מניעת התעללות בקשישים

כיום, בעידן המודרני - כאשר המשפחה המורחבת אינה חיה בבית או במרחב אחד - רוב רובם של הקשישים מסיימים את חייהם במוסדות סיעודיים, או בבתי חולים (ולא בחיק המשפחה, כפי שהיה מקובל בעבר).

יש להוסיף על כך את העלייה המשמעותית בגודלה של אוכלוסיית הקשישים, המלווה בצרכים סיעודיים ורפואיים רבים (מצד אחד); ואת המשאבים החסרים המופנים לטיפול בכך על ידי המדינה (מצד שני).

בתקופה האחרונה אנחנו שומעים כי קשישים הנמצאים במוסדות חיצוניים, מצויים בסיכון גבוה יותר להתעללות, מצד המטפלים בהם, כמו גם להזנחה רגשית (או אחרת) מצד בני המשפחה. בשנים האחרונות, אנו אכן עדים לעלייה בהתנהגות לא נאותה מתעללת ומזניחה - במוסדות סיעודיים שונים.

מה עלולה לכלול התעללות בקשיש? האם מדובר רק בהכאה?

לא מדובר רק בהכאה: התעללות בקשישים כוללת התעמרות מילולית, הוצאת כעסים ותסכולים של אנשי הטיפול והסיעוד על חסר הישע, התעמרות פיזית, הזנחה ואי שמירת היגיינה בסיסית של המטופל. לעתים, כפי ששמענו לאחרונה, ההתעללות מגיעה אף לכלל הכאה, מניעת מזון ומקרים חמורים אחרים.

מהם הגורמים להתעללות בקשישים?

הניתוק מהמרחב המשפחתי המגונן, התלות של הקשיש במטפלים שלו ומחסור בצוות מיומן ומשאבי טיפול - הם בין הגורמים העיקריים להתעללות בקשישים במוסדות סיעודיים.

לעיתים, מחסור בציוד טכנולוגי עשוי לגרום לכך בעקיפין. למשל: קשיש משותק צריך מנוף מיוחד, כדי להרים אותו למיטה - ולהוריד אותו ממנה. במקרה שבמוסד אין ציוד כזה, בשל מחסור במשאבים או תקציבים, על המטפל לעשות זאת בכוחות עצמו. הדבר עלול להיעשות בצורה ברוטלית - אם המטפל מצוי תחת לחץ זמן, או שהמטופל רק התנגד מילולית או לא שיתף פעולה בעת הורדתו מהמיטה ואו כל פעולה אחרת שהצוות עושה.

לעיתים, בעיות התנהגות המלוות ירידה קוגניטיבית גורמות לקשישים להתנהג בצורה תוקפנית כלפי המטפלים: לצעוק עליהם להתנגד פיזית וכו'.

ישנם קשישים הסובלים מדמנציה - ואינם משתפים פעולה. אחרים סובלים מבעיות שליטה בסוגרים. כל אלה מגבירים את תלות הקשיש במי שמטפלים בו - ועשויים גם להגביר את הכעס והתסכול, מצד המטפלים ולהביא לאלימות מילולית, הזנחה ובמקרים חמורים אף לאלימות פיזית.

רמת הסיכון הופכת גבוהה יותר במקרים שבהם הקשיש סובל כאמור ממוגבלות גופנית או מבעיות קוגניטיביות, המקשות עליו להתגונן מפני התעללות ו/או לדווח עליה לבני המשפחה או לגורמים המטפלים.

דברים אלה יש בהם כדי להסביר את הגורמים לתופעת ההתעללות. לכן במאמר זה נדון על מניעת התופעה, בד בבד בטיפול מחמיר - במי שכבר התעללו בקשישים.

כיצד ניתן לפעול למניעת התעללות בקשישים במוסדות סיעודיים?

לפני הכל: הגברת מספר המטפלים - כך שהעומס יחולק בין יותר אנשים (וצוות מיומן יותר), שיש לו פניות לטיפול ועומדים לרשותו משאבים וכלים ראויים לטיפול בקשישים. כל אלה הם בבחינת אמצעי מניעה הכרחיים.

יש לתת הכשרה מיוחדת לצוותי סיעוד, בכל הקשור לוויסות רגשות טבעיים שעולים בהם (כעס, תסכול וכו') ומוליכים להתעללות מבישה.

בנוסף, הוספת תקציבים ומשאבים נאותים, הקפדה על היגיינה טובה יותר, הורדת הצפיפות בחדרים ושימוש באמצעים טכנולוגיים, המסייעים בטיפול - יכולים לסייע גם הם במניעת התופעה (ואולי אף מיגור התופעה).

יחד עם הורדת סף התסכול של הצוות המטפל, גם פיקוח מוסדי הדוק - יסייע במניעה. גורם מטפל שיודע שהוא נתון לפיקוח - סביר להניח שיימנע מלהתעמר ולהתעלל במטופליו, קשים ככל שיהיו. הפיקוח יכול להתבצע באמצעות נוכחות של גורמים ניהוליים בשטח באופן קבוע, כמו גם באמצעות סקרי שביעות רצון אנונימיים, מינוי נציב תלונות וכו'.

לבסוף: פיקוח לא חייב להיות רק אנושי - גם הצבת מצלמות, כמו אלה שחשפו את מקרי ההתעללות האחרונים, יכולה לסייע ביותר.

גם בני המשפחה של הקשיש השוהה במוסד סיעודי או מעון מוגן - צריכים להיות מודעים לבעיה. הם יכולים לבצע ביקורי פתע, לבדוק עם קרוב משפחתם מה שלומו ומה איכות הטיפול ובמקרה שהמטופל איננו מקיים תקשורת נוכח מצבו יש לשאול את שכניו לחדר ואו דיירים אחרים על הטיפול שהוא מקבל.

כל אלה יכולים להוריד את רמת האלימות שחווה הקשיש השוהה במוסד סיעודי ואף למנוע אותה.

לסיכום: הטיפול בתופעת ההתעללות בקשישים, שעלתה לאחרונה לכותרות - צריך להיות רב מערכתי. ההתערבות צריכה להגיע מצד בני משפחה, הצוות הרפואי, הצוות הפארא רפואי ומשרדי הממשלה האחראיים. על הטיפול לכלול מתן תנאים הולמים יותר למטופלים ולמטפלים. רק כך תרד רמת האלימות. לעומת זאת, המשך המצב הקיים - יגרום לאלימות רק לגבור.

ד"ר ירחמיאל ברבר הוא פסיכיאטר ופסיכיאטר של הזיקנה (פסיכוגריאטר).

סייע בהכנת הכתבה: יותם בן מאיר, כתב zap doctors.

בואו לדבר על זה בפורום בריאות הנפש.