יום הזיכרון: איך מתמודדים?

אובדן, אבל ושכול, בשל לכתו של אדם קרוב לעולמו, מזמנים התמודדות קשה מנשוא לבני המשפחה והחברים. כאשר מדובר בחללי מערכות ישראל, מערך התמיכה שמספקת המדינה, החיבוק שמעניק העם והמשמעות של נפילה תוך הגנה על המולדת, מהווים נחמה למשפחות החללים - ומחזקים אותן במציאות הקשה.

ההיסטוריה הקצרה של המדינה הצעירה עמוסה קרבות בהם נפלו לא מעט בחורים - אבות, בני זוג, סבים, דודים, אחים וחברים. ההתמודדות עם השכול מהווה חלק מהדנ"א של כולנו.

בכתבה זו נעסוק באופן בו ממשיכים את החיים אחרי האובדן של האהובים ועל הדרכים לתפקד ביום-יום עם החלל שנפער.

כיצד מתמודד אדם עם הבשורה הקשה כי יקירו אבד לו?

בשורה זו היא הנוראה מכל - וההתמודדות עמה מורכבת ולא פשוטה. כל אדם שמאבד את יקירו מתמודד עם אסון שממנו כולנו חוששים ומקווים שלא יהפוך חלק מחיינו.

הורים ששולחים את ילדם לצבא חוששים ממה שיקרה לו. כאשר יש מלחמה, החשש הרבה יותר חזק. לעתים החשש מתממש - והנורא מכל מתרחש. כשזה קורה, ההודעה למשפחה נמסרת על ידי נציגי הצבא אשר מגיעים לבית המשפחה. התגובות להגעתם ולהודעה משתנות ומגוונות. כל אחד מתמודד עם בשורה כה קשה ועם האובדן והאבל בדרך משלו.

יחד עם זאת, ישנם מספר שלבים שעוברים במצב זה: לא רק משפחות שכולות שיקיריהן נפלו בעת שירות במערכת הביטחון, אלא כל המשפחות שאיבדו אחד מבניהם. התמודדות זו מכונה "חמשת שלבי האבל", אשר מתרחשים פעמים רבות בקרב המתמודדים עם שכול. זהו מודל קובלר רוס, הקרוי על ידי פסיכיאטרית שהגתה אותו, אליזבת קובלר רוס.

לפי מודל זה, אנשים החווים אובדן של אדם קרוב עוברים חמישה שלבים - הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה. כל שלב ושלב משתנה ולא כל השלבים בהכרח מתרחשים, אבל זוהי מסגרת כללית שרבים מהמתאבלים מזדהים איתה.

כיצד משפחות שכולות שבניהן נפלו במערכות ישראל עוברות את השלבים הללו?

השלב הראשון הוא שלב ההכחשה. לשלב זה ביטויים רבים. הוא יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, בתגובות בני המשפחה למבשרים המגיעים לפתח ביתם - ובפיהם ההודעה המצמררת. יש אנשים אשר מגרשים את המודיעים; אחרים מסרבים לפתוח את הדלת; יש שאומרים שנפלה טעות בזיהוי; אחרים טורקים את הדלת ומסתגרים ביגונם. השלב הזה נמשך זמן מה, זמן אשר משתנה כמובן בין אדם לאדם.

השלב הבא הוא שלב הכעס. בני המשפחה כועסים על מה שקרה. יש הכועסים על עצמם ו/או כועסים על המערכת: הם מרגישים כי המערכת היתה יכולה לעשות עבודה טובה יותר בהגנה על חייל; יש הכועסים על האדם שהלך - ועזב אותם; הרבה מתקשים להבין למה זה קרה להם ומנסים להבין מה חטאו, מה פשעו ומה העוון הגדול שעשו, אשר זימן להם גורל כה אכזר.

השלב הבא הוא שלב ההתמקחות. בשלב זה מנסים הקרובים המתאבלים לשנות את רוע הגזירה וחשים כאילו יש בכוחם לעשות כן. הם משוועים לכוח שיסייע להם לשנות את גורלם. כך, למשל, יש המציעים ליקום דברים שונים, בתמורה לשינוי המצב. בשלב זה יש גם אנשים המרגישים אשמה. הם מתייסרים מצפונית על כך שאפשרו לילד ללכת לקרב. כועסים על עצמם וחשים אחריות למתרחש. חלק חושבים שאם היו מתנהגים אחרת, אם היו אנשים "טובים יותר", האירוע לא היה מתרחש. הם מבטיחים לשנות התנהגות, להקריב קורבן, לעשות כל הניתן כדי להשיב את זה שהלך, אך כמובן ללא הועיל.

השלב הבא הוא שלב הדיכאון. זהו השלב בו נוחתת עליהם ההכרה כי זה שהלך כבר לא ישוב. הם מבינים שזה הסוף, שזה קרה וכי אין כל דרך לשנות זאת. שלב זה הוא שלב קשה, בו הם מסתכלים למציאות בעיניים, חשים את הכאב ומעבדים אותו, מתגעגעים ומתייסרים.

השלב שאחרי הוא שלב השיקום: השלב בו אנשים מקבלים את שהתרחש ובוחרים להמשיך לחיות. הם עדיין כואבים וסובלים, אבל "משהו משתחרר". הם מבינים שהחיים ממשיכים והם מצליחים לחזור לתפקד, להתפתח ולחיות בצל האסון. לשלב זה יש המגיעים מהר בעוד אחרים לא מגיעים אליו כלל. לרוב לוקח בין שנה לכמה שנים, כדי להגיע לשלב זה המאפשר לחיים להמשיך.

האם העובדה שהחלל נפל במלחמה משפיעה על ההתמודדות עם האבל?

פעמים רבות כן. העובדה שבן משפחה נפל במלחמה או בעת שירות צבאי משפיעה על ההתמודדות של בני המשפחה, בהשוואה למקרים של מוות עקב מחלה או תאונה. ישנן כמה נסיבות אשר משפיעות על ההתמודדות והתפיסה של העובדות.

ראשית, יש תחושה של גאווה ושליחות אצל רבות מהמשפחות השכולות. הבן אשר נפל על הגנת המולדת הקריב את חייו למען מטרה חשובה ולא נקטף "סתם", "ללא סיבה", בגלל מחלה או תאונה.

שנית, עם ישראל מחבק את משפחות החללים. לרבות מהמשפחות השכולות תחושת השייכות והקהילתיות, מערכי הזיכרון, הטקסים, העצרות, ההתנהלות הממלכתית סביב החללים המואדרים והמוערכים והיחס אל אובדנם ממלא את לבם ומהווה עבורם רשת תמיכה אדירה ורבת חשיבות.

שלישית, מערכת הביטחון מספקת למשפחות מערך תמיכה יוצא מן הכלל. הן בפן הרגשי-נפשי, בדמות עובדת סוציאלית שמלווה את המשפחה, קבוצות תמיכה ומימון טיפולים נפשיים בעת הצורך; והן בצד הכלכלי, בדמות פיצוי ביטוחי, תמיכה כלכלית ומענקים לקרובי המשפחה. עזרה וסיוע אלה, לצד התמיכה הממלכתית, מהווים עזרי תמיכה חשובים ביותר לבני המשפחה.

מיה בן חנוך היא עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת.

סייעה בהכנת הכתבה: נגוהה שפרלינג, כתבת zap doctors.

בואו לדבר על זה בפורום דיכאון - אבחון וטיפול.