ריב אחים: מדריך להורים
"תגידי לו... היא חטפה לי... הוא התחיל! לא נכון, היא התחילה!...". הורים יקרים, הפסקול הזה נשמע לכם מוכר? מה ניתן לעשות כשהילדים רבים?
מריבות בין אחרים הם אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותנו, ההורים.
הריבים בין הילדים "מחרפנים" אותנו משתי סיבות מרכזיות: הראשונה, אנחנו מזהים סיטואציה שהולכת להסלים - ולהיגמר במקרה הטוב בבכי...
והסיבה השנייה, החשש מהעתיד: מה יהיה כשאנחנו, ההורים, לא נהיה? איך הם יסתדרו ביחד? יש לנו בראש תפיסת עולם הרמונית; והריבים בין הילדים מעכירים את הפנטזיה הזו.
למה הילדים רבים?
פשוט מאוד: כי הם יכולים להרשות לעצמם... רק שם, במערכת היחסים הייחודית והאינטנסיבית הזאת, כל אחד מהם יכול להביא לידי ביטוי באמת את מי שהוא, על כל החלקים הבלתי נחמדים והבלתי ייצוגיים שלו, ללא שום מסכות או פילטרים: קנאה, מלשנות, שקרנות, הצקות, רמאות, קמצנות... הכול הולך! כל צד יודע היטב כי בניגוד לחבר שעלול לכעוס ולהיעלם, הרי שהאח יישאר לעולם בסביבה - לא משנה מה יקרה.
במריבות הילדים רוכשים מיומנויות חברתיות משמעותיות. צילום: שאטרסטוק
איך ניתן לסייע לילדים אחים לפתח "יכולת הידברות" במריבות?
כמו בכל תחום, גם במריבות אנו צריכים ללוות את ההתפתחות של הילד, שהרי הוא לא נולד עם כישורים לפתרון בעיות.
במריבות, הילדים רוכשים מיומנויות חברתיות משמעותיות, כמו היכולת לוותר, היכולת "לעמוד על שלי", להתמודד, לעבוד בשיתוף פעולה, לנהל מו"מ, לקבל, לדעת למה אני מסוגל וכיו"ב. אלה מיומנויות שמתפתחות ומשרתות את ילדינו לאורך כל חייהם. בתור הורים, ודאי תדעו להעריך עד כמה מיומנויות אלה משמעותיות בחיינו הבוגרים.
על מה ילדים רבים?
ילדים רבים על משאבים (איזו תוכנית לראות, מי משחק עכשיו במחשב או בצעצוע החדש) ובעיקר רבים על תשומת לב ההורים. זאת מריבה "מטרתית "אשר "יושבת" על הנטייה ההורית שלנו להתערב.
אם אני, ההורה, בעד אחד מהילדים - אז בהכרח אני נגד הילד השני (בדרך כלל, אנחנו בעד הקטן; כלומר, נגד הגדול; בעד החלש, כלומר נגד החזק וכיו"ב). וכל זאת, מבלי שראינו בכלל מה היה. וגם אם ראינו, תמיד אנחנו רואים רק חלק מהתמונה.
מהי התוצאה של ההתערבות ההורית במריבות? האם היא מפחיתה את תדירות המריבות, או להיפך?
בפועל, ההתערבות שלנו גורמת לכך שהמריבות מחריפות - והופכות תכופות יותר. ואז, תמיד, שני הצדדים מפסידים: הילד שננזף מרגיש רע - והילד שעזרנו לו, כביכול, מרגיש שהוא צריך כל הזמן לעורר מריבה נוספת, כדי לקבל תשומת לב. ממש כמו במאבק כוח .
ההתערבות שלנו היא גורם "זר" שמתערב ופותר את הבעיה. כך, הילדים שלנו לא לומדים כיצד לפתור בעיות בעצמם. ובדיוק את זה אנחנו רוצים ללמד אותם. אם לא היינו מתערבים, הם היו לומדים לוותר וגם לעמוד על שלהם, להתווכח על עקרונות וגם להתפשר, לקבל החלטות וללמוד להתחשב באחר. תחשבו לרגע אחד, ותבינו עד כמה התכונות האלה חשובות לנו כבוגרים בחיי יום יום שלנו!
בהערת אגב: מחקר שעקב במשך שלוש שנים אחרי ילדים, מצא כי ככל שמניחים להם להסתדר לבד, כך הם מוצאים פתרונות יצירתיים יותר ומתפייסים מהר יותר. לדברי החוקרים, לאינטראקציה בין ילדים - ללא נוכחות מבוגרים - יש חשיבות גדולה מבחינה חברתית, לימודית והתפתחותית. אבל- וזה "אבל" משמעותי - עלינו להגדיר את גבולות המריבה: מה מקובל עלינו, ההורים, שיתרחש בבית שלנו? ברוב הבתים, אלימות מילולית או פיזית איננה מקובלת. ולכן, עלינו לשתף את הילדים היכן עובר הקו האדום.
כשהרוחות מתלהטות, חשוב להפריד בין הכוחות, בלי לתפוס צד. צילום: שאטרסטוק
מהם השלבים המומלצים, אותם אנחנו יכולים ליישם - כהורים?
הבנה. להבין שמטרת המריבות היא להפעיל אותנו, כדרך מוטעית להשגת תשומת לב הורית.
החלטה. להחליט שאנחנו לא מוכנים יותר לחיות עם המריבות, בהתנהלותן הנוכחית.
שיתוף ההחלטה. לעדכן את הילדים, בשיחה משותפת, כי אנחנו לא מוכנים יותר להיות "שופטים". אנחנו לא "עוקבים", כדי לבדוק מי התחיל, אנחנו לא פוסקים מי צודק ומי
אשם ואנחנו לא נוקטים עמדה .המעבר ממעורבות ונקיטת צד במריבות - להתערבות הורית קונקרטית, מתחיל בשיתוף: "עד עכשיו, כאשר היו ביניכם מריבות, אנחנו היינו מחליטים מי אשם ומי צודק. חשבנו על זה. אנחנו הרי אוהבים את שניכם, אז אנחנו לא רוצים לבדוק: 'מי אמר למי, מה - ומתי'. אנחנו סומכים עליכם שתפתרו בעצמכם אי הסכמות". בשיחה יש להזכיר גם מהו הקו האדום שאנו קובעים בבית.
הגדרת קו אדום. הקפידו על גבולות ברורים, בדקו איפה עובר הגבול שלכם (אלימות - מילולית / פיזית) וצרו אמירה חד משמעית וברורה: "זה - לא". כשהרוחות מתלהטות, חשוב להפריד בין הכוחות, בלי לתפוס צד. במקרים בהם קשה להם לחזור לאיפוס, הפרידו פיזית בין הילדים. לא ממקום של עונש, אלא ממקום ענייני ושלו. בבחינת: "בואו נירגע. כל אחד יעשה עכשיו משהו בנפרד - וכשתרגישו שאתם יכולים לחזור לשחק יחד, אתם מוזמנים". כך, אנחנו מאפשרים להם לקחת אחריות ו"לרדת מהעץ" בכבוד כשהם בוחרים בכך.
נחישות ועקביות ביישום אי ההתערבות. להיות נחושים במריבות הבאות! הילדים, כמובן, יעמידו את ההצהרה הזו שלכם, ההורים, במבחן. רבים הסיכויים כי התקופה הראשונה של תהליך השינוי תתאפיין במריבות תכופות - ואולי אף עוצמתיות יותר. הילדים בודקים אם (ועד כמה) אתם מתכוונים ברצינות לחולל את השינוי הזה. בתהליך הזה, חשוב שההורים
ישמרו הן על עקביות והן על נחישות. עודדו אותם לפתור את הבעיה בכוחות עצמם, אמרו להם שאתם מאמינים ביכולתם לפתור את העניין באופן עצמאי - והתרחקו מהמקום. באותה דרך, תנהגו כשהם מטלפנים אליכם לעבודה) שוב ושוב ושוב...) על מנת ש"תסדרו את העניינים" ביניהם. מהר מאוד תגלו שחוסר העניין שלכם במריבות מפחית באופן משמעותי את תדירות המריבות. בבחינת: כשאין קהל - אין הצגה!
חיזוק התנהגות חיובית. אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו, שהם משחקים יפה ועוזרים אחד לשני. עלינו לעודד אותם על כך ולשקף להם את היכולת הזו. כך גם בעת מריבה, כשנאמר להם שאנחנו סומכים עליהם שיצליחו לפתור את הבעיה בעצמם, הם יידעו כי אנחנו אמנם מתכוונים לכך - ולכן אין לנו צורך להיות מעורבים.
לסיכום: למעשה, יחסי אחים הם היחסים הארוכים ביותר שיש לנו בחיינו. אלה האנשים היחידים שמכירים אותנו מגיל אפס, גדלים אתנו ומלווים אותנו לאורך מרבית שנות חיינו חיינו. בואו נזכור שגם אנחנו רבנו פעם, כשהיינו ילדים קטנים, עם האחים שלנו...
לאה שטרן היא מוסמכת מכון אדלר להנחיית קבוצות הורים.
רוצים לדעת עוד על ריבים בין אחים?
מה כדאי לעשות כדי ליצור אווירה טובה יותר ולהתמודד עם מריבות בין אחים:
