ילדים באבל: חשוב לטפל מוקדם

הטבח באיתמר הכה בתדהמה את כולנו. ליבו של כל ישראלי יוצא בימים אלה אל משפחת פוגל וילדיה שנותרו בחיים וייאלצו להתמודד עם אובדן קשה מנשוא. אם לנו, המבוגרים, כה קשה להתמודד עם הזוועות, קל וחומר שילדינו מתקשים לעכלן. חלקם מפתחים חרדות, אחרים לא מבינים את משמעות המקרה, על אחרים משפיעות החדשות בצורה עמוקה אך אין הם מראים זאת.

כל ילד מתמודד עם החשיפה למקרה בצורה אחרת, אך נראה כי יש מן המשותף דווקא בקרב ההורים. האירוע המחריד עורר בלב כולנו שאלות רבות. האם וכיצד מספרים לילדינו את שאירע? כיצד מפיגים את חששותיהם ומחזקים את ביטחונם? כיצד נוטעים בהם את התחושה שאירוע חריג זה לא יקרה גם במשפחה שלנו?

שאלות נוספות שצצו בעקבות המקרה המצמרר נוגעות לילדי משפחת פוגל עצמם: הילדים שנותרו מיותמים, אחרי שנחשפו אל טראומה קשה מנשוא. לגביהם אנו תוהים מה צופן להם העתיד? האם הם יחזרו לתפקד, לחיות ולחייך? כיצד מחזירים לילדותם את האור והשמחה שניטלו ממנה באכזריות נוראית? איזה טיפול ראוי להעניק להם ומה הסיכוי שלהם להשתקם ולנהל חיים מאוזנים ומלאים?

למרבה הצער, במציאות הישראלית שאלות אלה מתעוררות לא פעם בעקבות אירוע קשה שזוכה לסיקור תקשורתי נרחב ואינו נעלם מעיניהם של ילדינו. נראה כי לא ניתן להסתיר מהילדים חדשות כאלה, ולכן ממליצה מרין ליבמן, פסיכולוגית קלינית המתמחה בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד, על חשיפה מבוקרת לחדשות שתלווה בהסברים מצד ההורים. ליבמן: אפילו אנו, המבוגרים, מתקשים לתפוס את מה שאירע באיתמר. קשה לנו לקבל ולהכיל רוע כה עמוק שמסוגל להביא אדם לרצוח תינוק בשנתו. אך למרבה הזוועה, המקרה באיתמר מעמיד אותנו שוב אל מול מציאות מאיימת שבה אירועים בלתי נתפסים שכאלה אכן מתרחשים. מאחר שילדינו חשופים לאמצעי התקשורת, חשוב מאוד להסביר להם בהקדם את מה שאירע, במטרה למנוע מהם חשיפה לא מבוקרת לאירוע".

נירה דגני, פסיכותרפיסטית מומחית לטיפול במצבי משבר, שכול ואובדן, מדגישה כי אופן חשיפת הילדים לחדשות הקשות תלוי בגילם. לדבריה, "ילדים בערך בגיל 10-11 מתחילים לקלוט מושגים מופשטים כמו אהבה ומוות, וכן יכולים להכיל את הסופיות שבעובדת המוות: מי שמת לא ישוב עוד. לפני כן, בגילאים צעירים יותר, התפישה היא קונקרטית יותר".

ליבמן מצטרפת לעמדה זו ומסבירה כי "כדאי לא להראות לילדים צעירים תמונות של הנרצחים, במטרה למזער את אחסון המאורע בזיכרונם בצורה צילומית, אשר זמינה עבורם ביתר קלות; וכאשר משוחחים איתם על ההתרחשויות, חשוב לבחור את המלים שנעשה בהן שימוש ולהתאימן לגיל הילד ורמת התפתחותו. כך, למשל, לילדים בוגרים יותר ניתן להסביר בצורה רחבה את מה שעשוי היה להקדים אירוע כה טראומטי. חשוב להדגיש בפניהם כי הרוצחים הם, ככל הנראה, אנשים פגועים ומעורערים מבחינה נפשית. חשוב לחזור ולומר כי מה שאירע הוא אירוע חריג מאוד, ואנשים נורמטיביים דוגמת האנשים שהם מכירים לעולם לא יעשו מעשה כזה. החשוב מכל הוא לשוב ולהזכיר לילד שהוריו שומרים עליו ומנסים להגן עליו מכל רע".

דגני מדגישה כי הצגת הדברים לילדים תלויה בדרגת היכרותם עם הנרצחים. דגני: "לשם ליווי ילדים שלא הכירו אישית את הנרצחים נעזרים בתכניות רחבות של משרד החינוך וביועצות בבתי הספר. במקרה של ילדים שהכירו את הנרצחים, עדיפה התייחסות פרטיקולרית לילד עצמו, בהתחשב באישיותו, כוחותיו, קשייו ומערכות התמיכה שלו".

הרוצחים הפכו לקורבנות לא רק את הילדים הנרצחים, אלא גם את אחיהם: ילדי משפחת פוגל שנותרו בחיים. הילדים שחוו טראומה ואיבדו את כל עולמם יזדקקו לליווי ותמיכה של אנשי מקצוע. לדברי דגני, הילדים הללו עלולים להזדקק לטיפול או מעקב לאורך כל ימי חייהם ושלבי התפתחותם.

ליבמן מדגישה את ההשפעה העצומה וארוכת הטווח של האירוע הטראומטי על בני משפחת פוגל, וממליצה אף היא על ליווי צמוד ומקצועי שלהם לאורך זמן. לדבריה, ילד שראה את הוריו ואחיו נרצחים, או שחזה במראות בסמוך לאחר המעשה, חווה טראומה בצורה ראשונית וישירה ולפיכך חשוב שהסיוע שיינתן לו יהיה מיידי. הגישה הטיפולית העממית המקובלת של 'לתת לזמן לעשות את שלו' אינה נכונה. טיפול מיידי וממוקד במשבר יעיל לא רק בהתגברות עליו, אל גם בלמידה של דרכי התמודדות סתגלניות לעתיד. חשוב מאוד שילד כזה יהיה בסביבה מוכרת, תומכת ומכילה וחשוב שייפגש עם איש מקצוע בהקדם האפשרי. אמונה עממית שגויה נוספת היא האמונה לפיה עדיף לא לדבר על האירוע, מחשש ששיחה כזו תגביר את הטראומה ואף תעורר קשיים חדשים. ההפך הוא הנכון. חשוב לדבר עם הילדים על הטרגדיה שהתרחשה, וחשוב לאפשר להם לפרוק את שעל לבם בכל הזדמנות בה יחושו בכך צורך.

ליבמן ממליצה לקרובי משפחתם של הילדים לא להסתיר את רגשותיהם. לדבריה, "חיוני להראות לילדים מה המבוגרים מרגישים. הפגנת חולשה או רגישות מולם אינה עלולה להחלישם, אלא דווקא יש בה כדי לחזקם ולהראות להם כי גם המבוגרים שלידם נמצא במצוקה ומסוגלים להפגין רגשות של כאב, צער וסבל. רגשות אלה ייתפסו בזכות כך כלגיטימיים בעיני הילדים והם לא יחששו לבטאם בעצמם. התנהגות אמיתית וגלויה מולם תגרום לילדים להבין כי תחושותיהם שלהם לגיטימיות ואף מצופות, ואין בהן כדי לאיים על הסובבים. תחושה זו תעודד את הכרתם של הילדים בסביבתם כסביבה בטוחה, מכילה ומגנה, וכך לא יישארו לבדם עם רגשות ומחשבות שעלולות להיות מציפות ומאיימות מדי עבורם.

בפני ילדי משפחת פוגל והמשפחה האוהבת העוטפת אותם ניצבת התמודדות מורכבת וממושכת עם מציאות חייהם החדשה. ליבמן: ילדים הנחשפים לאירוע כה טראומטי בתחילת חייהם, עלולים להישאר עם החוויה הטראומטית עוד זמן רב לאחריה. סביר להניח כי השפעותיה יהיו ארוכות טווח ומשמעותיות. תהליכים פסיכולוגיים שונים של עיבוד מידע מתרחשים בקרב ילדים הנחשפים לאירוע טראומטי. בשל השפעות התורשה והסביבה בכל הנוגע לדרכי התמודדות, ילדים שונים יגיבו באופן שונה זה מזה. חלקם אכן יישאו את החוויה הטראומטית עמם עוד שנים רבות ומצבם עלול להידרדר. לכן חשוב להתערב במשבר עד כמה שניתן בסמוך לו. ילדים כאלה עשויים לפתח פחדים, חרדות והפרעות נפשיות בהמשך חייהם. ההקשר הסביבתי שבו כל אחד מתפתח, כמו גם התורשה, משפיעים על החוסן הפנימי ועל משאבי ההתמודדות הזמינים לכל אחד מאתנו בכל רגע נתון. לפיכך, יהיו מבוגרים וילדים שיזדקקו לסיוע תרופתי, לפחות בתקופה הראשונה לאחר המשבר, למטרת הירגעות, הפחתת חרדה והתחזקות".

דגני מסכימה: "כל אחד מהילדים לבני משפחת פוגל, בדומה לכל אחד מאתנו, יגיב אחרת לאירוע הטראומטי. ההתמודדות עם טראומה ואובדן בקרב בני אדם, ובכללם ילדים, היא התמודדות אישית וייחודית. יש הרבה מחקרים בתחום, אבל בעוד תיאורטיקנים וחוקרים מנסים להגדיר ולהכליל, המחקרים מראים שלכל אדם יש מאפייני התמודדות מיוחדים משלו. מדובר בהתמודדות כואבת, אך כל עוד המוות בלתי נמנע, כך גם ההתמודדות בלתי נמנעת. יש כאלה שחוויית אובדן תפגע בתפקודם ותגרום להם נזק נפשי כבד, ואילו אחרים יצליחו לתפקד למרות הקושי. התמודדותו של האדם במקרים אלה קשורה כנראה למערכות התמיכה בחייו, לאישיותו, לכמות מצבי הלחץ והטראומה שיחווה בחייו, ליכולת החשיבה החיובית שלו ועוד.

הגישות הטיפוליות בילדים הללו כוללות, בין היתר, טיפול באמצעות משחק, טיפול נרטיבי, טיפול באמצעות אמנות ועוד. בבסיס הטיפול חשוב ביותר להציב את תפיסת האדם והילד כפועלים בתוך מסגרת תרבותית ומשפחתית; לפיכך, חשוב להזכיר את הגישה לטיפול באובדן בתוך המשפחה: במהלך הטיפול יש להתבונן בילד כמתאבל במסגרת משפחתו ובשל האופי הפרטני של מאפייני ההתאבלות יש מקום לתהליך טיפולי משפחתי. תהליך כזה מכוון לסייע לכל הפרטים במשפחה, ונועד להכיל את הצרכים השונים של הפרטים בתוכה, ואת חוויותיהם השונות. המטפלים יתאמצו לכוון את המשפחה להתארגן מחדש לחיים ללא הנפטרים, תוך שהמשפחה תשמש מכל משמעותי לכאבם של כל בני המשפחה ולדילמות בחייהם המשתנים".

בואו לדבר על זה עם נירה דגני בפורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול, ובפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר.