פגיעה מינית בילדות: סימני אזהרה

אתמול נחשף המקרה הנוראי של ילדים בגילאי 13-11 מיישוב בשפלה אשר קיימו יחסי מין עם שתי ילדות לאחר שעות הלימודים. במשטרה חושדים כי כמה מן המקרים נעשו תוך הפעלת אלימות ואיומים. הנפגעות סיפרו שהילדים, שאת חלקם הכירו, איימו עליהן בהזדמנויות שונות ודרשו מהן לקיים עמן יחסי מין.

"כיום ילדים צעירים נחשפים דרך האינטרנט והטלוויזיה לתכנים פורנוגרפיים שיוצרים קישור בין סקס לאלימות, מעלים בהתמדה את סף הגירוי ויוצרים 'נירמול' לכאורה של התנהגויות תוקפניות", מסבירה ליאת מנדלבאום, פסיכולוגית קלינית ומנהלת פורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר בדוקטורס. "אם נצרף זאת למבנה אישיותי המתאפיין בקושי בשליטה בדחפים, לסביבה דלה או הזנחה הורית - התוצאות יכולות להיות הרות אסון".

חלי ברק שטיין, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומחברת ספרי הדרכה להורים, אומרת שיכולות להיות כמה השערות משולבות לגבי הגורמים להתנהגות הילדים שביצעו את המעשים: "דחף מיני ותוקפני גבוה, כי מעשים מגונים הם כידוע אקט של תוקפנות לא פחות ממיניות; ילדים שאין עליהם השגחת מבוגרים שמרסנים אותם, ואין להם גם מנגנוני ריסון פנימיים מספקים. הם לא הפנימו את כללי החברה, את המותר והאסור. כמו כן, יתכן שהם ניסו לחקות מודלים תוקפניים ומיניים מהטלוויזיה ורצו להיות 'גיבורים' כמותם. יתכן שהם פעלו להשגת שליטה וכוח על הבנות, והמצפון לא ריסן אותם לאיפוק או לאשמה".

במקרים רבים הקורבנות לא מדווחים על המקרה עקב בושה או חששות מתגובת ההורים, לכן ההורים צריכים להיות ערניים לכל שינוי אצל הילדים. לדברי ברק שטיין, "בדרך כלל מזהים את המצוקה דרך התנהגויות של נסיגה, שינוי קיצוני במצב הרוח - הסתגרות, תנודות מצבי רוח, התפרצויות, בעיות באכילה ובשינה, מחלות לא שגרתיות, בכי רב, התרחקות ממגע. כל התנהגות שאינה שגרתית צריכה להדליק אור אדום. גם איתותים מילוליים כמו דיבור מופרז על מיניות, דיבור פסימי ומיואש או תוקפנות יכולים לעורר חשד לפגיעה".

מנדלבאום מדגישה כי יש לשים לב לאיתותי מצוקה ולסימנים התנהגותיים, כמו תלונות בעלות גוון פסיכוסומטי (כאבי ראש, כאבי בטן לא ממוקדים, זיהומים בדרכי השתן), הימנעות מחשיפת הגוף והתנגדות להחלפת בגדים לשיעורי ספורט למשל, הסתגרות והתכנסות, עיסוק יתר במקלחות וניקיון הגוף או הזנחה קיצונית שלו, הפרעות אכילה, סיוטי לילה, ניסיונות בריחה מהבית או מבית הספר, עלייה ברמת התוקפנות, התנהגות מינית לא תואמת לגיל או ידע רב מדי בנושא שאינו נראה הולם, ניסיונות לפגיעה עצמית או התנהגויות שיש בהן סיכון ואף ניסיונות אובדניים.

מנדלבאום מוסיפה, כי כאשר כבר נודע להורים על אירוע פגיעה מינית, סביר שתתעורר גם אצלם תגובה רגשית עזה. "רגשות כמו כעס, עלבון, רחמים, אשמה ובושה עלולים להציף את ההורה, וחשוב מאד שלא להתפרץ בנוכחות הקורבן", אומרת מנדלבאום. "אחד הפחדים הגדולים של הילד או הילדה הנפגעים הוא שההורים ידעו, יאשימו ויכעסו. לכן חשוב להישאר רגועים ככל האפשר ולהעביר מסר ברור האומר, 'אנחנו מאמינים לך. את לא אשמה בשום אופן במה שקרה. אנחנו לצדך ונעשה הכל כדי לעזור לך להתגבר'. כדאי לזכור שתגובתם הראשונית של ההורים משמעותית מאוד לגבי האופן שבו תופש גם הקורבן את עצמו ואת האירוע. לכן, כדאי להימנע מתגובה היסטרית, ולפעול בצורה אמפתית, סבלנית ומעודדת".

