בת 15 התאבדה - ההורים יפוצו

האם בית החולים הפסיכיאטרי הוא בית הסוהר מודרני? לשאלה זו נדרש לאחרונה בית משפט השלום בתל אביב כשדן בתביעה כואבת שהגישו הורים שבתם בת ה-15 התאבדה לפני כחמש שנים, בעת ששהתה באשפוז פסיכיאטרי.

לפי פסק הדין, בנובמבר 2005 אושפזה הנערה בבית החולים גהה במחלקה סגורה לנוער בפעם ראשונה, בעקבות בעיות משמעת חמורות והתבטאויות על רצונה להתאבד. במרץ 2007 לאחר שיפור במצבה הועברה לפנימייה טיפולית, אך חזרה למחלקה הסגורה באוקטובר באותה שנה על רקע החרפה התנהגותית המלווה בתוקפנות ובסיכון לעצמה".

לאורך המשפט הוצגו סימנים נוספים המעידים על רצונה האובדני, בין היתר אמירות קשות ושיר שכתבה ובו דימתה מוות לאהוב, שאליו היא משתוקקת והוא לעולם לא יעזוב. על אף כל הנורות האדומות, וניסיון בריחה קודם רק כשבוע קודם לכן, הנערה הצליחה להימלט שוב מבית החולים באמצעות מפתח המאסטר שברשותה. היא יצאה משעריו יחד עם שני מטופלים אשר גם הם מוגדרים כמסוכנים לעצמם, זאת חרף העובדה שבבית החולים ישנן מצלמות אבטחה. הנערה הגיעה לבניין סמוך לבית החולים בפתח תקווה, עלתה לקומה השמינית ומשם קפצה אל מותה. בדמה נמצאו כמויות גדולות של אלכוהול.

"טרגדיה צפויה מראש"

עורכת הדין של התובעים טענה כי בית החולים התרשל בהשגחה על המנוחה. המנוחה אושפזה בבית החולים בשל כך שהיא נמצאת בסכנת התאבדות, בעבר ניסתה להתאבד באמצעות נטילת כדורים, ואושפזה בהתאם לצו בית משפט. למרות זאת, ועל אף שבבית החולים ידעו כי היה בחזקת המנוחה מפתח מאסטר וכי המנוחה ברחה לא אחת מבית החולים, הם לא השגיחו עליה כראוי, ולא מנעו את הטרגדיה הצפויה מראש.

בא כוחה של שירותי בריאות כללית טען כי מטרתו של בית חולים לטיפול פסיכיאטרי היא ליצור למטופלים הדמיה לחיים קהילתיים, בשאיפה שלאחר הטיפול במחלקה יהיה באפשרות המטופלים להשתלב במסגרות מתאימות בקהילה. אין זו מטרתו של בית החולים להוות בית סוהר עבור המטופלים ולקשור אותם או להציב שומרים צמודים למטופלים על מנת למנוע בריחתם של המטופלים. מה עוד, שגס בבתי סוהר ועל אף כל ההשגחה, גם שם - אסירים מצליחים לבורח.

בית המשפט דן בפסק דין זה בשאלת קיומה של רשלנות הנתבעת, האם קיימת חובת זהירות מושגית? האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק? בדומה לפסקי דין קודמים, נקבע גם כאן כי קיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו. השאלה הבאה היא אם קיימת חובת זהירות קונקרטית? האם הנתבעת יכלה או צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? "לדידי, התשובה לשאלה זו היא חיובית ומתבקשת", פסק השופט מנחם קליין. "לאחר שעברתי על העדויות וטענות הצדדים סבורני כי במקרה דע שבו הסיבה הראשונה שבגללה המנוחה הגיעה לבית החולים הוא איום שתשים קץ לחייה, וסימנים רבים המצביעים על כך שהיא בבחינת אקדח טעון. חובת הזהירות הקונקרטית למנוע התאבדותה בסיסי ומחויב המציאות", קבעה השופט.

"החמור מכל, הנתבעת ידעה כי המנוחה מחזיקה במפתח מאסטר אשר פותח את הדלתות", הוסיף השופט הקליין. לאחר שהוצגו מכתבים ועדויות נוספות שהעידו על רצונה של הצעירה להתאבד, אמר "ניתן להצביע על הצטברות לכאורה אקראית של מאורעות שהביאו למותה הטראגי של המנוחה, עלמה צעירה שטרם החלה את חייה האמיתיים, ברווזון מכוער בעיני עצמו שטרם הבין את מפיו כברבור. לדידי, לא בהצטברות אקראית של אירועים בלתי צפויים אנו צופים, אלא בהפרה של חובת הזהירות הקונקרטית. הנתבעת לא השכילה למנוע את הנזק, ידעה שמדובר בבחורה המסוכנת לעצמה, המחזיקה במפתח ראשי של המחלקה, יכולה לצאת ולהיכנס מתי שנוח לה, ובניגוד למטרת האשפוז הסגור, ולמרות כל זאת, לא הצליחה למנוע את התוצאה העגומה. במצב שכזה היה עליה למנוע את הנזק ולהחליף באופן מידי את מנעולי דלתות היציאה של המחלקה, וכן להשגיח על המנוחה באופן יותר הדוק". יש לציין שהדבר אכן נעשה בעקבות ההתאבדות.

נקבע כי הנתבעת תשלם להורים מעל מיליון שקלים, הכוללים חצי מיליון שקלים פיצוי על כאב וסבל וקיצור תחולת החיים, 400 אלף שקלים על השנים האבודות, החזר על הוצאות קבורה, הפסדי תנאים סוציאליים ופנסיה, הוצאות טיפול פסיכולוגי לתובעים והוצאות משפט - סך הכל פיצוי של 1.15 מיליון שקלים.

בואו לדבר על זה בפורום רשלנות רפואית.