דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה

דיכאון הוא תופעה נפשית שכיחה באופן יחסי, אשר מתבטאת באובדן עניין בעולם ובפעילויות היומיומית, אובדן של היכולת לאהוב, חוסר יכולת לחוש הנאה (אנהדוניה), ירידה קשה בהערכה העצמית, תחושה של חוסר ערך, נטייה לביקורת עצמית, גינוי עצמי ורצון בהענשה עצמית.

לעתים, מגיעה הירידה בהערכה העצמית לידי שנאה עצמית של ממש, הנושאת אופי של רגשות אשם וייסורי מצפון, או לחילופין, רגשי נחיתות ובוז כלפי העצמי. שנאה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בתוכחה עצמית או גינוי עצמי ובפנטזיות על פגיעה עצמית ומוות. מחשבות כמו: "אני אפס", "אני כישלון", "אני לא ראוי לאהבה", "אני נטל על הסביבה", "אני לא ראוי לחיות" - נהפכות לדבר שבשגרה ולא תמיד נותרות בגדר מחשבות: הגינוי העצמי נעשה לעתים קרובות מול אחרים, כי הדבר משרת את התוקפנות כלפי העצמי. בנוסף, התוקפנות המופנית כלפי פנים, אשר כל כך מאפיינת את הסובלים מדיכאון, עוברת לעתים מהמילולי למעשי - ומתבטאת בהתנהגות של הרס עצמי. התנהגות של הרס עצמי יכולה להיות עקיפה - ולהתבטא, למשל, בצריכה מוגזמת של אלכוהול או סמים ובלקיחת סיכון באופן מודע (נהיגה מסוכנת, למשל); ובמקרים קיצוניים יותר בצורה ישירה, בניסיונות התאבדות.

מהי שכיחות הדיכאון?

על פי הערכות בארה"ב, 10%-25% מהנשים הן בעלות סיכון להיות בדיכאון במהלך החיים, ו-5%-12% מהגברים. חשוב לציין כי מכיוון שאין בדיקה אובייקטיבית לדיכאון, נתונים אלה מסתמכים על דיווחים קליניים; ומכאן, ככל הנראה, נובע גם הפער בין ההערכות. ממוצע הגיל של התקף הדיכאון הראשון הוא בשנות ה-20 המוקדמות - והוא שכיח מאוד גם בקרב בני הגיל השלישי.

צילום:  שאטרסטוק

איך מבדילים בין דיכאון לבין עצב?

עצב הוא אחד המאפיינים האפשריים של דיכאון, אבל הוא כלל אינו מאפיין הכרחי. לעתים, דווקא היכולת לחוש עצב טהור, או לבכות בכי רציני - ולהרגיש הקלה לאחר מכן, כלל אינה אפשרית עבור הסובלים מדיכאון. מצב הרוח הדיכאוני דומה יותר לעננה אפורה, שרובצת מעל הכול - ואינה מרפה. אחד המקורות העיקריים לסבל במצבי דיכאון הוא הייאוש, חוסר התקווה ותחושת חוסר הישע.

הדיכאון משפיע על התיאבון והשינה - לשני הכיוונים: הוא יכול לגרום לאובדן תיאבון או לתיאבון מוגבר, וכך גם לגבי שינה. מצב הרוח הדיכאוני משתנה בעוצמתו במהלך היממה, ועשוי להיות חזק יותר בשעות הערב או בשעות הבוקר. לפעמים הוא נעלם לימים שלמים - ובימים אלה שוב מתאפשר, אם כי באופן זמני, לשמוח ולחוש הנאה.

מהם ההבדלים בין הסוגים השונים של דיכאון?

קיימים שני סוגים עיקריים של דיכאון: דיכאון מז'ורי ודיסתימיה. הדיכאון המז'ורי הוא הקיצוני מבין השניים בעוצמתו. הסובלים ממנו, בדרך כלל, לא יצליחו להימנע מפגיעה קשה בתפקוד ובפעילויות היומיומיות השגרתיות. גם הסיכוי לאובדנות ופגיעה עצמית גבוה יותר.

את הדיסתימיה קל יותר לפספס - ובכך טמונה סכנה. המאפיינים שלה דומים לאלה של דיכאון מז'ורי, כגון חוסר אנרגיה, חוסר ריכוז, אי יכולת לחוש הנאה, ירידה בהערכה העצמית - אבל עוצמתם מתונה יותר. גם הדיסתימיה מכרסמת לאטה באיכות החיים ובתפקוד - וגורמת סבל לא מבוטל.

במדריך הסיווגים של ההפרעות הנפשיות (DSM) נהגו עד לא מזמן להתייחס לדיסתימיה כהפרעה כרונית וממושכת; ולדיכאון מז'ורי כהפרעה אקוטית וקצרה יותר. הגרסה האחרונה של מדריך הסיווגים (5 DSM) שומטת אבחנה זו - ומבחינה בין דיכאון מז'ורי לבין דיכאון מתמשך, הכולל דיסתימיה ודיכאון מז'ורי כרוני.

מהם הטריגרים או הזרזים לדיכאון?

הטריגרים לדיכאון רבים ומגוונים. למעשה, הרשימה היא אין סופית. פרויד פיתח את ההסבר למלנכוליה (שמה המקורי של תופעת הדיכאון) דרך התיאוריה שלו על האבל. כלומר, דרך התגובה של האדם לאובדן משמעותי. קל יחסית להבין זאת, אם חושבים על אובדן של אהבה, הנגרם לאו דווקא כתוצאה ממותו של האהוב, אלא במצבים של פרידה, נטישה, גירושים וכו'

כאשר אנו מאבדים אהבה של מישהו, אנחנו מאבדים יחד עם האהבה גם משהו מה"אני". אנחנו מאבדים את האופן שבו האוהב ראה אותנו, את האופן שבו הוא הזדקק לנו ואת מה שהיינו בשבילו. אנחנו מאבדים את היותנו אהובים. הכאב שאנו מרגישים קשור בכך שאיבדנו את הבבואה של עצמנו: מה שהיינו עבור האהוב ואת מה שהוא ייחס לנו. בלי הבבואה הזו, אנו נותרים לעתים ללא כיוון, ללא הגנה ובלי שום דבר שניתן להיאחז בו.

אם כך, טריגר לדיכאון יכול להיות אובדן של דבר מה, בעל משמעות מרכזית בחייו של האדם, משהו שהיה משמעותי בתפיסת העצמי של אותו אדם: למשל, אובדן אהבה, אובדן של תפקיד חשוב בעבודה, או קריסה במערכת האמונות והאידיאלים. גם כישלון בתחומי החיים המשמעותיים, כגון קריירה, משפחה, כסף, עסקים, לימודים, מוסר וכיו"ב - יכול להיות טריגר לדיכאון. מדובר בחוויה סובייקטיבית של כישלון - ולאו דווקא במשהו שייראה ככישלון לסביבה.

גם הפרעות נפשיות אחרות יכולות להוות טריגר לדיכאון. למשל, אדם שהחל לסבול מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ומרגיש שאינו מכיר את עצמו ושהוא אינו לגמרי בשליטה על מחשבותיו, עשוי לפתח דיכאון. לידה נחשבת לאירוע חיים מטלטל, המהווה עבור לא מעט נשים מקור בלתי נלאה הן לתחושת אובדן (למשל של החופש, העצמאות, הנשיות) והן לתחושת כישלון (פער בין ציפיות ואידיאלים לגבי אימהות לבין המימוש שלהם). דיכאון אחרי לידה הוא תופעה שכיחה יחסית בקרב נשים, אך היא עשויה להופיע גם אצל גברים.

חשוב לציין שלא תמיד הסובל מדיכאון יודע על טריגר, או על סיבה המצדיקה כביכול את מצבו. לעתים, הסיבה מתבררת בדיעבד - ולעתים נשארת בגדר תעלומה גם אחרי ההחלמה.

האם יש קשר בין דיכאון לבין גנטיקה?

מחקרים מצאו כי ניתן להסביר מועדות לדיכאון על ידי גורמים גנטיים, באופן חלקי. ישנם גורמים אחרים המשפיעים על המועדות לפיתוח דיכאון, המכונים גורמים סביבתיים, בהם חוויות ילדות, גורמי לחץ בהווה, אירועים טראומטיים, מחלות ועוד. כל הגורמים הללו מעלים את הסיכוי לפתח דיכאון באופן סטטיסטי - אף אחד מהם אינו מנבא דיכאון במאה אחוז, וגם לא קרוב לכך.

