילד. זהו המרחב שבו הילד מבטא את עצמו ושבו הוא מרגיש בטוח וחופשי יותר. המשחק הדמיוני הוא עבור הילד המרחב היחיד אשר נתון לשליטתו ובו הוא הקובע את החוקים ומשתמש בצעצועים כדי לבטא את עולמו. במסגרת המשחק מבטא הילד את רחשי ליבו, את כאביו ואת משאלותיו ומנסה למצוא דרכים להתמודד עם קשייו.

המטפל העובד עם ילדים משתמש בצורת תקשורת זו של משחק ודרכה נעשה הטיפול. חדרו של המטפל הופך ל"מגרש משחקים" שאליו יכול הילד להשליך את עולמו - מסגרת לא מובנית שיש בה נייר, צבעים, מספריים, קוביות בובות וכן הלאה, שבה יכולים פנטזיות מתוך עולמו הפנימי של הילד להתעורר לחיים. משימת המטפל היא לסייע להופעת הסיפורים של הילד. המטפל צריך להיות שחקן, יחד עם הילד, להפיח רוח חיים בחומר הנפרש לפניו. יכולת זו יוצרת קשר חזק בין הילד למטפל. הילד מקשר בתוכו בין המטפל לבין ההורה ששיחק עמו בגיל מוקדם והסב לו עונג. כמו כן מרגיש הילד כי הוא נמצא בתוך מרחב משחק מיוחד, עם אדם המסוגל להבין את שפתו המיוחדת לדבר בה.

כיוון שהמשחק תופס מקום מיוחד בעולמו של הילד, יש לו תכונות רבות המקדמות את ההתפתחות. בעזרת המשחק מתאפשר לילד לחשוב על מעשיו. לדוגמא, ילדת גן לוקחת על עצמה במהלך המשחק תפקידי אחרים. הילדה הופכת ל"אמא", ל"אבא" וכו'. תוך כדי כך, היא מתחילה לחוות את הדברים שהאחרים עושים, חושבים ומרגישים. חוויות אלו עוזרות לילד להתרחק מהעצמי הנרקיסיסטי שלו ולחוש כיצד חשים אחרים. המשחק מסייע אפוא לילד לפתח את יכולת האמפתיה. כמו כן, הילדים לא פעם מתמודדים דרך המשחק עם אירועים קשים בחייהם. למשל, רוב הילדים בני החמש שונאים את האח הקטן שלהם שזה עתה נולד, ומבטאים את זעמם במשחק על ידי כך שהם מפילים או מטביעים את בובת התינוק שלהם. מאוחר יותר הם מצילים אותה מגורלה האכזר הדמיוני. במשחק שומרים ילדים אלו על חייהם ויכולתם התוקפנית, אך התוקפנות הזו נעשית בצורה המקובלת על האגו. לאח התינוק לא נגרם נזק ממשי, משום שהמשחק אינו "נחשב" באמת ועומד מחוץ למציאות. אך מצד שני, המשחק של הרגשות התוקפניים כלפי האח גורם להקלה וקתרזיס של הרגשות השליליים המציאותיים כלפיו.

המשחק אף מהווה מקור מיוחד להנאה בעת התמודדות עם הקשיים והתסכולים אשר מתרחשים בחיי היום-יום. כאשר הילד הופך לסופרמן, זה עוזר לו להתגבר על חווית הקטנות והפגיעות שלו, כמי שמקבל הוראות ממורים והורים. במשחק יש לסופרמן תפקיד של נחמה ו"מילוי מצברים".

ילדים רבים נוהגים לשמור סודות ומתקשים לספר למבוגרים מה מעיק עליהם. השימוש במשחק מאפשר לילד לשמור מעין מרחק ביטחון לייחס את משאלותיו וקשייו לדמויות במשחק וכך לספר לפסיכולוג באופן עקיף מה מעיק עליו בלי לייחס זאת ישירות לעצמו. כך, במסגרת הטיפול במשחק, הפסיכולוג מסייע לילד לבטא רגשות מודחקים ולהעלות תכנים בלתי מודעים. המטפל והילד יכולים לשוחח על קשיים שונים שהילד מתלבט בהם, מבלי לייחסם לילד עצמו אלא לחיות או לבובות בהן משתמש הילד במשחקו.

המטפל יכול לתת פרשנויות שיתייחסו לדמויות במשחק וכך לא ייתפשו על ידי הילד כביקורת ישירה עליו, אלא תהיה לו אפשרות לבחון אותן בלי להרגיש צורך להתגונן. ילדים בגיל הרך מתקשים מאוד לקבל ביקורת, ואולם כשהביקורת מתייחסת לדמויות במשחק, קל להם יותר להפנימה.

המטפל יכול להשתמש במשחק החופשי גם ככלי לעידוד דמיונו של ילד חרד ומפוחד, שהתנהגותו עצורה ונמנעת, ולאפשר לו להתמודד במשחק עם המצבים שאיתם הוא מתקשה להתמודד בחברת הילדים. בכך הוא מסייע לילד לפתח מיומנויות חברתיות טובות יותר. המטפל יכול להשתמש במשחק ככלי לעודד ילדים בעלי קשיי התנהגות לגלות רגישות ואמפתיה כלפי אחרים ולהתחשב בצורכיהם. המשחק יכול לשמש כמרחב המאפשר לילד ולמטפל לדון בקשיים הרגשיים של הילד, באכזבותיו, בתסכוליו בכעסיו ובכאביו. המטפל יכול גם להציע לילד דפוסים חדשים לתפקוד במסגרת הבטוחה והבלתי מאיימת של המשחק, שבה הילד מרגיש שהוא השולט.

ילדים בגיל בית ספר מעדיפים לעיתים משחקים תחרותיים על פני משחק דמיוני. במסגרת המשחק התחרותי עם המטפל עולים הקשיים שהילד סובל מהם בבית הספר ובחברת הילדים: חרדת כישלון, דימוי עצמי נמוך, תחושת דחייה ואחרים, וכך ניתנת למטפל האפשרות לגעת בהם ולהתייחס אליהם ברגישות.

החוויה של מפגש עם אדם מבוגר אשר במשך חמישים דקות מכוון אך ורק לילד ולצרכיו, קשוב רק אליו, ללא ציפיות ודרישות מעבר לקבלת חוקי המסגרת, היא חוויה ייחודית ביותר עבור הילד. על רקע זה ילדים רבים אוהבים לבוא לטיפול במשחק ונהנים מהפגישות עם הפסיכולוג. האפשרות לבטא באופן חופשי את רגשותיהם דרך המשחק נותנת לילדים חוויה של הקלה ופורקן ועל רקע זה ילדים יוצאים לעיתים קרובות מפגישות של טיפול במשחק בהרגשה טובה התורמת למוטיבציה שלהם להמשך התהליך.

חשוב שפגישות הטיפול במשחק יהיו מלוות בפגישות הדרכת הורים אשר מאפשרות להורים ליצור ערוץ תקשורת משלהם עם הפסיכולוג המטפל בילדם, להעביר לפסיכולוג מידע שנראה להם חשוב, לקבל מן הפסיכולוג מידע על התקדמות הילד בטיפול ויעוץ והמלצות כיצד לגייס את משאביהם על מנת לסייע לילדם.

ד"ר רוני עופר הוא פסיכולוג קליני בכיר ומנהל מכון עופר.

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר.