קשיי למידה: אחריות הילד
כדאי לקבוע שעות קבועות להכנת השיעורים, אך יש להתחשב בנטיותיו של הילד ולאפשר לו להחליט על עיתוין. כך מלמדים את הילד אחריות ומסייעים לפיתוח עצמאותו
כולנו מבינים את המשמעות של הצלחה בלימודים לאור חשיבותם הרבה בעידן המודרני. אנחנו רוצים שילדינו יסיימו לימודיהם עם ציונים גבוהים שיאפשרו להם להתקדם ולהצליח בחיים. הרצון הזה גורם לנו לחפש כלים שיסייעו לילדינו לסיים את הלימודים, בבית ספר יסודי ובתיכון, בקלות ובהצלחה.
אבל רובנו לא ממש יודעים מה עדיף: עד כמה עלינו להיות מעורבים בנעשה בכיתה, עד כמה וכיצד עלינו לעודד את הילד ללמוד, האם לעזור לו בהכנת שיעורי הבית? ואם כן, אז כמה וכיצד? האם להעניש ילד שנכשל בלימודים? ומה לגבי אלה שמסוגלים להצליח אך מסרבים להשקיע בלימודים ומעדיפים עיסוקים אחרים? 
ליאת מנדלבאום, פסיכולוגית קלינית, מציעה בראש ובראשונה להירגע. לדבריה, יש להקצות ללימודים מקום מכובד וחשוב, אבל יחד עם זאת חיוני ביותר להימנע מלהפוך אותם לחזות הכל. לדבריה, "הורים רבים הופכים את ההצלחה בלימודים לסוגיה מרכזית וטעונה, וכך דווקא משפיעים לרעה על התייחסותם של ילדיהם ללימודים. התייחסות פרופורציונלית ושלווה ללימודים ולחובת הכנת שיעורי הבית תגרום, לרוב, לילדים לממש את יכולתו ולמלא את חובותיו".
בעניין הסיוע בלימודים ובהכנת שיעורי הבית אומרת מנדלבאום כי "לעתים קרובות, בעיקר בכיתות הנמוכות, הורים מייחסים חשיבות עצומה לשיעורי הבית, ויותר מכך לאי הכנת השיעורים. הכנת השיעורים הופכת בעיני ההורים למשימת-על, שיש לה קדימות על פני כל שאר הפעילויות של הילד בשעות אחר הצהריים והערב. לרגישות היתר הזו של ההורים לנושא השיעורים יכולים להיות מקורות רבים, כולל ההיסטוריה שלהם עצמם כתלמידים טובים או גרועים, תפיסותיהם לגבי תפקודם כהורים, ואופי התקשורת שלהם עם הילד. החשיבות העצומה שמייחסים ההורים לשיעורי הבית הופכת אותם לעניין נפיץ, הנושא עמו פוטנציאל לקונפליקט כבר בשבוע הראשון של כיתה א'. שדרים גלויים וסמויים של מתח ועצבנות סביב הכנת השיעורים יצבעו את תפיסותיו של הילד ביחס ללימודים בכלל, וביחס לעצמו כלומד בפרט".
גילי כ"ץ בן שפר, פסיכולוגית קלינית, מצטרפת לדעתה של מנדלבאום וגורסת כי הפיכת הלימודים בכלל והכנת שיעורי הבית בפרט לנושא בוער וקריטי עלולה לגרום לילד רגשות שליליים כלפי הלימודים ואף לגרום אצלו לתחושת סלידה שתלווה אותו לאורך כל הדרך ותהפוך אותו לתלמיד מתקשה גם בתיכון. לדבריה, "יש להשתדל להימנע מסיוע לילד בהכנת שיעורי הבית עד כמה שניתן. הילד צריך להיות סוכן עצמאי, בעל שליטה ואחריות על חייו שלו. הכנת שיעורי הבית והצלחה בלימודים הן באחריותו הבלעדית, והוא חייב להבין זאת ולהתמודד עם כך לבד. הניסיון להתמודד עם שיעורי הבית, גם אם הכנתם קשה לו, הוא הדבר החשוב, שלילת ההתמודדות והניסיון תפגע בו מאוד".
מנדלבאום מצטרפת לדעתה של בן שפר: "חשוב שההורה יזכור שברוב הגדול של המקרים, שיעורי הבית הם לפי כוחו של הילד, ותוכננו כך שיוכל להתמודד עמם בהצלחה גם ללא כל עזרה. כאשר ההורה לוקח על עצמו את האחריות להכנת שיעורי הבית, הילד מסיר מעצמו את האחריות, והופך תלוי ופחות כשיר כתלמיד. הורים רבים מוצאים את עצמם משנים את שגרת יומם לטובת הכנת שיעורי הבית יחד עם הילד, או חמור מזה במקומו, והכל מתוך רצון טוב לסייע לילד. כמובן שמצב דברים זה יוליד את התוצאה ההפוכה ודווקא יפגע בילד".
בן שפר מדגישה כי תגובה קיצונית של הילד לדרישה להכין שיעורי בית והתנהגות יוצאת דופן הקשורה להתמודדותו עם הלימודים צריכות להדליק נורה אדומה אצל ההורים. ילד שמבטא חרדה קיצונית, התנגדות, סלידה ורתיעה מללכת לבית הספר או מלהכין שיעורי בית יכול להזדקק לעזרה ומעורבות מצד ההורים. במידה שההורים מזהים יחס קיצוני וחסר פרופורציות של הילד ללימודים, עליהם לוודא שהילד לא חווה משהו יוצא דופן ושאינו סובל מהפרעות למידה וכדומה. אם הכל תקין ויוסק כי התנהגותו נובעת מקשיים סובייקטיביים בלימודים, יש לסייע לילד בהתמודדותו בבית הספר ולהעניק לו כלים ומיומנויות נחוצים לשם הצלחתו וליצור את התנאים האופטימליים ללמידתו. חשוב מאוד במקרים כאלה לעמוד בקשר עם המורה, לעקוב אחר ההתרחשויות ולסייע לילד בהכנת שיעורי הבית במידה מועטה ובצורה חכמה, כך שהילד יעשה בעצמו את שיעורי הבית ולא יברח מהתמודדות ומהאחריות המוטלת עליו".
כולנו מכירים את הסיטואציה בה הילד מסרב להכין שיעורי בית, ההורה מפציר, מבקש, מאיים ואף מעניש, אך דבר לא עוזר. אז מה עושים? בן שפר מציעה "ליצור עניין חיובי סביב שיעורי הבית, לעודד סקרנות וגרייה וכך לגרום לילד לשבת ללמוד. כך, למשל, ניתן להראות לילד סרטון בנושא שיעורי הבית, בזכותו יבין שהכנתם יכולה להיות מעניינת ומהנה. כמו כן, ניתן לגשת להכנת שיעורי הבית כחלק ממשחק".
בן שפר מדגישה כי חשוב להימנע מענישה אקטיבית של ילדים המסרבים להכין שיעורי בית. לדעתה, אפשר להסביר לילד כי אי הכנת שיעורי הבית תגרור פגיעה בזמן הפנוי שלו, בזמן המשחק והבילוי או בזמנם המשותף כמשפחה, אך שעובדה זו לא תצטייר כעונש, אלא כתוצאה טבעית של התחמקות הילד מחובת הכנת השיעורים.
מנדלבאום גורסת כי הצלחת הילד בהכנת שיעורי הבית ובלימודים תלויה, לצד ההתייחסות הפרופורציונלית של ההורים לעניין, גם במתן תחושה חיובית לילד, תחושה שאנחנו סומכים עליו ובוטחים בו ומאפשרים לו לעשות שיעורי בית מתי שהוא רוצה ולהשקיע בהם את הזמן הנדרש בעיניו. מנדלבאום: "זמן הכנת השיעורים יכול להיות גורם קריטי בקביעת עמדתו של הילד והמוטיבציה שלו לביצועם. רוב הילדים זקוקים למנוחה והתפרקות לאחר שעות רבות בבית הספר, בהן נדרשו למאמץ קוגניטיבי, רגשי, חברתי ואפילו מוטורי. הציפייה שהילדים יתיישבו להכין שיעורים מיד בהגיעם הביתה יכולה להיות מאוד בלתי מתחשבת עבור חלק מהילדים. ככל שהדבר יישמע מוזר, ילדים יודעים בדרך כלל מתי נכון להם להתיישב ולהכין שיעורים, מתי השעות ה'טובות' יותר, ומתי לא. לכן, כאשר ההורים מבקשים, בצדק, להחליט על זמן פחות או יותר קבוע המוקדש לשיעורים, חשוב להחליט על כך יחד עם הילד, לאחר הקשבה מכבדת למה שטוב ועדיף בעיניו. עמדה של כבוד והתחשבות כלפי הילד מגבירה את הסיכוי לכך שיתגייס בהסכמה לביצוע המטלות שלו".
משעה שנקבע טווח הזמן, חשוב שההורים יסייעו לילד לעמוד בהסכם, ויבטיחו, מצדם, תנאים נאותים לכך. יש ילדים שזקוקים לסביבה נקייה מהסחות וגירויים, ויש מי שייהנו להכין את השיעורים בנוכחותו הקרובה של ההורה, שיכול לעסוק במשהו אחר בינתיים, ולעודד מדי פעם במילה טובה או במגע. התפעלות כנה ממאמציו של הילד, מעצמאותו ומיכולת ההתמדה שלו תורמים לחיזוק ה'לומד האחראי' שבו הרבה יותר מהערות, נזיפות או ביקורת.
מנדלבאום מדגישה כי התמודדות עצמאית של הילד עם הלימודים היא מבורכת בתנאי שמדובר בילד נורמטיבי ללא קשיים מיוחדים. אולם, כאשר מדובר בילד עם קשיים כלשהם, ההתייחסות צריכה להיות שונה. "צריך לעזור לילד הסובל מקשיי התמודדות עם הלימודים. ההחלטה מתי לעזור ואיך תלויה באופי הקשיים של הילד. יש ילדים הזקוקים לתיווך וליווי מתמשכים לאורך זמן, בשל לקויות למידה, מגבלות פיזיות או קוגניטיביות. אחרים זקוקים להבהרה, הכוונה, וסיוע נקודתי מפעם לפעם. יש ילדים המתקשים בהתארגנות וביצירת אווירה תומכת למידה. גם כאן יש להורים מה לעשות, בעיקר באיתור המכשולים ובפעולות ענייניות שיאפשרו לילד להתגבר עליהם".
מנדלבאום מדגישה כי "כאשר הילד נזקק לליווי וסיוע מתמשך, מוטב לגייס עזרה של אדם שאינו מעורב רגשית, על מנת להימנע מקונפליקט ומתחושות תסכול ואכזבה אצל ההורה או הילד. כאשר ההורה מתפקד גם כמורה, יש סכנה שמטענים רגשיים יחלחלו ויצבעו את עמדותיו של הילד כלפי בית הספר והלימודים, או שכישלונות ותסכולים אקדמיים יפלשו אל חיי המשפחה ויכניסו מתיחות וכעסים מיותרים.
בואו לדבר על זה בפורום קשיים בתפקוד לימודי.
