טיפול בקשיי הסתגלות של ילדים

בחברה המודרנית ילדים נמצאים במסגרות החינוך כבר מגיל צעיר מאוד. שיבוצם של הילדים במסגרות חינוכיות חוץ ביתיות מזמנת להורים התמודדות עם גורם נוסף, שמטפל, דואג, מחנך ולעיתים אף מאכיל את ילדיהם. ההורים מפקידים את היקר להם מכל בידיו של הצוות החינוכי מדי בוקר, בתקווה שילדם יקבל את הטיפול והחינוך הטובים ביותר.

השתייכותו של הילד למסגרת חינוכית מפגישה את ההורים עם התנסות בתקשורת מסוג אחר, רגישה ומורכבת. תקשורת זו מתאפיינת במעורבות רגשית גבוהה. מחד גיסא, ההורה רוצה שהצוות החינוכי ינהג במקצועיות ובשיקול דעת בחינוך ילדיו. מאידך גיסא, הוא רוצה שינהגו בו "כמו שהורה נוהג בילדיו", כלומר שאנשי הצוות יהיו אמפתיים ורגישים לצרכיו האישיים של הילד. מורכבות זו יוצרת לעיתים חילוקי דעות וקונפליקטים בין הצוות החינוכי להורים, כאשר מתעורר קושי.

ובכן, מה עושים? כיצד מגשרים על הפערים ? האם ניתן ליצור תקשורת טובה ובונה עם הצוות החינוכי? ניתן ללמוד על תקשורת זו מהדוגמאות שלהלן:

רונית בת השלוש וחצי נגמלה מחיתול, אך מדי פעם "מפספסת", בעיקר בשנת הצהריים. הגננת בכל פעם מעירה להורים. להורים יש הרגשה שהיא גם כועסת ומעירה לבתם הקטנה, אך בוחרים לא לומר מלה, כדי לא לפגוע בגננת.

דניאל בן התשע מתקשה במקצוע העברית, וקיבל ציון שלילי במבחן מסכם. הוריו של דניאל אינם מרוצים מן הציון, ומחליטים לפנות למורה. הם פונים למורה בהאשמות שאינה מסוגלת לשלוט בכיתה, שיש בה רעש רב ושהיא בכלל אינה מלמדת כמו שצריך.

שירן בת השבע היא ילדה שקטה וביישנית. קשה לה להתחבר לילדים, ולוקח לה זמן רב למצוא חברות חדשות. הוריה ניסו לעודדה להזמין חברה, אך לשוא. למסיבת כיתה שנערכה ביום שישי שירן לא הוזמנה. כל הערב ישבה בבית בשקט, ונראה לפעמים שהיא בוכה. ההורים נעלבו ונפגעו מכך. הם פנו למורה בטענה שזו אינה עושה עבודה מספיק טובה בגיבוש הכיתה, ושזו היתה אחריותה לבדוק מי הוזמן למפגש הכיתתי ומי לא.

גיא בן שלוש עשרה עלה השנה לחטיבת הביניים. כחודש לאחר תחילת הלימודים, זומנו הוריו לשיחה עם מחנכת הכיתה והיועצת. בשיחה זו הומלץ להם לערוך לו אבחון דידקטי והערכה נוירולוגית. ההורים אינם מבינים מדוע בנם, שהיה תלמיד טוב ביסודי, זקוק פתאום לאבחונים אלו. הם חוששים שכוונת הצוות היא לשכנעם לתת לבנם ריטלין, כדי שיהיה להם שקט בכיתה.

בכל הדוגמאות שלעיל יש לילד או לילדה קושי. קושי זה יכול להיות לימודי, התנהגותי, רגשי, בריאותי או חברתי. הורה לילד בעל קשיים פועל במקרים רבים מתוך רצון לעזור לו בכל אמצעי, ולפעמים מעניק לו הגנת יתר. יש מקרים שבהם ההורים יאשימו גורם חיצוני: מורה, חבר, רמה לימודית, במקום לנסות לעזור לילד למצוא פתרון ביחד עם הצוות החינוכי. דרך זו אינה טובה ואינה מקדמת את הילד. היא גורמת לכך שהילד יחשוב, למשל, שאין פתרון לבעיותיו ושכל העולם אשם בקשייו. לכן רצוי לא לבזבז זמן וכוח במאבקים מול הצוות החינוכי. אלו יוצרים מצב שבו כולם מפסידים.

יש לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות, לחשוב מהראש ולא מהבטן ולעסוק במה שבאמת חשוב לילד. מטרת העל של ההורה היא לעזור לילד להתגבר על קשייו. גם הצלחותיו של הצוות החינוכי תלויות בהצלחותיו של הילד. לשם כך יש צורך בהקשבה הדדית. אין פה בעצם "מלחמת זה בזה", אלא שילוב כוחות במטרה משותפת עזרה לילד.

כיצד עושים זאת? יוצרים מצב שבו כולם מנצחים: מעניקים לצוות את תחושת הערך ואת תחושת המקצועיות שלהם. משתמשים באמירות מקדמות, כגון: "אנו סומכים עליכם", "אתם אנשי מקצוע שמבינים בנושא", "אנו רוצה להתייעץ אתכם", "מה נראה לכם נכון לעשות?", "כיצד אתם יכולים לעזור לבני/בתי?", "איך אנו יכולים לעזור?". ונמנעים מאמירות בולמות, כמו: "אתם לא יודעים מה אתם עושים", "מי בכלל נתן לכם את ההסמכה?", "אנו נפנה לפיקוח", "כל ההורים מתלוננים עליכם", "ממחר הילד שלי לא יהיה בגן שלכם".

השיחה המשותפת צריכה להתקיים כששני הצדדים רגועים ולא כועסים. לא ניתן להגיע להסכם ולתוצאות מקדמות כשרוגזים. ההקשבה צריכה להיות הדדית ומתוך כבוד.

נשוב לדוגמאות, ונראה אפשרות לשיחה אחרת:

רונית בת השלוש וחצי ההורים יכולים לקבוע פגישה עם הגננת לא בשעות פעילות הגן, כדי שזו תהיה פנויה לשיחה. כך ניתן להורים לשקף לגננת את תחושתם, ולומר: אנו מבינים ש"הפספוסים" של רונית בשנת הצהריים גורמים לאי נעימות. אנו מבקשים לא להעיר לנו הערות בנוכחות הורים אחרים, זה יוצר אצלנו תחושה לא נעימה. אנחנו מרגישים שאת כועסת אלינו ועל רונית בגלל הפספוסים. יש להקשיב לתגובתה של הגננת לדבריכם, ולשאול אותה כיצד היא יכולה לעזור לרונית בגן להתמודד עם הפספוסים הללו. למשל: לא לשתות הרבה או ללכת לשירותים כמה פעמים לפני השינה.

במקרה של דניאל בן התשע, חשוב להתמקד באיתור הקושי ובדרך שבה ניתן לעזור ולקדמו הן בבית והן בבית הספר. יש לברר עם המורה היכן היא רואה את קשייו, ומה כוחותיו בבית הספר. גם ההורים צריכים לבדוק את מידת השקעתו של הילד בבית, כמו הכנת שיעורי בית או למידה לפני מבחן. לאחר קבלת תמונה ברורה וטובה, יש לבנות יחד תוכנית שתאפשר לילד למצות את יכולותיו.

לשירן בת השבע יש קושי חברתי. חשוב לשתף את המורה בקושי זה, ולבקש את עזרתה. למשל, ליצור שיתופי פעולה בין שירן לילדה נוספת מן הכיתה סביב עבודת הגשה. נסו לראות האם למורה יש רעיונות נוספים, שיכולים לתרום לשירן. כמו כן, ניתן לבדוק מענה רגשי, כמו תראפיה באמנות, על מנת לחזק את הפן הרגשי אצל הילדה.

המקרה של גיא בן השלוש עשרה. צריך לברר עם אנשי הצוות החינוכי מדוע הם חשבו על אבחון לגיא. בקשו מהם הסבר מפורט על משמעות האבחון ועל ההערכה הנוירולוגית. מה הצוות מבקש לראות באבחון? רצוי גם להסביר לגיא על כך, אם אכן מחליטים לעבור את התהליך. חשוב לשמוע ולדעת מהם משאבי העזרה והתמיכה שמצויים בבית הספר.

שירלי קליין היא מטפלת משפחתית זוגית בשיטת אדלר.

בואו לדבר עם שירלי בפורום ייעוץ חינוכי.