יומן: סרטן השד

שלהי הקיץ ואווירת השנה החדשה המרחפת באוויר היו מאז ומתמיד חביבים עלי. כך היה בדיוק לפני 3 שנים, אז התערבבו להם ריחם של הסתיו והחגים עם ריחו של תינוק חדש ובית חדש. החיים נראו לי ורודים מתמיד.
כדרכן של אמהות צעירות מצאתי עצמי לילה אחד מתעוררת לקול בכיו של בני. בעוד אני מתלבשת הרגשתי גוש בשד.
אני זוכרת איך חיממתי את החלב, האכלתי את תמוז והרדמתי אותו שוב, איך רצתי לחדרה של גפן עם כוס מים, כי עונת המעבר היא עונת האסטמה, איך בדקתי את שנתה של שחף שנדדה בימים ההם בגלל המעבר לבית ספר חדש.

עברה אולי שעה עד שהערתי את בעלי ושיתפתי אותו. כשהגיע הבוקר חבשתי מסיכה על פני והערתי את בנותיי מחייכת כתמיד. אמהות צעירות לא יכולות להעיר את ילדיהן הרכים כשבעיניהן דמעות.
אני, שביקרתי אצל הרופאים בערך 4 פעמים בימי חיי, התחלתי לרוץ מרופא לרופא, מכירורג לבדיקת אולטראסאונד ומשם לכירורג נוסף. כולם היו בדעה אחת, או כפי שהיטיב אחד מהם לאמור - "גברת פרידמן, אין לך סרטן".

מאז אני שומעת שוב ושוב על נשים צעירות שמגיעות לרופא לאחר שגילו גוש בשד, והרופאים פותרים אותן בתשובות שונות, כגון: "זה גוש הנובע מן ההנקה", "זה אופייני לגיל", "הכל בסדר".
על חשיבותו של הגילוי המוקדם בסרטן השד דובר רבות, ואני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לפנות לרופאים ולבקש: אנא, הסרטן אינו מתחשב בגילנו. כשמגיעה בחורה צעירה, בדקו אותה בכל אמצעי העומד לרשותכם. אנחנו סומכות עליכם - הצדיקו זאת!

לפני 9 שנים איבדתי חברה שנפטרה מסרטן, שהתגלה על ידה לאחר לידת בנה הבכור. הרופאים לא היו שותפים לחששותיה, והזמן היקר שעבר בלי טיפול עלה לה בחייה. את שאיפתה ללוות את בנה לכיתה א' לא הגשימה. בנה הקטן נשאר ללא אם, עוד בטרם מלאו לו שלוש שנים.
זיכרון פניה היפים עמד לנגד עיני כשהעזתי לבקש, על אף האבחון הנחרץ, לעבור ביופסיה.

את התוצאות קיבלתי ביום רביעי גשום במיוחד. הרופא בישר לי על "תאים לא סימפטיים" ואני תרגמתי זאת מיד - סרטן. בשבריר שנייה דבר לא נשאר כשהיה. החיים השקטים והנפלאים שלי הפכו לחלום רחוק. מחשבותי החלו לרוץ: צריך לקבוע תור דחוף לרופא, להאכיל את תמוז, לברר באיזה סוג סרטן מדובר, לצלצל לבעלי, למצוא את הרופא הטוב ביותר, לקרוא סיפור לבנות, לצלצל להורים - לא, לא לצלצל, לארגן בייבי סיטר, לקבוע תור מהיר לניתוח כדי להוציא את הנגע מגופי - ועכשיו, מה סרטן?...
באחת ויתרתי על כל שאיפותי הגדולות . לראות את הגשם הראשון עם תמוז, לאפות עוגות עם גפן ולהיות בבת המצווה של שחף - אלו הפכו לחלומותי הגדולים ביותר. בגיל שאפילו לא נחשב לאמצע החיים, כשכל חברי הטובים בונים את חייהם ואת עתידם, אני לא ידעתי אם יש לי בכלל עתיד.
הם מוטרדים מקידום בעבודה, ואני - מלהקדים את התור לניתוח.
הם מוטרדים מילד שבוכה, ואני - מילדה שתבוא בוכה לבית בלי אמא.
הם מוטרדים ממריבה קלה עם בן הזוג, ואני - מהמחשבה שלבן זוגי תהיה מישהי אחרת.
שום דבר לא נשאר כשהיה, לא החיים ולא המחשבות שמלוות אותם.

בחודש אוקטובר, החודש בו חליתי, הוצפו אמצעי התקשורת בפרסום ומידע, שעזרו לי לקחת נשימה עמוקה ולעשות סדר בדברים. המטרה הייתה ברורה - לחיות. חזרתי לשלוט בחיי. החלטתי מי יטפל בי ואיפה. לאורך כל הדרך היו ברורים לי שני דברים: האחד - אני אצליח, והשני - משהו טוב יקרה מהסיפור הנורא הזה. אז עוד לא ידעתי מה.

בתקופת הטיפולים הרגשתי "עוף מוזר". הסתובבתי בבית החולים במחלקות השונות, הייתי חלק מהחולים אבל לא הרגשתי שייכת. לא היתה מסביבי אפילו חולה אחת בגילי שאוכל למצוא איתה שפה משותפת. באחת הפעמים ראיתי בחורה צעירה, כל-כך רציתי לגשת אליה, אך התביישתי.
במשך הזמן הבנתי מהו הדבר הטוב שיקרה מהמחלה הזאת. ברור היה לי שחולה צעירה זקוקה למישהי בגילה, כדי שתוכל לשתף אותה במחשבות, בבעיות ובהתלבטויות המיוחדות לחולות צעירות ומייחדות אותן.
הוקפתי בסביבה תומכת ואוהבת של משפחה מצומצמת ומורחבת, חברות וחברים נפלאים אשר ניסו לעשות הכל כדי לעזור ולהקל. אך למרות הכל, איש לא ידע מה באמת מתרחש בתוכי, עם מה אני מתמודדת וממה אני פוחדת. מצאתי עצמי נלחמת לא רק במחלה אלא גם ברצון להישבר, לבכות, ברצון לשכב על המיטה ולומר שאין לי יותר כוח. ידעתי שבעלי, ילדי והורי מתבוננים בי כל העת. ידעתי שהחיוך שלי נותן להם בטחון.

הדרך לעמותת אחת מתשע הייתה קצרה. הצטרפתי לנשים נפלאות, העוזרות לא מתוקף תפקידן אלא בשל עצם היותן בדיוק באותו מקום. במהלך קורס הכשרת המתנדבות הבנתי שעל אף החולשה בזמן המחלה, אנחנו באות ממקום של עוצמה וכוח. כוח מעצם היותנו נשים הנלחמות על חיינו, כוח מתוך "הביחד", כוח מתוך היכולת לעמוד מול חולה אחרת ופשוט להיות שם בשבילה.
כשמתקשרת חולה צעירה, אני יודעת שעצם הידיעה שמעבר לקו נמצאת מישהי המבינה אותה, היא החשובה מכל. מישהי שהיתה באותו מקום, שהתלבטה באותן ההתלבטויות, שיודעת כמה קשה לספר לילד בן 7 שלאמא יש סרטן, כמה קשה להחזיק תינוק ולא לדעת עד מתי תוכלי ללוות אותו, כמה קשה להישאר רעיה צעירה ואטרקטיבית כשהאיבר החולה בגופך מסמל את הנשיות יותר מכל, כמה קשה לדאוג לילדים, הפוחדים להישאר בלי אם ולדאוג להורים הפוחדים להישאר בלי בת, ובכלל כמה קשה להיות צעירה אך להרגיש מבוגרת. כמה קשה להיות בת 30 עם סרטן.
התחושה שהיותי מעבר לקו מאפשרת לפונה להרגיש שהיא לא לבד - קשה לתיאור במילים.
בדרכי הביתה מתורנות אני משחזרת את השיחות, ומתמלאת גאווה על היותי חלק מארגון, שכל מהותו היא עזרה למישהו אחר. על המחלה הייתי מוותרת בשמחה, אבל לא על הזכות להתנדב בעמותה.

ואני? כל דבר שאני עושה, כל חלום שאני מצליחה להגשים הוא עוד צעד במלחמה על החיים. בחורף שוב אראה את הגשם הראשון עם תמוז, ביום ששי הקרוב שוב נאפה גפן ואני עוגת דבש לראש השנה ובחודש הבא חוגגת שחף בת מצווה ואני אהיה איתה.

בואו לדבר על כך בפורום סרטן השד