מחלות כרוניות: ההתמודדות הנפשית

מחלה כרונית דורשת התמודדות יום-יומית לא פשוטה: נטילת תרופות, בדיקות חוזרות ונשנות, כאבים ומגבלות. ההתמודדות שונה בין אדם לאדם ומשתנה מתקופה לתקופה בהתאם להשתנות עוצמת המחלה. המחלה הכרונית אף כרוכה בהתמודדות נפשית ורגשית. הפסיכולוגיה מגדירה את התהליך הנפשי אותו עוברים החולים הכרוניים, במודל הרשום על שם הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, כמורכב מחמישה שלבים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה; לאו דווקא בסדר הזה.

"בתחילת הדרך אנשים מגיבים בהלם והכחשה. הם טוענים שהם מרגישים טוב ולא ייתכן שהם חולים", אומר ד"ר נצר חירם, מומחה לרפואת משפחה. "לאחר מכן מגיע שלב הכעס. 'למה אני?', 'זה לא הוגן!', 'איך ייתכן שזה קורה לי?', 'איך חליתי בסרטן הריאות, הרי לא עישנתי מעולם?'. השלב הבא הוא המיקוח. שלב זה מאפיין חולים סופניים, המתמודדים עם בשורת המוות הקרב ועם קבלתו של אובדן שמתרחש בהדרגה. 'אני אעשה הכול, רק תן לי עוד כמה שנים לחיות'. לאחר מכן מגיע שלב הדיכאון, 'הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח?'. ובסופו של דבר השלמה עם המצב. ההתפתחות הרגשית אינה ליניארית, אדם יכול לנוע משלב אחד במודל לשלב אחר בהתאם למצבו הבריאותי ותחושותיו".

ד"ר הילה ביצ'קוב-שושני, פסיכיאטרית, מציינת כי תהליך ההשלמה עם המחלה זהה לתהליך אבל, ואכן המודל שהתפרסם נקרא במקור "מודל חמשת שלבי האבל". לחולים קשה להשלים עם העובדה שהם יהיו תלויים בטיפול תרופתי זמן ממושך ולעיתים במשך כל חייהם. לדבריה, "יותר מ-50% מהמטופלים אינם מתמידים בטיפול תרופתי, מאחר שבכך הם לכאורה מכחישים את היותם חולים. התופעה ניכרת יותר אצל חולים שצריכים ליטול תרופות יותר מפעם ביום. מאותה סיבה הם גם לא מגיעים לכל הבדיקות התקופתיות שהם נדרשים לבצע". ביצ'קוב-שושני מוסיפה כי "סערת הרגשות בה מצוי החולה הכרוני עלולה להתפתח לכדי הפרעות פסיכיאטריות, כגון דיכאון וחרדה, ולכן על נדרשת ערנות מהאנשים הקרובים לחולה".

בתוך תוכו כל אחד מתמודד עם מחלה בדרכו, אך "תמיכת המשפחה עושה את כל ההבדל", מציין ד"ר חירם. "יש משפחות שבהן התמיכה בבן המשפחה החולה היא מלאה ובלתי מתפשרת, לעומתן יש משפחות המגלות פחות התחשבות ואוזן קשבת למצוקותיו. כשחסרה תמיכה מהסביבה הקרובה, ניתן לפנות לייעוץ פסיכולוגי".
משפחה לא בוחרים, אבל חברים דווקא כן, ולכן אפשר לדבר ולהסתייע בחברים ובאנשים קרובים. "לא לפחד לדבר על המחלה", ממליצה ד"ר ביצ'קוב-שושני. "חשוב לדבר על הקשיים והפחדים. כשההתמודדות הופכת לקשה, החרדות מתגברות ומתקבל רושם שיש פגיעה בתפקוד ובמצב רוחו של החולה, מומלץ לפנות לעזרה פסיכולוגית או פסיכיאטרית. ברוב המחלות ניתן לשלב טיפול מתאים ולהתמודד טוב יותר עם המחלה".

למרות חשיבות התמיכה בחולה, יש חולים הדוחים אותה ומשדרים "עסקים כרגיל". "גם אנשים מופנמים , החרדים לפרטיותם ולא חושפים את פרטי מחלתם, יחושו בהקלה ויתחזקו כאשר יקבלו תמיכה, שיתוף והקשבה מהסביבה הקרובה להם. צריך למצוא את הדרך ללבם", אומר ד"ר חירם.

מערכת היחסים הנוצרת עם הרופא המטפל חשובה גם היא להתמודדות עם המחלה. לדברי ד"ר חירם, "כל טיפול הוא סוג של הסכם בין הרופא והמטופל. כשמטופל מקבל מרשם, הרופא מצפה שהוא ייטול את התרופות שרשם. המטרה היא ליצור עם המטופל סוג של מחויבות חוזית חברית. אם המטופל החליט להפר את ההסכם, כלומר שלא ליטול את התרופות, אני מצפה לגילוי לב מצדו ולשיתוף, כך שאוכל לנסות ולהשפיע עליו ולהסביר לו את ההשלכות והמשמעויות של החלטתו וכך לחזק אותו ולהשיבו למסלול הטיפול".

בואו לדבר על זה בפורום רפואת משפחה.