אילמות סלקטיבית: להשתתק מפחד

אילמות סלקטיבית, או בשמה הלועזי "סלקטיב מוטיזם", היא הפרעה התנהגותית חרדתית המופיעה בעיקר בגיל הילדות.

רועי שופן, פסיכולוג קליני ומומחה המטפל בילדים במרפאה הפסיכולוגית במרכז הרפואי "שניידר", מסביר כי: "אילמות סלקטיבית היא הפרעת חרדה, המאופיינת בחוסר יכולת לדבר במצבים חברתיים מסוימים, למרות היכולת לתפקד ללא הפרעה במצבים אחרים". עוד מוסיף כי "על פי רוב, הילדים הסובלים מן הבעיה מדברים בבית עם בני משפחה קרובים, אולם אינם מדברים עם אנשים מחוץ למשפחה. ישנם גם מצבים הפוכים בהם הילדים מדברים עם זרים וחבריהם בני מינם, אך לא עם מכרים. למרות שהסימפטום אינו פוגע או מפריע בהכרח לסביבה, הוא פוגע במידה רבה באיכות חייו ובתפקודו של הסובל ממנו. ילד הסובל מההפרעה שרוי במצוקה אמיתית ובתחושה של מי שנמצא בסכנת חיים כל אימת שעליו לדבר, ולכן הוא יעשה הכל כדי להימנע מהסיטואציה".

מהי השכיחות של ההפרעה?

הסטטיסטיקה מלמדת כי כ-1% מבין הילדים הסובלים מהפרעת חרדה כלשהי סובלים מאילמות סלקטיבית. מחקרים שנערכו בתחום קובעים כי במרבית המקרים ניתן למצוא היסטוריה משפחתית של הפרעות חרדה במשפחה, וכי התופעה עלולה לעבור בתורשה. עובדה מעניינת נוספת היא ששיעור הבנות הסובלות מההפרעה גדול פי שניים ויותר מבנים.

מהן ההתנהגויות האופייניות הנלוות להפרעה?

"במקרים רבים", מסביר שופן, "יש התנהגויות אופייניות שנלוות לאילמות סלקטיבית, כגון דיבור בלחש, השפלת מבט והימנעות מקשר עין. ילדים רבים הסובלים מאילמות סלקטיבית סובלים גם מקשיים בגרייה ומוויסות חושי (הפרעה בתגובות לגירוי חושי מסוים). ילדים אלו חווים גירויים כגון רעשים, אורות וריחות בעוצמה רבה ומתקשים לווסת ולסנן את הרעשים. ייתכן שחלק מהקושי לדבר נובע מהחוויה העוצמתית ומעודף הגרייה בסיטואציות חברתיות, בהן הגירויים הסביבתיים הרבים גורמים לילד להיכנס למצב חרדתי".

מאיזה גיל ניתן לאבחן אילמות סלקטיבית?

לדברי שופן, ניתן לאבחן את קיומה של ההפרעה מגיל שלוש ואילך. "כלל האצבע באבחון אילמות סלקטיבית הינו הפער בין התנהגות הילד במקומות או בקרב אנשים שעימם הוא מרגיש בטוח, לבין התנהגותו במקומות ובחברת האנשים המעוררים בו חרדה. היה והתגלה פער כזה הנמשך למעלה מחודש, הרי שברוב המקרים מדובר בבעיית חרדה מסוג אילמות סלקטיבית. בנוסף, כדי לאבחן את הבעיה כאילמות סלקטיבית יש להבחין בפגיעה בתפקודו בכלל. בשל היות הדיבור אספקט כה מרכזי ובסיסי בחיים, כמעט שלא תיתכן אילמות סלקטיבית ללא פגיעה בתפקוד".

במקביל, יש כמובן צורך לשלול גורמים אחרים, כגון אי שליטה בשפה, גמגום והפרעות אחרות בתקשורת, וכן בעיות התפתחותית, כגון סכיזופרניה ואוטיזם.

כמה זמן בממוצע נמשכת תקופת האילמות הסלקטיבית?

אילמות סלקטיבית היא בעיה שיכולה להשפיע על התפתחותו הנפשית והחברתית של הילד בטווח המיידי וכמובן גם בטווח הארוך. היא עלולה לגרום לירידה במצב רוחו, ביטחונו, דימויו העצמי וביכולתו ליצור קשרים חברתיים. תקופת האילמות הסלקטיבית נמשכת בממוצע בין שלוש לחמש שנים, אולם לעיתים אינה נעלמת באופן מוחלט ואף עלולה ללוות את מי שלקה בה גם בבגרותו אם לא יטופל. "על פי ההגדרה הפסיכיאטרית, אילמות סלקטיבית הינה הפרעת חרדה, המסווגת כהפרעה ממשפחת החרדות החברתיות, דבר המחייב התייחסות מורכבת לפתרונה", מסביר שופן.

מהן דרכי הטיפול בהפרעה?

"מכיוון שדיבור הוא דרישה תפקודית בסיסית והכרחית להתפתחות תקינה, ישנה חשיבות רבה להתמודדות עם הבעיה סמוך ככל האפשר למועד גילוייה. המודל הטיפולי דומה מאוד למודל הקוגניטיבי-התנהגותי לטיפול בבעיות חרדה, שהוכח כמודל יעיל. האלמנטים המרכזיים בטיפול משלבים בין הפן הקוגניטיבי (זיהוי התפיסות המחשבתיות גורמות החרדה. לדוגמא: 'אם אדבר ילעגו לי', 'הקול שלי מצחיק', 'מבוגרים הם אנשים מפחידים' וכדומה), ובמקביל עבודה התנהגותית תוך חשיפה הדרגתית ומבוקרת לגורמים מעוררי החרדה. במהלך עבודה זו מסייעים למטופל לזהות את תחושותיו ורגשותיו ומלמדים אותו שיטות להרפיה ולהרגעת הגוף בעת כניסה למצב של חרדה באמצעות נשימות, כיווץ והרפיית שרירים, דמיון מודרך ושיטת ביו-פידבק".

"באילמות סלקטיבית", מוסיף שופן. "חלק ניכר מן הטיפול יוקדש לחשיפת הילד לאנשים שבחברתם הוא נאלם. הרציונל שעומד מאחורי החשיפה הוא להעמידו במצב שבו מתעוררת אצלו תחושת הסכנה ולאפשר לו להיווכח כי לא נשקף לו בעצם כל איום, וכי מדובר בחרדה בלתי מוצדקת. החשיפה מתבצעת באופן הדרגתי, שמותאם לילד ולדרגת החרדה. הטיפול באילמות סלקטיבית הינו טיפול ממוקד בשילוב ההורים, ובדרך כלל נמשך בין 10 ל- 20 מפגשים. מטרתו הסופית היא להתגבר על האילמות ולאפשר לילד לקיים תקשורת שאינה תלויה במקום, בזמן ובאדם העומד מולו".

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר.