אובדן ושכול: סוף באמצע החיים
עבור רבים יום הכיפורים זהו יום בו הם מתייחדים עם זיכרון יקיריהם שהלכו לעולמם. איך מתמודדים עם האבדן? ואילו כלים מעשיים ניתן ליישם כדי להתגבר על השנה הכי קשה?
ביום הכיפורים פוסקת פעילותה של מדינה שלמה ליום אחד. עצירת המרוץ היומיומי מספקים לרבים פנאי לעסוק במחשבות על עצמם על מעשיהם, תחושותיהם ורגשותיהם. יום הכיפורים הוא גם יום בו זוכרים את המתים בתפילת - הזכרת נשמות. וזוכרים את 2222 חללי מלחמת יום הכיפורים.
הזמן הפנוי למחשבות ורגשות וגם המכוונות של יום הכיפורים לזכור ולהזכיר את המתים, מספקים אוירה מיוחדת לנהל את הקשר עם הנפטר שלנו. לספר לו, לשתף אותו, לחוש קירבה או ריחוק או שניהם ביחד, להרגיש אותו "נמצא" בכל מקום או בא והולך...ועוד...כל אלו יכולים להשפיע על מצב הרוח, על ההתנהלות האישית, על הרצון לחלוק את הרגשות עם בני המשפחה או דווקא לשמור לעצמינו. 
מה קורה לתא המשפחתי? ואיך לעזור לילדים?
האובדן מפר את האיזון בתא המשפחתי. בני המשפחה לוקחים על עצמם את תפקידי הנפטר, אחד דואג לקניות, השני מטפל ברכב וכך הלאה. כל אחד מתאבל באופן פרטי ואינידיוודאלי בהתאם לחוויה האישית שלו ובטיב הקשר האישי שלו עם הנפטר, במודע או לאו. הדינמיקה המשפחתית הקודמת לאובדן תשפיע על התגובות. יש המסתגרים בתוך עצמם, יש שיוצאים במכוון הרבה מחוץ לבית כדי להימנע מכל דבר שמזכיר את הנפטר, אחרים עובדים קשה מאוד עד שהם קורסים תחת המעמסה.
הדרך לעזור לילדים ולבני הנוער במשפחה היא ראשית להבין שילדים מושפעים מאוד מתגובת ההורים. עבורם ההורה הוא המודל לחיקוי, לכן דרך ההתמודדות שלהם עם האבדן תשפיע נחרצות. אם ההורה ימשיך לתפקד ויחזור לחיים בהדרגתיות, כך גם הילדים. המעבר מן השבעה לשגרת החיים היא מאוד קשה, לכן חשוב להקשיב, ולשים לב להתנהגות הילדים. המורים בבית הספר צריכים להיות סלחניים יותר ולאפשר זמן הסתגלות, תשומת לב, הקלות ומרחב, ולקחת בחשבון שכנראה תהיה ירידה בלימודים ובקשב. בגני הילדים צ'ופרים כדוגמת מינוי הילד ל'אב השבת' יתקבלו בברכה! אך שימו לב- אפשר וצריך להקל על הילדים אבל לא בענייני משמעת! מומלץ גם לשלבם בחוג ספורטיבי לשחרור כעסים ואגרסיות שמקורם באובדן ולחלקם (לא לכולם זה מתאים) יעזרו גם שיחות עם פסיכולוג או אפילו יועצת בית הספר, אך יש לבחון כל מקרה לגופו.
"נפש יציבה יכולה להתמודד עם אבדן"?
כיום לא מאמינים בתיאוריית השלבים של האבלות. בחודשים הראשונים שלאחר המוות (בדרך כלל כשלושה חודשים), התפקוד הוא יותר אוטומטי ללא מעורבות רגש, כלומר צחצוח שיניים, מקלחת, אכילה וכדומה. רק לאחר מכן, מתחילה ההתמודדות האמתית עם האבדן והאפשרות לחזור לשגרה, בסופו של דבר נפש יציבה יכולה להתמודד עם אבדן.