"אין ספק שהאירוע ישפיע על הבנות, לטווח קצר וארוך", אומרת ברק שטיין. "לא רק בתחושות לא נעימות שהתקשרו אצלן למגע מיני - תוקפנות, כפיה, בושה ואשמה - אלא גם בתחושה הכללית שהן לא בסדר ושאולי הן היו יכולות לעצור את זה. ישנה פגיעה בדימוי העצמי. בנוסף, האמון באנשים נפגע, כי אם כך פיתו אותן ופגעו בהן, אז על מי יוכלו לסמוך? כמובן שכל בת תגיב בהתאם לאופי שלה ולתמיכה המשפחתית שתקבל". עוד היא מוסיפה: "ככל שהבסיס לפני הפגיעה טוב יותר, כך ניתן יהיה לצאת ממנה טוב יותר. מובן שטיפול פסיכולוגי לילדות שמשלב תמיכה בהורים יכול לעזור. גם ההורים עברו טראומה מעצם הידיעה שפגעו בבנותיהם והם לא יכלו לעזור. צריך לעזור להם כדי שהם יוכלו לעזור לבנות". מנדלבאום אומרת, כי כיום קיימים גופים מקצועיים שיודעים לתת מענה ממוקד בכל שלב מן השלבים בדרך לשיקום והחלמה. תחילה יתמקד הטיפול בעיבוד האירוע הקשה, ובהמשך, בניסיון לשקם את האמון והביטחון בקשר הבינאישי, ואת התפישות ביחס לעצמי שנפגע.

ומה לגבי ילדי הכיתה של הנפגעות? כאשר מקרה קשה כל כך נחשף, אי אפשר להתעלם ממנו. מנדלבאום אומרת כי באופן פרדוקסלי, מקרים מעוררי דחייה וזעזוע יכולים לחזק נורמות של התנהגות מוסרית וראויה. "חשוב לדבר על אירוע מחריד כזה במסגרות החינוך, באופן המותאם לכל קבוצת גיל, ולהדגיש את היותו מוקצה, מגונה ולא ראוי מכל בחינה שהיא". לדבריה, "יש לאפשר לילדים להביע את כל קשת הרגשות המתעוררת בעקבותיו, לשאול שאלות ולקבל תשובות אמיתיות וכנות ככל האפשר. חשוב להדגיש את יכולתם וחובתם של הילדים, בכל גיל, לשמור על עצמם ולהימנע מסיכונים מיותרים. יש לשוב ולהזכיר את כל הגורמים העומדים לרשות ילדים ומתבגרים הנמצאים בצרה, ולהדגיש את זמינותם (כולל שירותים בעלי אופי אנונימי כמו קווי חירום). חשוב לשמור על קווי תקשורת פתוחים וזמינים - לא רק תחת הרושם של אירועים כאלה, אלא על בסיס יומיומי שוטף".

כל הורה רוצה לשמור על ילדו, אולם האם יש דרך להסביר לילד כיצד להגן על עצמו מפני התעללות מינית? "מובן שכן", אומרת ברק שטיין. "כל ילד צריך לקבל את ההסבר לפי גילו. כמה שפחות הפחדה רגשית, וכמה שיותר הנחיות מעשיות - עם מי לדבר ועם מי לא. האיסור המוחלט לתת למישהו לגעת בגופך, והעידוד לשתף גם אם טועים פעם אחת. יש להדגיש לילד שהוא לא אשם, שלא יתבייש ויעזור לעצור את הדבר הנורא הזה".

מנדלבאום: "כהורים, חשוב למצוא את האיזון הנכון בין הצורך לשמור על הילדים ולהזהיר אותם מפני סכנות, לבין הצורך לגדל אותם כבעלי אמון וביטחון בעולם ובבני אדם. לכן, יש לחזק כבר מהגיל הרך את הצורך לשמור על עצמנו ועל גופנו מפני פולשנותו של אדם זר (גם אם הוא בן גילנו). חשוב לבסס תקשורת בריאה ופתוחה עם הילד, ולעודד אותו לפנות אלינו כל אימת שהוא מרגיש מאוים או נבוך בגלל התנהגותו של אדם אחר. רצוי לצייד אותו בכללי התנהגות ברורים בסיטואציות נתונות שעליהן חשבנו מראש, תוך שאנו מדגישים את יכולתו של הילד להפגין אסרטיביות ושיקול דעת מחד, והיעזרות במבוגרים 'טובים' בשעת צרה". מנדלבאום ממליצה: "עודדו את הילדים והמתבגרים לספר לכם מה עובר עליהם, והשתדלו להימנע מעמדה שיפוטית וביקורתית. התעניינות שוטפת בחייהם של הילדים, מעורבות בריאה וערוצי תקשורת פתוחים, יכולים להפחית את הסיכויים שלהם להסתבך בצרות".

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר
פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה