מטפלים בחולה? זהירות משחיקה

שמי שני שילה - ולבעלי יש סרטן ריאה. סרטן קשה, קטלני וסופני. הוא חלה בגיל 43 - והיום אנחנו כבר כמעט 4 שנים מאז רגע הגילוי. במהלך 4 השנים האלה, היו גם שנתיים וחצי טובות, אך השנה החולפת הייתה יותר קשה. בעלי בחיים - וזה המון; אבל מצד שני, הארכת חיים טומנת בחובה גם לא מעט קשיים, הן לחולה והן למטפל.

לא מזמן, שמעתי פסיכיאטר מדבר על תסמונת השחיקה בעבודה, בקרב צוותים רפואיים - ופתאום הבנתי. גם אצלי קיימת תסמונת השחיקה, כתוצאה מטיפול בחולה קשה.

אני המטפל הראשי של בעלי - אני ה-CAREGIVER. ארבע שנים של טיפול, הכוללים הרבה בכי, מלחמות בגופים שונים, בירוקרטיות, הסעות, ליווי להדמיות שונות, ליווי לטיפולים, תורים בבתי מרקחת, שעות המתנה בבתי חולים, טיפול בבית, עזרה פיסית בתקופות הקשות, ועוד ועוד.

עם כל זה, אני גם אמא לשני ילדים בבית ספר יסודי, ועלי לעבוד, לתחזק בית, לתחזק מכונית (הסתבר לי כי שנה וחצי לא מילאתי אויר בגלגלים), להכין ארוחות, לעשות קניות, לעזור במקלחות, לטפל בכלבה (שהיא נקודת אור בחיינו), לשלם חשבונות, ועוד ועוד.

בפסיכולוגיה, שחיקה מוגדרת: "מצב של תשישות ארוכת טווח ועניין מצומצם". ההגדרה עוסקת בדרך כלל בהקשר של מקום העבודה. שחיקה נובעת על פי רוב כתוצאה מלחצים מתמשכים במקום העבודה, ללא תקופה מתאימה של התאוששות.

יש לומר: אנו, המטפלים של בני זוג חולים; או של הורים חולים, או של ילדים חולים - סובלים מהשחיקה הזו. השחיקה הנגרמת בעקבות טיפול באדם קרוב חולה.

אני שחוקה! אני מודה.

בזמן שאני כותבת את הטור הזה, אני מבינה עד כמה אני שחוקה. יש לי המון דוגמאות. למשל: בזמן האחרון, התחלתי לפספס תורים של בעלי. לא הלכנו לתור עם האונקולוג, בגלל המחשבה: מה הוא כבר יחדש לנו?

בעלי צריך MRI, שאותו עושה כבר מזה כשנתיים, בכל 3-4 חודשים. לא מיהרתי לקבוע לו את התור האחרון. ההפניה אצלי - ואני לא עושה איתה שום דבר.

באחד הימים, שמתי לב פתאום כי דיברתי לא יפה אל בעלי - ואפילו, בפעם אחרת, כאשר רבתי עם הבן שלנו והרגשתי לבד וחסרת אונים, צרחתי על בעלי שימות כבר!

בעלי, אהובי, שלא אשם בכך שבוקר אחד הוא גילה שיש לו סרטן ריאות, בעלי הסובל כל כך כבר ארבע שנים, בעלי העובר בדיקות וטיפולים קשים - ובשנה האחרונה חלה הידרדרות קשה בתפקודו הפיסי והקוגניטיבי, כנראה עקב הקרנות וגרורות במוח.

למחרת התנצלתי בפניו, חיבקתי אותו, נישקתי אותו - וביקשתי שיסלח לי. למען האמת, לא בטוח שהוא זוכר שצרחתי עליו - אבל אני זוכרת.

בנוסף, יש סימנים אחרים הקשורים אלי, המטפלת השחוקה. למשל: אני עייפה וחסרת אנרגיה, אוכלת בלי סוף - ובלי סיבה, כועסת על הסביבה וחסרת סבלנות, מגיבה ביתר עוצמה לדברים קטנים - ובוכה תוך שנייה, כמו ילדה. אין לי כוח לענות למיילים. ויש עוד דוגמאות.

אני לא היחידה במסע הזה. בכל רגע נתון, בארץ ובעולם, יש אנשים המטפלים בבני זוגם או בהוריהם או בילדיהם החולים במחלות קשות, כרוניות ומתארכות.

כאשר אנחנו שחוקים, קשה לנו לעשות דברים ולפעול. קשה לנו לטפל בחולה וקשה לנו לדאוג לעצמנו.

הגיע הזמן לחשוב כיצד עוזרים למטפלים. כלומר: כיצד עוזרים לנו - עצמנו.

הנה כמה עצות שליקטתי מניסיוני:

לבקש עזרה - לדבר עם המשפחה המורחבת, לנסות להאציל סמכויות, להגיד "כן" כשמציעים לך עזרה.

למצוא לעצמך קצת זמן מדי יום, רק בשבילך, לפנק את עצמך בדברים קטנים, לצחוק, לצאת מהבית.

להתמקד בדברים שבהם אנו כן יכולים לשלוט. לשתף את הרגשות שלנו - ולהשקיע גם בעצמנו ובדברים שעושים לנו טוב.

והכי חשוב, לדאוג לבריאות שלנו.

עכשיו, רק נותר לי ליישם את העצות שנתתי. והרי הסנדלר הולך יחף.

במקרה שלי: מייסדת העמותה שחוקה - וזקוקה לעזרה.

במאמר מוסגר: הקמת העמותה, הרצון לעשות שינוי והעזרה למשפחות הנמצאות באותה התמודדות כמוני, נותנת לי את הכוח והמוטיבציה להמשיך במסע הזה.

שני שילה היא מייסדת ומנהלת העמותה הישראלית לסרטן ריאה.

בואו לדבר על זה בפורום סרטו ריאה - תמיכה.