האם ניתן למנוע דיכאון או למנוע את החמרתו?

לא ניתן לנבא דיכאון, אבל מי שסובל מנטייה לדיכאון ומי שחווה דיכאון בחייו צריך להיות עם היד על הדופק, בעיקר כשנסיבות החיים מזמנות אירועים קשים. מי שלקה בעבר בהתקף דיכאון, יודע לרוב לזהות את הסימנים כבר בשלבים הראשונים - וכדאי לגשת לטיפול בשלבים מוקדמים ככל הניתן, בטרם הדיכאון יתחזק וישתרש.

ההמלצה זהה גם באשר לזיהוי סימנים מוקדמים אצל הקרובים אלינו, בייחוד כאשר מדובר בילדים או בבני נוער.
חשוב לא להתעלם מסימנים של דיכאון, ולדאוג לכך שייפגשו עם איש מקצוע, עמו יוכלו לדבר על תחושות של כישלון, אשמה, תסכול, שנאה, נחיתות ואיבוד תקווה. איש מקצוע יכול לעזור בלפוגג את הוודאות של התחושות הקשות הללו. הסביבה הקרובה צריכה לדבוק בעידוד ובשכנוע מול אובדן התקווה.

במקרים קיצוניים ובמקרים של רצון חזק למות, אפשרות של אשפוז יכולה להועיל; בין היתר, כי היא מרחיקה את האדם מאנשים או מסביבה שמלחיצה אותו או שגורמת לו לתחושה הסובייקטיבית של הכישלון. מחלקה אשפוזית יכולה להוות מקום מקלט המקנה תחושת ביטחון, שבו אין חובות - מלבד ניסיון להחלים.

איך מתמודדים עם חבר קרוב או בן משפחה הסובל מדיכאון?

התמודדות עם דיכאון של מישהו קרוב, אינה התמודדות קלה. הסביבה הקרובה עלולה לסבול לא מעט - ועבור האדם הסובל מדיכאון, תגובת הסביבה הקרובה היא לעתים קרובות מקור נוסף לסבל. חוסר הבנה של הבעיה והתסכול מכך שניסיונות העזרה אינם מתקבלים, עשויים לגרום לקרובים לכעוס על הסובל מדיכאון, לפתח כלפיו חוסר סבלנות, להאשים אותו בפינוק או בחוסר רצון לעזור לעצמו.

חשוב להבין כי מה שנראה כלפי חוץ כחוסר רצון לקבל עזרה או להשתפר, הוא ביטוי של תוקפנות כלפי העצמי, שייתכן שהאדם אינו מודע לה - וכי היא נובעת משנאה עצמית. טעות גדולה היא לחשוב כי אדם הסובל מדיכאון יכול להחליט, סתם כך, להתנער מהתחושות הללו ולחזור לתפקד.

צילום: שאטרסטוק

איך מטפלים בדיכאון?

אין כיום טיפול תרופתי ו/או טיפול פסיכולוגי שעוזר לכולם באופן אחיד. ישנם הסובלים מדיכאון שנעזרים בתרופות בדרגות שונות של הטבה - וישנם כאלה שהתרופות אינן מצליחות להקל עליהם. הגוף והנפש אחד הם. בשל כך, תרופות המשפיעות על פעולת המוח יכולות להשפיע על מצב הרוח שלנו, ממש כפי שמילים שנאמרות לנו יכולות להשפיע על פעולת המוח שלנו - לטוב ולרע. לכן, ההחלטה לגבי טיפול תרופתי או פסיכולוגי, אינה צריכה להתבסס על שאלות לגבי המקור לדיכאון, בין היתר כי אין דרך לבדוק את זה, אלא מתוך בחירה שאדם עושה, על פי היכרותו עם עצמו, המידה בה הוא חושב שהוא יכול להיעזר בדיבור, עוצמת הסבל והיכולת שלו לשאת אותה, מידת הפגיעה בתפקוד שהוא יכול לשאת, ועוד. וכמובן: ההחלטה הראשונית שמתקבלת אינה בהכרח סוף פסוק, ועליה להיבחן בהתאם ליעילותה, עבור כל אחד ואחד.

עפרה שלו היא פסיכולוגית קלינית, בעלת קליניקה פרטית בתל אביב.

סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת zap doctors.

בואו לדבר על זה בפורום חרדה, דיכאון ומשברים.