בריאות הנפש - חוויית האבל

אבל הוא תהליך, איננו מצב. משכו של תהליך האבל ומירב מאפייניו שונים מאוד מאדם לאדם. זהו תהליך תגובתי לחוויית אובדן משמעותי המסמן בעבור האדם האבל שבחייו מתרחש כעת שינוי המשתרע על מספר מערכות חיים: משפחה, חברה, תעסוקה וכד'. מותו של אדם משמעותי הוא בוודאי חוויית אובדן ברת משקל המאיימת על היציבות והאיזון הנפשי, הרוחני וגם הפיזי של האדם. אך חוויות אובדן נוספות מאיימות אף הן על תחושת הביטחון והמשמעות הבסיסיים, ובהן פיטורין וירידה במעמד החברתי והכלכלי, נכות, גירושין, מחלה קשה, סיום לימודים, מעבר דירה ועוד. מטפלים בעלי ניסיון רב שנים בטיפול במתמודדים החווים אובדן ושכול טוענים כי חוויות של אובדן אמון, אובדן של ביטחון ואובדן של שליטה בגוף (במקרי התעללות פיזית ורגשית), אף הן סיבה לאבל.

אבל, לפיכך, הוא תגובה נורמלית וטבעית, אם כי בעלת עוצמות חזקות במיוחד, לחוויית אובדן.

חוויות אובדן אוצרות בתחושותיו הפנימית של האדם האבל עוצמות רגשיות וסערות רגשיות: חוויית הזעזוע של השגרה היומיומית המוכרת מנפצת פנטזיות בסיסיות המאפשרות לבן האנוש להתמודד לאורך חייו עם עובדת סיום החיים של כל אחד מאיתנו. לדוגמה, הפנטזיה "יש סדר מיתה: הזקן מת לפני הצעיר" מתנפצת בחוויותיהם של הורים שכולים וגם של סבים המביאים לקבורה את נכדם. הפנטזיה "אני ואהובי/אהובתי נזדקן יחדיו" מתנפצת בחוויותיהם של המאבדים את אהוביהם ונאלצים להמשיך את החיים בלעדיהם. כך גם הפנטזיה "אני עובד מסור, אין סיבה שתביא לפיטורי" התנפצה בחווייתם של אלפי עובדים שפוטרו באחת נוכח המשבר הכלכלי האחרון.

תגובת האבל לחוויות אובדן משמעותיות היא טבעית ומובנת, אולם החברה שבתוכה אנו חיים אינה יודעת להתמודד עם מצבי יגון וסבל. בתרבות הפוסט מודרנית, הדגש על ידע וריפוי הביא מחד לעלייה בתוחלת החיים באופן משמעותי, אך בד בבד הפך המוות לנושא מאיים. בני תרבותנו, המקדשים את הצעיר והיפה, חרדים ודוחים את החולי, הכאב והסבל, ונעזרים ברפואה על מנת לשמר את המראה הנערי, הצעיר, ופועלים על מנת למגר את הסבל באופן מיידי. הקושי שלנו להכיל ולשאת סבל לאורך זמן מביא אנשים אבלים לחפש פיתרונות למיגור מיידי של הסבל: התחברות לבן זוג חדש לאחר אובדן, אכילה, סמים ושתייה, נסיעות יתר לחו"ל ובליינות חסרת פרופורציות וכו'. אלה מקלים נקודתית את תחושת הסבל, אך מעכבים ותוקעים את תהליך יצירת האיזון בחיים שלאחר האובדן.

מכל אתגרי החיים, ההתמודדות עם תהליך אבל דורשת כושר עמידה וסבלנות. לאחר האובדן הסבל הוא רב, ולא ניתן לשאת את המחשבה שהתהליך עשוי להימשך תקופה ארוכה עד להתאוששות. עם זאת, הדרך להתאוששות מחייבת התמודדות עם חוויית האבל במלואה. בהיות האבל תהליך קשה, סוער ועוצמתי, הוא מתבטא במגוון ארוך של סימפטומים הבאים לכדי ביטוי בכל מערכות החיים.

עצבות - עצבות היא התחושה הכי נפוצה אצל האבל. אינה תמיד מלווה בבכי, אבל לעיתים קרובות כן. הבכי הוא סימפטום הגורם לסביבה להגיב באמפתיה, אך גם בהתנהגויות מתגוננות הגורמות לאדם האבל תחושת דחייה ונטישה, ומביאות אותו לתחושת אי נוחות כאשר הבכי פורץ ללא שליטה עד לכדי הסתגרות בדלת אמותיו והימנעות מחברת אנשים. לעיתים מבלבלים את תחושת העצבות הקשורה באובדן (היגון) בדיכאון.

כעס - כעס נחווה לעיתים קרובות לאחר אובדן, ונובע משני מקורות עיקריים: תחושת תסכול על כך שלא ניתן למנוע את האובדן; חוויה רגרסיבית הקשורה לאובדן של אדם משמעותי, מצב המעורר תחושת חוסר אונים וחוסר יכולת להמשיך ולחיות בלעדיו.

אשמה והאשמה עצמית - תחושות נפוצות בקרב השורדים. בדרך כלל הן קשורות למשהו שאירע או הוזנח בסמוך למוות או לאובדן. בדרך כלל האשמה אינה רציונלית וקשורה למנגנון של הפחתת הסבל מתוך פנטזיה להיות "כל יכול" ולהתגבר גם על המוות.

בדידות - נפוצה מאוד בקרה אנשים שאיבדו בן או בת זוג ואשר היו רגילים לחיות בזוגיות קרובה יומיומית.
רגשות נוספים שמופיעים הם חרדה וחוסר אונים.

תחושות גופניות - מלאות בבטן, לחץ בחזה, לחץ וחנק בגרון, רגישות יתר לרעש, "הכל נראה לא אמיתי", קוצר נשימה, חולשה בשרירים, חוסר אנרגיה, יובש בפה.

התנהגויות - הפרעות בשינה, שינויים בהרגלי האכילה, נסיגה חברתית, חלומות הקשורים לאדם שמת או לאובדן, הימנעות מהזכרת הנפטר לחלוטין או קריאה בשמו: "ג'וני, ג'וני בבקשה חזור אלי..", אנחות, בכי.

פעילות חסרת מנוחה - נפוצה אצל אלמנות המתמודדות עם אובדן בן זוגם. חוויית הצפה בתחושת ריקנות הנובעת מישיבה בבית המשותף, הריק, "מאלצת" את האבלה להעסיק עצמה באינטנסיביות על מנת שלא לפגוש את הריקנות.

בוב דייטס (2001) אומר, שכאשר אדם אבל מפסיק לשאול "למה?" ומתחיל לשאול "כיצד?" הוא מתחיל להסתגל לחיים החדשים שלאחר האובדן. שונות זו מבטאת שינוי מהשקעת אנרגיה במה שאבד לעיסוק במשמעות החיים שלאחר האובדן. למען האמת, אין תשובה ברורה והחלטית באשר לאופן שבו מסתיים האבל. חוקרים טוענים כי האופן שבו האדם האבל מגיב למילות ניחומים הוא סמן למקום שבו הוא נמצא בתהליך האבל שלו. עם זאת, ישנה הסכמה שכאשר נראית שוב התעניינותו של האבל בחיים, כאשר חוזרות תחושת התקווה וחוויות הסיפוק והאדם האבל מאמץ תפקידים חברתיים חדשים, הרי שתהליך האבל הסתיים.

אובדן באשר הוא - אדם משמעותי שמת, עבודה, קריירה, מעמד או כל דבר משמעותי שהיה בחיינו ואיננו עוד - אינו נשכח, מושם בצד או מתמסמס. לאחר חוויית אובדן איננו "פותחים דף חדש" כפי שנהוג לכנות זאת. על פי ראייתו של זיגמונד פרויד (1961) שכתב לחברו ששכל בן: "... אנו מוצאים מקום למה שאיבדנו. כל עוד אנו יודעים שלאחר אובדן כזה ישכך השלב המכריע בתהליך האבל, כך אנו גם יודעים שנישאר לא מנוחמים ושלעולם לא נמצא תחליף. לא משנה מה ימלא בסופו של דבר את התהום, גם אם תתמלא לחלוטין, אף על פי כן היא תיוותר ה'משהו האחר'..."

אי אפשר לשכוח מערכות יחסים ואנשים משמעותיים שהיו בחיינו ואינם עוד. עם זאת, כאשר חיינו הם רצף, יש משמעות לכל הדברים שהיו ואינם בתוך סיפור חיינו, גם כבסיס להמשך החיים ולחוויות המשמעות הבאות בתהליך כתיבת הפרקים של עתידנו בספר החיים שלנו. החיים אינם מסתיימים בנקודה שבה התרחש האובדן והתמודדותנו עם מצבי משבר קשים בתוך חוויה עצומה של "אין" משרטטת עבורנו את כל ה"יש" הנוכח בחיינו: הכוחות ומשאבי הנפש והרוח, היצירתיות שלנו בחיפוש אחר פיתרונות ותהליכי קבלת החלטות במשבר, אנשים יקרים, אהובים ואכפתיים, ומעגלי תמיכה חיצוניים אחרים המחזקים, מעודדים ונותנים תקווה מ"בחוץ". אנו לומדים על עצמנו, על חברינו ועל בני משפחתנו דברים חדשים שלא ניתן לבחון במצבי שגרה. אנו גם רוכשים חברים וקרובים חדשים שהתגלו כמשמעותיים בעת יגוננו, ולפיכך בסיומו של תהליך האבל מלווה תחושת חוזק, עוצמה וסיפוק את הכאב והגעגוע.

נירה דגני היא פסיכותרפיסטית, מומחית להתמודדות עם מצבי משבר, שכול ואובדן.

בואו לדבר על זה בפורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול.