חרדה חברתית: אפשר לטפל

לכולנו אכפת מה חושבים עלינו. הצורך באישור ובכבוד מצד אחרים הוא בלתי נמנע, מאחר שהורגלנו לנהוג כך במשך שנים רבות. זהו חלק מתהליך האבולוציה. במלים אחרות: הדאגה "מה חושבים עלינו" היא חלק מהמבנה הביולוגי הבסיסי שלנו.

לפי נתונים סטטיסטיים, 40%-50% מהאנשים מרגישים שהם ביישנים. לאנשים ביישנים קל יותר להשתחרר מהבושה ולהשתלב חברתית לעומת הסובלים מחרדה חברתית, שהיא הפרעה כרונית וחזקה יותר. החרדה החברתית היא הפרעת החרדה השכיחה ביותר; הרביעית בשכיחותה, מבין כל ההפרעות הנפשיות.

מהי חרדה חברתית?

חרדה חברתית קשורה לדאגה שיש לכל אחד מאתנו, לגבי השאלה מה אנשים אחרים חושבים עלינו - והיא סימפטום לסכנה שטמונה בעולם החברתי. זוהי תופעה ההולכת והופכת נפוצה יותר ויותר, בעולם החברתי בחיים המודרניים.

זאת משום שאם בעבר הרחוק האדם, האדם הקדמון היה מוטרד מנוכחותן האפשרית של חיות טרף (והסכנה שהן מהוות עבורו) - הרי שבימינו אלה, בני האדם אחרים (ולא טורפים או רעב), מהווים את הסכנה העיקרית.

למשל: מכרים חדשים שעלולים להיות עוינים או פוגעניים, בני זוג פוטנציאליים העלולים לדחות אותנו או להתעלם מצרכינו, חברים העלולים לחשוב שאנו לא חכמים או מנומסים מספיק, קהל העלול ללעוג לנו בעת הרצאה; הצורך במעבר מתמיד בין מקומות עבודה - שם אותנו בביקורת מתמדת, על התפקוד והמקצועיות שלנו ועוד.

יתרה מכך, חרדה חברתית עלולה להופיע לעתים לא רק במצבים חברתיים ברורים, כגון: אכילה בפומבי או דיבור בפני קהל. לעתים, החרדה כללית - ומערבת את מכלול המצבים החברתיים.

למשל: לשאול אדם זר איך להגיע לכתובת מסוימת. עולה, אפוא, כי ההימנעויות והחרדות מפריעות מאוד לשגרת החיים התקינה של האדם הסובל מהן - בעבודה, בלימודים, במערכות יחסים ובפעילויות חברתיות. החרדות גובות מחיר יקר.

מדוע ביישנות וחרדה חברתית מהוות בעיה?

הבעיה העיקרית בחרדה החברתית וביישנות הינה המחשבות הטורדניות, לגבי השאלה מה אנשים אחרים חושבים עלינו. אדם הסובל מחרדה חברתית משתוקק להותיר רושם חברתי טוב על זולתו; ובו בזמן, הוא מודע לתכונות מסוימות שלו - אותן הוא תופס כפגמים.
בשל כך, אדם בעל חרדה חברתית חושש שמא אחרים ידחו אותו או ילעגו לו, נוכח ה"פגמים" הללו - והוא בטוח שכולם מבחינים בכך ושופטים אותו. הוא סבור שאנשים אחרים ביקורתיים מאוד - ורואים מיידית את כל ה"פגמים" שלו.

בנוסף, הוא בטוח שבכל קבוצה חברתית שהוא חבר בה, הוא נמצא במוקד תשומת הלב הקבוצתית - וכי כולם דנים בו ובפגמים שלו. אדם כזה חושב שברגע שתתגלה החרדה שלו, הוא יפסיק להיות מושך - עבור בן או בת הזוג; או בעל אטרקטיביות לקבוצה החברתית שאליה הוא מבקש להשתייך.

לחרדה חברתית יש סימפטומים גופניים נראים לעין כגון הסמקה, הזעה, גמגום ועוד שרק מגבירים אותה, משום שהסימפטומים שמים את הסובל מהחרדה עוד יותר במוקד הנראות החברתית.

לסיכום נקודה זו: נוכח החשש מה יחשבו עליהם, אנשים ביישנים וחרדים חברתית מסוגרים בעולמם הפרטי. הם נמנעים מלהשתתף באירועים שמעניינים אותם, אינם מציעים עצמם למשרות שמתאימות לכישוריהם - ואינם מספרים לחברים על דברים משמעותיים שקרו להם.

מהם הגורמים המשפיעים על הנטייה לפתח חרדה חברתית?

הגורמים המשפיעים על התפתחות חרדה חברתית הינם גורמים משולבים: גורמים גנטיים, השפעות סביבתיות והאופן שבו התפתח המוח של הסובלים מהחרדה, במהלך חייהם.
כמו כל התכונות האחרות שלנו (כגון: צבע העיניים או העדפה למזונות מסוימים - תכונות המועברות בתורשה, במידה כזו או אחרת) - כך גם הביישנות. יש סיכוי גדול יותר לילד שגדל לשני הורים ביישנים להיות ביישן.

מהם הגורמים הסביבתיים?

למהלך החיים שלנו ולהשפעות הסביבתיות יש מקום מרכזי כגורם לפיתוח חרדה חברתית. פעמים רבות, מטופלים בעלי חרדה חברתית נוטים לדווח על לפחות אחד מהוריהם כביקורתי או שיפוטי מאוד - והם חשים עצמם כמי שלא עמדו בציפיות אותו הורה בילדותם ובבגרותם.

מחקרים אחרים, בנושא ההשפעות הסביבתיות, מצביעים על קשר בין חרדה חברתית - לבין אדם שגדל להורים שסבלו בעצמם מחרדה חברתית בילדות.

ובנוסף לתורשה הביולוגית, סביר להניח כי עולם הרגש של ההורה - מועבר לדורות הבאים, גם באמצעות שני מנגנונים חשובים נוספים: חיקוי אופן תגובה חרדתי; וגוננות יתר מצד ההורים.

אנו עלולים ללמוד לפחד מאנשים אחרים, על ידי חיקוי התגובה של הורינו לאנשים אחרים (בין אם פחדו מהם ובין אם גוננו עלינו מהם יתר על המידה).

אם כך, גם חוויות כאובות של מבוכה, השפלה, בריונות, דחייה והצקות בילדות או בגיל ההתבגרות; וכן מצבים מסכני חיים ומצבים המסכנים את בטחונו האישי של הפרט - נתפסים כמאורעות מרכזיים, בהתגבשות זהות האדם, התורמים להתפתחות חרדה חברתית.

כיצד אופן התפתחות המוח עשוי לגרום להתפתחות חרדה חברתית?

ישנם דפוסים אופייניים של פעילות מוחית, המופיעים אצל אנשים עם חרדה חברתית - ועל פי רוב, נמצא אצלם תגובתיות יתר, כלפי סימנים לאיום חברתי. למשל: פרצוף כועס או קול רועם. תגובתיות יתר זו מצביעה על האופן שבו מוחם של הסובלים מחרדה פועל ומגיב לגירויים חיצוניים.

נמצא, למשל, כי המערכת הלימבית - אותו אזור במוח האחראי לעיבוד רגשי וחוויות רגשיות - רגישה ביותר אצל אנשים עם חרדה חברתית. הפעילות המוגברת של המערכת הלימבית מופיעה בעיקר באמיגדלה ובקליפת המוח הקדמית.

לאמיגדלה יש תפקיד מרכזי בלמידת פחדים; והיא מעורבת במגוון חרדות ופוביות. בשל כך, היא מצויה בפעילות מוגברת אצל מי שסובל מחרדה חברתית. אזור חשוב נוסף בהקשר זה היא קליפת המוח הקדם מצחית, שתפקידה לסייע בעיבוד חוויות מאיימות - ואף היא מצויה במצב של פעילות יתר, אצל הסובלים מחרדה חברתית.

לבסוף: תגובתיות היתר והפעילות המוגברת של המוח ניכרת גם בתגובות הורמונליות. כך, רמת הקורטיזול - הורמון שמופרש במצבי לחץ - עולה בצורה ניכרת, או יורד בחדות, אל מול כל מצב חברתי. שינויים קיצוניים ברמות ההורמונליות מגבירות את השחיקה של מערכת התגובה העצבית - ומפעילה מעגל של היזון חוזר, המגביר את החרדה ומשמר אותה.

מהם הסימפטומים הגופניים של חרדה חברתית?

החרדה החברתית מוצאת ביטוי מלא בגוף. האדם הסובל ממנה יחוש עייפות רבה, כיווצי שרירים, פעימות לב מוגברות, סחרחורת, יובש בפה, קוצר נשימה ואפילו בחילה. תסמיני החרדה החברתית המדאיגים ביותר, הנראים לעין: הסמקה, הזעה, רעד בידיים וברגליים וגמגום.

מהם הסימפטומים הנפשיים?

האדם הסובל מחרדה חברתית מתייסר במחשבות כואבות: מחשבות ביקורתיות על עצמו; מחשבות נוקשות על האופן שבו חייו אמורים להתנהל; ומחשבות מפוחדות וביקורתיות על אנשים אחרים.

בנוסף , אותו אדם עשוי לפתח התנהגויות המאופיינות בהימנעות. למשל: אנשים שאינם מגיעים לפגישות שנקבעו להם, מתוך חרדה; וכאשר הם מגיעים - הם נמנעים מקשר עין, מסתכל על נעליו (במקום על האדם שמולו) וכו'. בנוסף על כך, מעל 50% ממי שסובלים מחרדה חברתית סובלים גם ממצבי דכדוך ודיכאון.

מדוע חרדה חברתית יוצרת מנגנון של "שימור עצמי"?

אצל האדם החרד חברתית קיים פיתוי גדול להתרחק ולהימנע ממצבים חברתיים - ולהימנע לחלוטין מחברת אנשים. כך, מטופלים רבים אף משכנעים את עצמם כי ממילא הם אינם רוצים במצבים אלה; וכך הם מצדיקים את המשך ההימנעות מחברת אנשים, בשל הקושי להתמודד עם המחשבות החרדתיות, אנשים עם חרדה חברתית משקיעים מאמצים רבים בהתנגדות, בהימנעות ובבריחה מהכאב. כך, הם יימנעו מכל טיפול בחרדה ובתכניה.

מבחינה רגשית, החרדה החברתית כרוכה בתחושות קשות של חרדה, בושה וכעס.

לבסוף, מאחר שחרדה חברתית כרוכה בהבנה כי הדאגות שלנו מוגזמות או בלתי הגיוניות ברובן - לעתים יש ציפייה שאם נשוחח עליהן, תצוץ תובנה שתביא להקלה. ציפייה זו מסמלת חוסר סבלנות כלפי התהליך, שבמהלכו לומדים כיצד לדאוג פחות. האדם כאילו אומר: אני רוצה להרגיש טוב יותר - מיד! עם זאת, הדברים אינם עובדים כך במציאות, למרבה הצער. כך, החרדה רק משתמרת.

מהו הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בחרדה חברתית?

הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT) עוסק באיתור הגורמים המשמרים את החרדה ובשינויים האפשריים, בנוגע לגורמים אלה. זאת, על מנת להפחית את המצוקה שהמטופל מצוי בה - ולשחרר אותו מהמכשולים המונעים ממנו לממש את יכולותיו.

הטיפול הפסיכולוגי הקוגניטיבי התנהגותי נמצא כיעיל ביותר, לטיפול בחרדה חברתית - ומצייד את האדם בכלים שימושיים למיגור החרדה, במקרה שהיא חוזרת ועולה.

במהלך טיפול CBT, המטופלים לומדים לזהות את המחשבות, הרגשות וההתנהגות שלהם - ולהבין כיצד הם משפיעים זה על זה. במקביל, הם לומדים להכיר את "טעויות" החשיבה שלהם - ולכוון את הקשב שלהם לכיוונים טובים יותר עבורם.

כך, הם לומדים להכיר את אמונות היסוד שלהם על עצמם ועל העולם - ולהטיל בהן ספק, באופן שיוכלו להגמיש את דפוסי החשיבה שלהם. כל אלה מאפשרים להם לשנות את שרשרת התגובות שלהם למצבים חברתיים - ולהתמודד באופן יעיל יותר עם הבעיה.

לסיכום: חרדה חברתית היא תופעה שיש לה ביטוי נפשי וגופני כאחד. זוהי מחלה המשמרת ומעמיקה את עצמה. טיפול בחרדה חברתית דורש התייחסות לגורמים לשימור החרדה - ופיתוח של כלים חלופיים, להתמודדות עם מצבים חברתיים.

רונית חקלאי היא מטפלת קוגניטיבית התנהגותית.

סייע בהכנת הכתבה: יותם בן מאיר, כתב Zap Doctors.