מאניה דפרסיה: תמיכה למשפחות

"הייתה לנו משפחה מתפקדת, ללא בעיות. הכול היה ורוד", מספרת רותי (שם בדוי) ומפרטת: "בננו בלט מאד בכיתה. הוא היה מאוד חכם ופעיל מבחינה חברתית. הכול היה טוב ויפה. מה שלא ידענו: בגלל לחצים חברתיים, לקראת סוף התיכון, הוא התנסה בסמים קלים. כשהדבר נודע לנו, היינו בשוק.

מאוד התפלאנו שהוא לקח סמים. זה דבר שלא היה בבית שלנו בכלל. לדברי הרופאים, כדי שתתפרץ מחלה כמו מאניה דפרסיה, צריך איזשהו טריגר. אצל בננו, אלה היו הסמים שפתחו את המגירה הלא נכונה".

"הוא התגייס לשירות קרבי. בצבא הוא תפקד - ונראה היה שהוא מרוצה, שהוא מרגיש שהוא תורם ומצליח. בדיעבד, השירות היה כנראה מאד קשה לו; וזה היה כנראה 'הקש ששבר את גב הגמל'. אני יודעת שזו הייתה תקופה שבה הוא השתמש הרבה בסמים, בעיקר בגראס. מי שיש לו רגישות כימית לסמים, גם אם הם קלים, יכול בקלות להיכנס למצב של התקף פסיכוטי. באמצע השירות הצבאי, הוא אכן נכנס למצב פסיכוטי. ומשם הכל התחיל".

"לקח לנו כמה ימים להבין שמשהו באמת לא בסדר. הוא היה מאני פסיכוטי. הוא הסכים להתאשפז והבין שמשהו לא בסדר, אבל לא היה בשליטה. לא ידענו מה לעשות. בקושי ידעתי מה פירוש המילה פסיכוזה. מאז הפעם הראשונה, היו עוד שתי אפיזודות של מאניה, שהצריכו אשפוז. בשתי הפעמים זה היה בגלל שימוש בסמים".

"הדבר שהיה לנו הכי חשוב הוא להתרכז בטיפול בו - ולא לחשוב על דברים אחרים. הוא קיבל עזרה סוציאלית ופסיכיאטרית ושיתף פעולה. כל המשפחה התלכדה סביב השיקום שלו. אחרי כל אפיזודה מאנית, מגיעה גם אפיזודה דיכאונית. הוא היה ממש ברכבת הרים, במשך מספר שנים, עד שהבין שעליו לקחת את עצמו בידיים ולעשות שינוי, לקחת את התרופות כמו שצריך ולא לקחת גראס".

"אני חושבת שדי מהר חיפשנו גם עזרה. בתחילה לא הצלחנו להסכים בינינו (אני ובעלי) על דרך הטיפול הנכונה. קרובים אמרו לנו לא לנסות לצלוח את זה לבד, כי זה קשה מדי. השיחות עם עובדים סוציאליים אכן עזרו, אך הלכידות והאהבה של המשפחה, היא שעזרה יותר מהכל".

"התייעצנו עם קרובת משפחה עובדת סוציאלית, והיא מאוד עזרה לנו להבין מה יכול לעזור - ומה מגיע לנו במסגרת המדינה. כך, התחלתי להבין ולקבל את המצב החדש. ברגע שהתאפסתי, הבנתי שזה לא דבר שייעלם ברגע שהוא יפסיק עם הסמים, אלא מדובר במחלה כרונית לכל החיים. וכי צריך להמשיך לתמוך, להבין ולטפל בו. ברגע שגם בננו הבין את זה, היה לו קל להצטרף לגישה הזאת, ויחד אתו סללנו את הדרך לשיקום כמו שצריך".

"זה קרה לו כשהוא היה בן 20 ולפני בערך שלוש שנים הוא התחיל דרך חדשה. הוא הלך ל-NA, קבוצת תמיכה למכורים, וזה עזר לו מאוד. הוא עבר כל כך הרבה בשנים הללו, ממש רכבת הרים. החוויות הקשות הספיקו לו והוא אמר: 'די. אני רוצה חיים'. הוא הרגיש שהחיים עוברים לידו. זה גרם לו להתפכח. היום הוא בן 30 ולומד באוניברסיטה".

"היום אני מרגישה שאני יכולה לשחרר. במיוחד בשנה האחרונה, כשהוא עצמאי ומתפקד. לפני שנתיים שלוש, התוודענו לשירות של מיל"ם. בננו היה בתקופה של דיכאון מאד קשה. במיל"ם השתלבנו בקבוצה של הורים. המפגשים שם אפשרו לנו לקחת קצת אוויר ולטפל בעצמנו".

"הקבוצה הייתה ממש נחמדה, זה עשה לנו טוב. שמענו שאנחנו לא לבד ושיש אחרים עם מצב יותר טוב ויותר גרוע. ויש למה לשאוף ובמה להתנחם. מחלת המאניה דפרסיה תלווה אותו תמיד. זהו מצב של חוסר איזון כימי במוח - וכדי להתאזן, יש צורך לדבוק בטיפול התרופתי. כיום הוא מתפקד טוב, גר מחוץ לבית, עובד ולומד".

"אחרי כל מה שהוא עבר, הוא החליט שהוא רוצה ללמוד עבודה סוציאלית. מכיוון שהוא מרגיש שעד היום הוא קיבל - כעת הוא רוצה לתת מעצמו לאחרים. אנחנו מאחלים לו הצלחה. אני חושבת שמה שעזר לשיקום שלו מאוד, זו האהבה הרבה שהרעפנו עליו - הן של המשפחה והן של הסובבים אותו. למרות כל הקושי שהיה כרוך בהתמודדות אתו, הוא תמיד קיבל המון אהבה".

לפרטים על מרכזי משפחות ברחבי הארץ של עמותת אנוש - לחץ כאן.

בואו לדבר על זה בפורום פסיכיאטריה.