טריכוטילומניה: תלישת שיער כפייתית

טריכוטילומניה (Trichotillomania - hair pulling), היא הפרעה מקבוצת ההפרעות האובססיביות, אשר באה לידי ביטוי בתלישה כפייתית של שיער מאזורים שונים בגוף. חלק מהסובלים מטריכוטילומניה עלולים להגיע לתלישת שיער על בסיס יומיומי, בהתקפים שעלולים להימשך מספר שעות; אצל אחרים, ההפרעה עלולה להופיע כאפיזודה קצרה בחיים.

מהם המאפיינים של טריכוטילומניה? האם יש דפוסים שונים לתלישת השיער הכפייתית?

דפוסי תלישת השיער יכולים להשתנות במהלך החיים וגם אזורי הגוף, מהם תולשים את השיער. בדרך כלל, אנשים הסובלים מההפרעה תולשים שיער מהגבות, ריסים, קרקפת, מבתי השחי ו/או תולשים את שיער הערווה.

אצל אלה שתולשים שיער על בסיס קבוע ואינטנסיבי, יש לכך השלכות אסתטיות ורפואיות: תלישת שיער מהקרקפת, מבתי השחי ומהערווה - עלולה לגרום לנזק לעור, כולל פצעים, זיהומים וצלקות. בחלק מהמקרים, עלול להיגרם לנזק בלתי הפיך למנגנון צמיחת השיער.

תלישה כפייתית של שיער מהגבות ומהריסים, לדוגמא - גורמת לנזק אסתטי ניכר, כאשר הגבר או האישה נותרים ללא גבות או ריסים, או סובלים מקרחות בגבות.

חלק מהסובלים מטריכוטילומניה, עלולים לסבול בנוסף גם מטריכופגיה ( Trichophagy). הפרעה המתבטאת בהכנסת השיער לפה לאחר תלישתו ולעיסת השיער. . אצל מי שנוהג לבלוע את השיער במשך שנים, עלול להתאסף כדור שיער במערכת העיכול - וכתוצאה מכך ייגרמו הקאות; ואף חסימה של המעיים.

מהי השכיחות של טריכוטילומניה?

השכיחות של טריכוטילומניה מוערכת בכ-1% עד 2% באוכלוסייה. התופעה נפוצה יותר בקרב נשים; על פי הסטטיסטיקה, על כל 10 נשים הסובלות מטריכוטילומניה - יהיה גבר אחד הסובל מההפרעה.

מדוע טריכוטילומניה נחשבת תת-סוג של הפרעות אובססיביות קומפולסיביות?

טריכוטילומניה שייכת לתת-קבוצה של הפרעות אובססיביות קומפולסיביות (OCD). במדריך האבחנות הפסיכיאטרי, של איגוד הפסיכיאטריה האמריקני (DSM מהדורה 5, שיצאה לאחרונה), טריכוטילומניה מסווגת בקטגוריה הכוללת הפרעות הקשורות בחוסר שליטה בדחפים. במקרה זה, מדובר בדחף כפייתי לתלוש שיער מהגוף.

באותה הקטגוריה, נכללות גם הפרעות כגון:
Excoriation - גירוד וקילוף אובססיבי של העור; וכתוצאה מכך גרימת נזק לעור.
כסיסת ציפורניים אובססיבית.
Body Dysmorphic Disorder- הפרעה המתבטאת בכך שאדם מרגיש שיש בגופו פגמים רבים, או איבר/ים שאיננו מסוגל לסבול. רבים מקרב הסובלים מהפרעה זו עוברים ניתוחים פלסטיים מיותרים, לתיקון "פגמים" שרק הם מבחינים בהם.
קנאה אובססיבית וחשדות בלתי פוסקים שבן/בת הזוג בוגדים.
אגרנות כפייתית.

מה משותף לכל ההפרעות האלה?

המאפיין של כל ההפרעות הללו הוא שהמחשבה האובססיבית גורמת לחרדה - והפעולה הכפייתית החוזרת (קומפולסיה) מפחיתה את החרדה.

גם לטריכוטילומניה נלווית תחושה גוברת של מתח, לפני משיכת השיער - ותחושה של הקלה, לאחר תלישתו. אצל חלק מהסובלים מההפרעה, פעולת תלישת השיער היא דרך להתמודד עם רגשות שליליים - מתח, חרדה, תסכול או בדידות; תלישת השיער גורמת לרגשות חיוביים, הנובעים מהרגיעה והפחתת החרדה באופן זמני בלבד. לאחר שהאדם רואה את התוצאות פציעה של העור וקרחות -וכתוצאה מכך, בעיות חברתיות והימנעות מהגעה לבית ספר, למקום עבודה, קיום מערכת יחסים זוגית ועוד - רמת החרדה עולה שוב, כך שזהו מעגל שמזין את עצמו.

טריכוטילומניה יכולה להתפרץ בכל הגילאים - ובמהלך השנים היא עלולה להתגבר ולקבל צורות שונות. כמו כן, יכולות להופיע הפרעות נפשיות נוספות.

במקרים בהם הפרעה מסוג טריכוטילומניה פרצה בשנות הילדות, הילד מתרגל לכך שפעולה זו מפחיתה מתח - ועם השנים, כמבוגר, הוא יתלוש שיער מבלי להיות מודע לכך.

מהם הגורמים המשפיעים על התפרצות הפרעת טריכוטילומניה?

היסטוריה משפחתית של הפרעות OCD בצורות שונות, אצל אחד מבני המשפחה הקרובה.
גורם ביולוגי הקשור בחסר סרוטונין באזורים מסוימים במוח.
מצבי לחץ וחרדה מגבירים את ההפרעה.
התקופה שלאחר הלידה, המאופיינת אצל חלק מהנשים בהפרעה במצב הרוח ובדלדול כוחות, עלולה לגרום להתפרצות טריכוטילומניה.
הפרעת מצב רוח (כגון דיכאון) מהווה אף היא גורם סיכון.

מהם הקריטריונים לקביעת אבחנה כי המטופל מתמודד עם טריכוטילומניה?

משיכת שיער והיווצרות קרחות.
האדם מנסה לעצור את דפוס הפעולה ולא מצליח.
משיכת השיער גורמת לעקה (סטרס) ולחוסר נעימות או להפרעה תפקודית מבחינה חברתית ותעסוקתית.
איבוד השיער לא קשור למחלת עור כלשהי.
משיכת השיער לא ניתנת להסבר ע"י מחלה אחרת או רצון לשנות את המראה החיצוני.
כאשר האדם חש שאיבד שליטה על פעולת תלישת השיער, הוא חש מבוכה - ונמנע מאינטראקציה חברתית.

מהו הטיפול בטריכוטילומניה?

אנשים הסובלים מטריכוטילומניה יפנו בדרך כלל לטיפול כאשר ההפרעה פוגעת במראה החיצוני ו/או גורמת להימנעות חברתית.

מכיוון שמדובר בהפרעה מקבוצת ה-OCD - ובדרך כלל היא קשורה לירידה משמעותית ברמות סרוטונין, הטיפול המתאים הינו טיפול תרופתי, להשלמת החסר בסרוטונין, באמצעות מינון גבוה של חלק מהתרופות ממשפחת SSRI.

לאחר שמושגת הקלה, לצד הטיפול התרופתי משלבים גם טיפול פסיכותרפי, בגישה הקוגניטיבית התנהגותית (CBT). במסגרת הטיפול, מתקיימת חשיפה לאותן התחושות שהמטופל מנסה להתחמק מהן, באמצעות הפעולה של משיכת השיער. כאשר המטופל מודע לתחושות מעוררות החרדה, עוצמת החרדה פוחתת - ולאחר שהמטופל לומד לזהות את התחושות הגורמות לחרדה, מלמדים אותו להקל על החרדה בדרכים חלופיות. עם הזמן, ניתן להפחית את מינון התרופות.

לסיכום: כאשר אדם הסובל מטריכוטילומניה פונה לטיפול, בדרך כלל נגלה שבן/בת משפחה סובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית כלשהי (OCD). החדשות הטובות הן שטיפול משולב - תרופתי וקוגניטיבי-התנהגותי - מסייעים מאד בהפחתת עוצמת החרדה וההתנהגות הכפייתית שמבוצעת, על מנת להשיג רגיעה.

ד"ר יעקב חרמון הוא מומחה בפסיכיאטריה, מנהל מרכז רפואי בראשון לציון, לאבחון וטיפולים פסיכיאטריים.

סייעה בהכנת הכתבה: שירלי שני, כתבת zap doctors.

בואו לדבר על זה בפורום פסיכיאטריה.