סכיזופרניה: לא חייבים לסבול

ו', גבר בן 31, היה בסך הכל בן 26 כשהחיים שהכיר עד אותו יום התהפכו על פיהם. "מבחור תוסס וחברותי, סטודנט פעיל ומוצלח, הפכתי לאדם חלול, עצוב ומרוקן" הוא אומר כשהוא מדבר על התקופה שבה התפרצה אצלו מחלת הסכיזופרניה.

הייתי עובד ולומד במקביל, פעיל בעמותות שונות, מוקף בפעילויות, חברים, עניין ואקשן. החיים היו עמוסים ומלחיצים אך בד בבד מהנים ומספקים", מספר ו'. "הכל היה טוב, ואז פתאום משום מקום הגיעו תחשות רעות, מחשבות של רדיפה, חששות, חרדות, התקפי זעם ותחושת בדידות משתקת. הרגשתי שכולם נגדי. הסתגרתי בעצמי, התרחקתי מכולם, בהיתי בחלל, פחדתי מהכל ופשוט נעלמתי לתוך עצמי".

על חבל דק

מצבו של ו' הלך והידרדר, עד שיום אחד הוא פשוט הפסיק לתקשר עם הסביבה. האחראית עליו בעבודתו זיהתה שהוא איבד את הקשר עם המציאות והפסיק לתפקד. בדיקות מקיפות גררו אשפוז במוסד פסיכיאטרי, מה שהיה התחנה הראשונה של ו' בעולם שהוא מכנה "עולם בריאות הנפש".

"הבנתי שאני חולה, אבל לא אף אחד לא נתן שם למחלה שלי", הוא משחזר. "שלוש שנים הסתובבתי תלוש, עובר מטיפול לטיפול, משחרור לאשפוז, וחווה הצלחות וכישלונות. לימים הבנתי שאני חולה סכיזופרניה, אבל אז, בשנים הראשונות, ידעתי רק שאני חולה ומטופל בתרופות.

"כל הזמן הרגשתי שאני מהלך על חבל דק התלוי בין שמיים לארץ, כשמתחתי פרושה תהום עמוקה, חשוכה ומאיימת. כשלקחתי את התרופות והקפדתי לא לפספס אף כדור, ומדובר בהרבה כדורים, אז הרגשתי טוב מאוד. אבל כשפיספסתי כדורים או שפשוט הפסקתי לקחת מה שקרה לצערי לא מעט - הייתי חוזר מהר מאד לתחושות קשות ביותר שלא איפשרו לי לתפקד".

ו' מתאר שנים של סבל, של חרדה מתמשכת, של קשיי שינה, מחשבות שווא, הזיות שמיעה, תחושת רדיפה, התנכרות, הסתגרות ונסיגה לעולמו שגרמו להתקפי חרדה, לאשפוזים קצרים בבתי חולים לחולי נפש ולשינויים תכופים בטיפול התרופתי בחיפוש אחר תרופה שתיטיב עימו.

התקופות בהן הקפיד ו' על נטילת התרופות היו קצרות ולא איפשרו לו לעמוד שוב על הרגליים ולשוב לשגרת חייו. הוא נשר מהלימודים, הפסיק לעבוד ונקלע לקשיים כלכליים שאף החמירו את מצבו. הוא מספר על תחושות קשות של אובדן זהות וערך עצמי.

הקושי להתמיד בטיפול התרופתי

אנשים חושבים שלקחת כמה כדורים ביום זה לא סיפור, אבל הם טועים בגדול. מעבר לזה שאתה בחור צעיר ומרגיש כמו זקן שמחובר כל הזמן לתרופות שלו, קשה מאוד לא לשכוח לקחת כל כך הרבה כדורים בכל יום. זה לא שלא הייתי מודע לחשיבות של הכדורים ולעובדה שהם עוזרים לי, וזה גם לא שהתעצלתי. באמת שניסיתי להתמיד. אבל כשאתה חי חיים של סטודנט, ועובד משמרות לילה ועובר בין דירות ומתרוצץ בין עבודות, לימודים ובחינות אתה לא תמיד זוכר לקחת כדור.

