התמודדות עם סרטן השד

ניתן לחלק את הטיפול בסרטן שד מוקדם לשתי תקופות עיקריות: תקופה של טיפול אינטנסיבי שיכולה לכלול ניתוח, כימותרפיה והקרנות, ואחר כך תקופה של מעקב פעיל וטיפול מונע כגון טיפול אנטי-אסטרוגני וטיפול בהרצפטין.

חולות עם גידולים חיוביים לאסטרוגן ו/או פרוגסטרון רצפטור יקבלו טיפול אנטי-אסטרוגני למשך 5 שנים (או לפעמים 7.5 שנים). הטיפול האנטי-אסטרוגני הראשון שנכנס לשימוש הוא טמוקסיפן, שמתחרה עם האסטרוגן על הקשירה לאסטרוגן-רצפטור. בשנים האחרונות נכנסו לשימוש תרופות מסוג "מעכבי ארומטז" (ארומזין, ארימידקס ופמרה), שמתאימות רק לחולות אחרי גיל המעבר.

נמצא במחקרים שכדאי לשלב מעכבי ארומטז בטיפול האנטי-אסטרוגני בחולות סרטן השד. אפשר לתת תרופות אלה לחמש שנים במקום טמוקסיפן, לשלב 2-3 שנות טיפול בטמוקסיפן ועוד 2-3 שנות טיפול במעכב ארומטז (Switch), או לתת חמש שנות טיפול בטמוקסיפן ועוד שנתיים וחצי שנות טיפול במעכב-ארומטז.

כיום אין עדיין הוכחה שגישה מסוימת עדיפה על האחרות. לסל הבריאות התקבלה האפשרות של שילוב התרופות (Switch).

בתקופת המעקב המוקדמת החולה מוזמנת לביקורת ובדיקה פעמיים עד ארבע פעמים בשנה, ולבדיקות הדמיה של השדיים פעם בשנה. מטרת המעקב לאתר ולטפל בגידול חוזר בשד או בשד הנגדי, ולזהות ולטפל בתופעות לוואי של הטיפול. לעיתים קרובות שואלות החולות מתי עושים בדיקות "שגרתיות" ואיך יודעים שהן "נקיות" ואין גרורות.

נמצא במחקרים שבדיקות הדמיה תקופתיות כולל סי.טי, מיפוי עצמות, בדיקות דם, בדיקות מרקרים בדם וכדומה, אינן תורמות לריפוי המחלה או להארכת החיים. מאחר שהבדיקות כרוכות בחשיפה לקרינה, אי-נוחות ומתח מצד החולה וכן עלותן הגבוהה של הבדיקות, מומלץ לא לבצע אותן באופן שיגרתי, אלא רק כאשר מתעוררת בעיה או תלונה מכוונת.

הטיפול בסרטן שד בחולה לפני גיל המעבר גורם לעיתים קרובות להפסקת פעילות השחלות, שמלווה בהופעה חריפה של תופעות גיל המעבר, כגון: גלי חום, הפרעות בשינה, עצבנות ושינויים במצב הרוח. תופעות אלה שכיחות מאוד וגורמות סבל רב למטופלות. יתר על כך, הטיפול ההורמונאלי האנטי-אסטרוגני בטמוקסיפן או במעכבי ארומטז (ארימידקס, פמרה או ארומזין) עוד מגביר בעיות אלה.

לרוע המזל, אין טיפול יעיל במיוחד בגלי החום ובתופעות של גיל המעבר. הטיפול היעיל ביותר - הורמון האסטרוגן, אינו מומלץ לטיפול בחולות סרטן שד. תרופות אנטי דכאוניות מקבוצת SSRI (כגון ציפרלקס או אפקסור) יכולות לסייע במקצת להפחתת התופעות. יש חולות שמשיגות הקלה עם תכשירים "טבעיים" ומוצרי סויה (לא הוכחה יעילות במחקרים רפואיים) ואפשר לנסות תכשירים אלה בתנאי שאינם מכילים את ההורמון אסטרוגן.

טמוקסיפן עלול לגרום לשגשוג ועיבוי של רירית הרחם (האנדומטריום), ובמקרים נדירים לגרום לסרטן של רירית הרחם אצל נשים מבוגרות. משום כך מומלץ לכל חולה שנוטלת טמוקסיפן (ולא עברה כריתה של הרחם) להיות במעקב סדיר של גינקולוג. חשוב להדגיש שסיבוכים גינקולוגים של טיפול בטמוקסיפן נדירים, ואין הוריה לכריתה של הרחם אצל חולות שנוטלות את התרופה. אצל נשים לפני גיל המעבר הטמוקסיפן עלול לגרום להופעת ציסטות בשחלות, אך לרוב אין לכך השלכות קליניות.

כאן המקום להדגיש שאצל חולות סרטן שד, שאינן נושאות מוטציה BRCA1/2 בגנים, לא נמצאה שכיחות מוגברת של סרטן שחלות, ולכן סרטן שד אינו מהווה הוריה לכריתת השחלות, אלא אם החולה נשאית של מוטציה ב-BRCA.

^^דלדול העצם (אוסטאופורוזיס):^^

הירידה בהורמון האסטרוגן, במיוחד אצל חולות שמקבלות טיפול במעכב ארומטז, גורמת לירידה בצפיפות העצם (אוסטאופורוזיס). מומלץ לכל חולה שנוטלת תרופות אלה לקחת גם כדור אחד ביום של קלציום עם ויטמין D ולעסוק בפעילות גופנית סדירה. כמו-כן מומלץ לעבור בדיקה תקופתית של צפיפות העצם, ובמידה שיש ירידה משמעותית בצפיפות העצם להוסיף טיפול בפוסלן (או תרופות דומות).

^^עליה במשקל:^^

עליה במשקל שכיחה אצל חולות שמקבלות טיפול כימותרפי בסרטן שד. כנראה שהסיבה לכך מורכבת, וכוללת טעם לא נעים בפה כתוצאה מהכימותרפיה עם רצון מוגבר לאכול, ירידה בפעילות הגופנית בשל החולשה שמלווה את הטיפול, הפסקת פעילות השחלות, התחלת "גיל המעבר" ועוד. בניגוד לאמונה הרווחת, אין הוכחה שטמוקסיפן גורם כשלעצמו לעליה במשקל. ההתמודדות עם המשקל העודף קשה (לבריאות כמו גם לחולות) וצריכה לכלול הפחתה משמעותית של צריכת הקלוריות בשילוב עם פעילות גופנית מבוקרת. פעילות ספורטיבית קבועה וסדירה תורמת לבריאות הגופנית והנפשית ומלווה לרוב בתחושה טובה של בריאות ומרץ.

^^עייפות וחוסר אנרגיה:^^

תלונה שכיחה ביותר בקרב החולות היא על עייפות וחוסר אנרגיה. גם כאן הסיבות מרובות ומגוונות, וקשורות בוודאי לזעזוע הגופני והנפשי שמלווה את האבחנה והטיפול בסרטן, לטיפול הכימותרפי והקרינתי, לגיל המעבר ולירידה בכושר הגופני שמלווה את הטיפול. חשוב לדעת שהתזונה בעולם המערבי השבע מכילה בדרך כלל את כל הדרוש (בעודף), ומתן ויטמינים ותוספי מזון אינו נחוץ ואף לא מועיל להגברת המרץ והאנרגיה. פעילות גופנית סדירה וכושר גופני טוב הם הטיפול היעיל ביותר לעייפות ולשיפור מצב הרוח. גם לטיפול מכוון בדיכאון ועצבות, במידה שקיימים, חשיבות רבה בשיפור ההרגשה ותחושת המרץ.

מעבר לכך, עייפות היא תסמין (שכיח מאוד) של ההתמודדות עם קשיי החיים, שנוספה עליהם מחלה קשה, ואין לה תרופת פלא. שיפור בתחושת המרץ והאנרגיה הוא חלק מתהליך ההחלמה הממושך.

^^כאב בשד וביד בצד המנותח:^^

גם תלונה זו שכיחה ביותר בקרב נשים שעברו ניתוח בשל סרטן שד, במיוחד כאשר קיבלו גם טיפול קרינתי לאזור. הכאב מתואר לעיתים קרובות כ"דקירות", "חיתוך סכין" או "כאב עמום עמוק ומנדנד". חולות רבות מדווחות על כאב באזור הניתוח גם חדשים ושנים אחרי הניתוח. אין הסבר מניח את הדעת לתופעה זו, יכול להיות שהכאב קשור לפגיעה בעצבוב המקומי בעור ובתת עור כתוצאה מהניתוח והקרינה. חשוב לדעת שכאב באזור הניתוח מאוד שכיח ולרוב אינו מעיד על הישנות המחלה או על בעיה חמורה אחרת. בדרך כלל עצמת הכאב פוחתת עם הזמן.

האבחנה של סרטן שד והטיפול בו גורמים טלטלה עזה, גופנית ונפשית כאחד. תהליך ההחלמה והשיקום ארוך וכרוך הרבה פעמים בהערכות מחודשת ושינויים מפליגים באורח החיים. חולות רבות מציינות כי בסופו של דבר, למרות שהיו בהחלט מוותרות על התענוג, ניצלו את ההתמודדות עם המחלה לשם צמיחה והתפתחות בחייהן.

ד"ר אלה עברון היא מנהלת שירות סרטן השד באסף הרופא.

מתוך: עלון אחת מתשע לתמיכה בנפגעות סרטן השד, קיץ 2008. http://www.onein9.org.il/

בואו לדבר על זה בפורום סרטן השד.