יום שואה והגבורה: ניצחון החיים

גם השנה בני משפחת לאור חיזרו על פתחי הסושיות רגע לפני שסגרו שעריהן בערב יום השואה. הם בוחרים לחגוג, לחייך ולשמוח; לשים דגש על ההישרדות, על הניצחון ועל ההמשכיות. כבכל יום שואה מתכנסים בני המשפחה כדי לציין את יום השואה עם סיפורים, זיכרונות והתמונה של סבא טטו מחייך ומביט בנכדיו בעיניים גאות ובלב מלא שמחה. הם ילדיו, נכדיו וניניו - בהם ראה את הניצחון המתוק שלו ושל בני משפחתו שנספו בשואה, מתכנסים גם השנה כדי להמשיך במסורת המשפחתית המרתקת. נועם, בכור הנכדים תורם מעט פרטים:

נועם, לחגוג את יום השואה? זה לא קצת סותר?

"כמובן שאין שום סיבה למסיבה בכל הקשור לקורותינו בשואה, אולם יש בהחלט סיבה לגאווה ולתקווה. סבי האהוב שנפטר לפני שנים מעטות הקפיד בכל שנה לכנס את כולנו, ולצד הכאב הנורא, התחושות הקשות והעצב הגדול על שהיה, הדגיש שיש גם מה לחגוג. אוד מוצל מאש שרואה לנגד עיניו ילדים, נכדים ונינים ולצד הזיכרון של האין מבליט ומברך על היש. אמנם הוא נפטר לפני שנים, אבל אנחנו ממשיכים במסורת שביסס. זה יכול להיראות קצת מוזר, אבל מי שנפתח לרעיון ומבין את הרציונל שמאחוריו לומד להעריך את אופן ההתמודדות שלנו עם היום הזה. לא חייבים רק לכאוב ולבכות, אפשר גם לחייך. אנחנו כמובן כואבים את הנספים ואת הסבל הנורא, אנחנו מבינים ומבהירים לילדי המשפחה את גודל האסון והשבר, שהרי כל משפחתם של סבי וסבתי נספתה בשואה, אבל גם מקפידים להאיר את הניצחון המתוק. מבחינת סבא ומבחינתנו עצם זה שהוא הצליח להמשיך את זרעו, להקים שושלת מכובדת ולקיים משפחה בארץ ישראל זה חלום שהתגשם. ניצחון שהושג נגד כל הסיכויים. תקווה עלומה שהוגשמה למרות הנסיבות."

אז שמים דגש על התקומה ולא רק על השואה?

"בדיוק. לא סתם יום זה מכונה יום השואה והגבורה ויש אנדרטה לשואה המכונה יד לשואה ולתקומה. סבי, כמו שאר ניצולי השואה, קם מתוך הגיהנום ובנה חיים. לפי תיאוריו של סבא, כשהיה בתוך התופת, חלם רק על הבוקר הבא. תפילתו הייתה לשרוד את הלילה, וכך חי מיום ליום; מבלי להעז לחלום על הישרדות, עליה לישראל והבאת ילדים, גידולם וחינוכם. זהו הישג שלא הפסיק להתגאות בו כל חייו ואת זה בעיניו וגם בעינינו נכדיו וילדיו - ראוי לחגוג בכל השנה ובמיוחד ביום השואה".

אז איך חוגגים את יום השואה כל השנה וביום עצמו?

"כפי שציינתי, את ההישרדות הוא חגג כל יום וכך גם אנחנו. כל בני משפחתי חיינו את השואה ביום-יום. אני בהחלט מרגיש דור שלישי לשואה על כל המשמעויות הגלומות במונח זה. אבי מספר שכאשר למד בבית ספר בפולין נחשף לראשונה לילדים שמתפארים באילן יוחסין מפואר וחיים לצד סבא וסבתא. הוא הכיר רק אבא ואמא, לא דודים ולא משפחה מורחבת. מבחינתו העולם כולו התחיל מההורים שלו ממש כמעשה בריאה.

אנחנו כילדים חיינו את השואה שהייתה נוכחת לצד הנספים בחיינו, ועד היום הפלנטה הזו היא חלק מהווייתנו. כילדים חווינו לא מעט את החרדות והפחדים, הזיכרונות, הגעגוע, הכעס והבלבול. אבל גם חווינו את הגאווה, השמחה והכרת התודה. בכל פעם שסבא ראה את נכדיו ואת ילדינו עיניו הטובות התמלאו באור לצד דוק של עצב. הלחלוחית הקבועה בזווית עיניו למראנו לוותה בחיוך גדול. זה בכלל לא היה מובן מאליו מבחינתו. השילוב הזה בין עצב לשמחה מיטיב יותר מכל לבטא את המסורת הקצת מוזרה של משפחתנו עצב גדול לצד שמחה וגאווה. אבל הדגש הוא תמיד על החיוב, על ההישג ועל השמחה.

מדי שנה אנחנו מתכנסים בערב יום השואה כל פעם בביתו של נכד אחר, אוכלים, שותים, נזכרים, מתרגשים וצוחקים. השנה גם יש סיבה נוספת למסיבה - יום ההולדת של בני הצעיר עומר נחגג השנה בדיוק ביום השואה. הגננת שאלה אותי אם אני לא מעדיף לחגוג ביום אחר ואילו אני הסברתי לה שדווקא היום הזה הוא היום העדיף מבחינתי לחגיגה. איזה יום יכול יותר להתאים לחגיגת יום הולדת לנינו של סבי, מאשר היום הזה, בו אנו נזכרים בניסיון להשמיד אותנו ולכלותנו? ונזכרים גם בהצלחתנו הנובעת מכישלונו של ניסיון זה. כמה טוב להיזכר, להזכיר ולחגוג את העובדה שעשו הכל כדי למחוק אותנו אבל אנחנו פה. ממשיכים. קיימים.

יום השואה עבורנו הוא אירוע אינטימי-משפחתי שאנו בוחרים לציינו בדרך ייחודית משלנו. סבא שלי, ואנחנו, צאצאיו, קנינו את הזכות להתנהל עם האבל הגדול בדרך שנבחר. סבי ואנחנו לצידו, בוחרים לציין את היום הזה מעט אחרת. ביותר שמחה, יותר גאווה ויותר חיוך ומבלי להפחית ממידת הכאב".

אז איך בעצם תיראה החגיגה?

"מתכנסים בבית של אחד מבני המשפחה, אוכלים טוב, שותים הרבה, מדברים, מעלים זיכרונות ומספרים סיפורים; ובעיקר מאד משתדלים לשמוח. לשמוח ולחגוג את ניצחונו של האדם שיקר לנו מכל. ניצחונו של סבא טטו שנאחז בחיים ולא הרפה, יצר חיים, הקים משפחה וברא אותנו תא משפחתי שמהווה ניצחון ענקי ומוחץ והוא עדות חיה לחיים שאחרי התופת".

בואו לדבר על זה בפורום דיכאון וכאב.