"החיים של רוב בני ה-20-30 אינם חיים מסודרים והשגרה היא כאוטית ולא מאפשרת נטילת כדורים סיזיפית כל הזמן בכל מקום. זה תהליך שחזר על עצמו - הייתי שוכח כמה פעמים את התרופה ובסוף הייתי מפסיק לגמרי עם הכדורים ושוב נופל ומתחיל מחדש. שגרת נטילת התרופות היא אבן ריחיים מכבידה על הצוואר, שדורשת המון כוח, התמדה וסבלנות ועם כל הרצון הטוב לא הצלחתי לעמוד בזה.

ו' מודה בחצי פה שלעתים ויתר על הטיפול גם בשל תופעות הלוואי הקשות של הכדורים, בהן עייפות כרונית, עלייה מאסיבית במשקל והתכווצויות שרירים פתאומיות. מדובר בכאב עוויתי קשה שהיה מרעיד לי את כל הגוף", הוא אומר.הוא היה מגיע לעתים תכופות משום מקום, ללא כל התראה ובחומרות משתנות, והיה נמשך שניות או דקות. זה היה מפריע לי לישון. זה היה מגיע בדייט עם בחורה, או בנהיגה, או באמצע הרצאה או פגישה חשובה, וכמובן באמצע העבודה.

"מעבר לכך שזה היה כואב זה היה גם מבייש ומתסכל ובעיקר מפחיד ומלחיץ. התחושה הזו של אובדן השליטה בגוף לא היטיבה עם אדם חרד כמוני. הייתי נראה כמו חולה אפילפסיה. זה היה לא נעים ואפילו מפחיד גם לי וגם לסובבים אותי. הייתי חייב ליידע את כולם מראש בכל סיטואציה שאני עלול לחוות התקף כזה כדי שלא ייבהלו במידה שזה קורה. כך, עם הזמן, בשל הטיפול הפכתי לאדם שמן ומוזר שאנשים תהו לגביו - עובדה שלא תרמה לבריאותי הנפשית שהיתה מעורערת ממילא".

רואה את העולם בהיגיון

תלאותיו של ו' נסתיימו כאשר החל לחפש אחר פתרון למצבו שלא יחייב בליעת תרופות תכופה ויומיומית. חיפושיו ובירוריו לימדו אותו כי הוא סובל מסכיזופרניה, וכי תרופה ששמה "קספיליון" ושניתנת בצורת זריקה פעם בחודש עשויה לשנות את מצבו מקצה לקצה.

הטיפול הזה הציל את חיי", הוא פוסק. "אני לא אגזים אם אומר שזכיתי בחיי בחזרה. התרופה הזו עוזרת לי הרבה יותר מכל התרופות שניסיתי. אני אדם חדש - אין זכר לדיכאון, העצבנות והעייפות, הפחד וחוסר הביטחון חלפו, תחושות הרדיפה נעלמו וחזרתי לראות את העולם בהיגיון. כל התחשות הנוראיות והבדידות העצומה שהיו מנת חלקי כל כך הרבה שנים כבר לא מלווים אותי ואני אסיר תודה על כך. חזרתי ללמוד ולעבוד, אני מוקף חברים ומחייך רוב הזמן.

"היתרון הכי גדול של התרופה, מעבר לזה שאין צורך להתמודד עם עניין ההקפדה על לקיחת הכדורים, היא שאין זכר לתופעות הלוואי. אין עלייה במשקל, אין התכווצויות שרירים פתאומיות ובלתי רצוניות ואין הכרח להתמיד עם כדורים כל הזמן. עשר דקות פעם בחודש זה הזמן שלוקחת הפרוצדורה של קבלת הזריקה וזהו, אני מסודר. חשוב לי לפרסם את הסיפור שלי כדי שחולים שחווים את מה שאני עברתי יידעו שיש פתרון וייחסך מהם סבל מיותר".

בואו לדבר על זה בפורום סכיזופרניה.