במקרים של הורים שכולים זה הרבה יותר קשה, אבדן ילד הוא מטלטל ומחריב והתמודדות היא כמעט בלתי נסבלת. ההורים כואבים, שבורים ועצובים גם אחרי עשר, עשרים ואפילו שלושים שנים ויותר מיום שאיבדו את ילדם. כיום, הפתיחות לסיוע תרופתי, שיחות פסיכולוגיות וקבוצות תמיכה, מסייעת מאוד להורים, ואכן רבים מהם מבקשים עזרה טיפולית וסיוע.
איך פועלות קבוצות התמיכה?
אנו שולחים מכתבים למשפחות, רק אחרי שלושה חודשים מיום האבדן, וגם אז לא תמיד הם מוכנים בשלב זה להגיע לקבוצת תמיכה. בקבוצת התמיכה נמצאים אנשים שחוו אבדן, בדיוק כמוהם, והחיבור הזה לקבוצה יוצר קשר מידי של הבנה ותמיכה אחד בשני. המשפחות הוותיקות מקבלות בחיבוק חם ומעודד את המשפחות החדשות. כל חודש אנו עוסקים ודנים בנושא אחר, למשל איך חווים בפעם הראשונה חג, אזכרה או יום הולדת של הנפטר. הדיון הוא שיתופי וכולל היבט רגשי עמוק אך גם פרקטי ומעשי. עוד בין הנושאים הנידונים: כיצד לשמר זיכרון של היקיר? מה עושים ביום השנה? מה עושים עם חפצים של הנפטר ועוד. חברי הקבוצה תומכים, משתפים, מחבקים ומייעצים, כאשר אני מנגישה את המידע, משקפת רגשות, שואלת ומנתבת את הנושא
כלים מעשיים להתמודדות
כל משפחה מתמודדת בקצב שלה, בני המשפחה צריכים לפרגן אחד לשני ולאפשר את מרחב הזמן לו הוא זקוק.
דברו על הנפטר, גם אם זה קשה. אין צורך בשיחות מעציבות וארוכות, אלא רק להזכיר כמו: "אבא אהב לאכול את המאכל הזה"/ "אתמול חלמתי על עודד"/ "שמעתי את השיר שאימא הכי אהבה בעולם" וכו'... זה מקנה לגיטימציה לדבר ולא 'בכוח'.
מותר לבכות! גם ליד הילדים ואפילו מומלץ כדי להראות להם שזה לא בושה והעצב טבעי.
זכרו תמיד שההורה הוא המודל של הילד.
השקיעו וחישבו על חצי הכוס המלאה.
תחגגו חגים, ימי הולדת וחופשות קבועות כמו פעם. עם זאת, ניתן ליצור גם שינוים. למשל, אם כל חג סוכות נהגתם להתכנס בסוכה ולהזמין את כל המשפחה המורחבת, אפשר להחליט שהשנה תתכנסו רק אתם, כי עדיין קשה לכם. חשוב לשתף ולשקף לכל בני המשפחה, על מנת שיהיה שיח בנושא.
איך תציינו את יום ההולדת הראשון של הנפטר? אם עד כה לא ייחסתם משמעות מיוחדת ליום הולדת במשפחה, המשיכו כך. אם יום ההולדת הוזכר ונחגג, אזי ציינו אותו לפי רוח המשפחה. אפשר לעלות לקבר ביום הולדתו או לארגן ערב שירה לזכרו (אם היה ידוע באהבתו לערבים כאלו) וכדומה. חפצים של הנפטר: אם חלק מבני המשפחה רוצים ללבוש את בגדיו, להשתמש בחפציו, לענוד את שעונו וכו', אפשרו זאת. התהליך הזה מחבר בינו ובין הנפטר.
ד"ר תמר אשכנזי היא מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר 'אבל היום שאחרי' - שמדגים מצבים מן החיים, ניתוח והמלצות פרקטיות למתמודדים עם אובדן ושכול.
סייעה בהכנת הכתבה: רון שגב פינקלמן, כתבת zap doctors
בואו לדבר על זה בפורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה.
