סרטן השד: אבחון מוקדם מציל חיים

שמי שושנה מ' (בת 68, נשואה + 3 ילדים ו-10 נכדים), דוקטור לחינוך, מורה ומרצה.

ברצוני לשתף אתכם, בטור אישי זה, אודות חוויה שטלטלה את חיי. לולא האופי היסודי שלי, המתעקש לדעת הכל עד הפרט האחרון ולא לחסוך במידע - יכול להיות כי חיי היו נראים אחרת, 5 שנים לאחר שנמצא בשד שלי גידול קטן (ולכאורה לא אגרסיבי), במסגרת בדיקת ממוגרפיה שגרתית.

ציסטה קטנה בממוגרפיה? בכל זאת, חיוני לעשות ביופסיה

לפני 5 שנים, בבדיקה שגרתית בממוגרפיה - ראו ציסטה קטנה, שלא נראתה קודם. דרשתי שיעשו לציסטה ביופסיה - ולבסוף גילו שיש שם גידול סרטני מאוד קטן. זה בא לי בהפתעה - ולפי גודל הגידול הקטנטן (פחות מסנטימטר) והצפי הטיפולי - הייתי צריכה לעבור ניתוח להסרת הגידול והקרנות.

עברתי את הניתוח, במסגרתו הוציאו גם את הגידול וגם 2 בלוטות - כדי לוודא שאכן אין גרורות. בשלב זה, שהתברר לי מאוחר יותר כרגע קריטי בטיפול - הציעה הרופאה שלי, ד"ר נעה בן ברוך, לשלוח ביופסיה מהגידול גם לבדיקה ייחודית - שמנבאת את הסיכוי שהמחלה תחזור בעתיד.

הרופאה הסבירה לי שהגידול מאד קטן והוסר בהצלחה וכי כאשר מדובר בגידול כה קטן, סביר להניח שהמחלה לא תשוב - ולכן אין צורך שאקבל כימותרפיה, לצורך מניעה עתידית. עם זאת, בכל זאת היה לרופאה חשוב לוודא ולבדוק. הרעיון של הבדיקה מאד דיבר אלי.

זאת בדיקה בשם אונקוטייפ שד, שיכולה לקבוע האם הגידול אגרסיבי ויכול לחזור בעשור הקרוב. גם לאמא שלי היה סרטן שד; לאמא שלי כרתו את השד - והיא כלל לא עברה טיפולים. היה חשוב לי לוודא שאני מקבלת את הטיפול המיטבי.

התוצאות הפכו את הקערה על פיה

אני זוכרת עד היום את הרגע שבאתי עם בעלי לקבל את התשובות של הבדיקה. זה היה יום מאד דרמטי במשפחתנו, בלי קשר לתוצאות הבדיקה. חגגנו באותו יום בר מצווה לנכדי.
התוצאות הפכו את הקערה על פיה: במקום לעבור רק הקרנות, כמו שהומלץ לי בהתחלה, בשל גודלו הקטן של הגידול - הסתבר בבדיקה שדווקא יש סיכוי גבוה שהמחלה תשוב לתקוף. בעקבות כך, אף הומלץ שכמניעה אעבור טיפול כימותרפי די אגרסיבי.

למרות הסערה הגדולה, שהתחוללה בליבי ובלב בעלי - החלטנו לא לספר לבני המשפחה באותו ערב של השמחה המשפחתית; במקום לשתף לעומק את המשפחה, רק אמרנו שעלי לגשת לבדיקות ביום ראשון בבית החולים. שנינו היינו בהפתעה גמורה.

למרות ההפתעה הגדולה על אופיו של הגידול ולמרות שעד אותו רגע חשבתי שזה בסך הכל גידול מאד קטן, שתפסנו אותו בזמן - לא היססתי לרגע לעבור את הטיפול הכימותרפי. יש לי חברה שאמרה לי "למה את עושה את הכימו? את לא צריכה, את לא חייבת" - אבל אני ידעתי שאם יש משהו שיכול למנוע את החזרה של המחלה, אין ספק שאני אעשה אותו.

שוב, על פני הדברים, היה סביר כי אני לא צריכה טיפולים. אילולא הבדיקה, הסיכון היה נותר גבוה. נכון, הייתי שמחה לחסוך מעצמי את הטיפולים - אבל לרגע לא התמהמהתי או נלחמתי עם רוע הגזירה. להיפך: שמחתי שאני יודעת - ושאני עושה הכל, כדי להילחם במחלה ובסיכוי כי המחלה תחזור שוב.

עם זאת, גמלה בליבי החלטה שאני אמשיך לנהל את חיי בשגרה עד כמה שניתן: שלא ירגישו שאני מפסידה ימי עבודה, נעדרת מהעבודה וכו'.

בזמנים שלי בדרך שלי

אז הנה אני, מחלימה מסרטן השד, שדווקא אמרה "כן" לכימו. אין לי "קבוצת בקרה" של עצמי - ולעולם לא נדע. עם זאת, תמיד דאגתי שזה יהיה בחופשות ובזמנים שלא יפגעו בלימודים שלי ובעבודה שלי.

עברתי 8 טיפולי כימותרפיה מאד גדולים ואינטנסיביים. לצד הטיפולים, המשכתי בהובלת תוכנית "דיאלוג מצליח" - תכנית לדוקטורים ובעלי תואר שני, שעושים הסבה להוראה במכללות; ובנוסף, הוספתי לעסוק בהוראת שיטות מחקר, הערכת תוכניות לימודים, הוראת מתמטיקה ועוד.

לא היה פשוט במהלך הכימו: השיער שלי אכן נשר - ונאלצתי לחבוש פיאה. ניסיתי להתנהל כרגיל בחיי העסוקים, אבל אחרי הטיפול השני התעלפתי - בעת ביקור בגן חיות עם הנכד. הבנתי שלמרות הניסיון להמשיך כרגיל, אני עדיין צריכה לדאוג לעצמי - ולהאט מעט את הקצב, לפחות לתקופה מסוימת.

לאחר שסיימתי את 8 מחזורי טיפולי הכימו - ביקשו שאגיע גם לסדרת הקרנות. לא הסכמתי להגיע מיד, אלא אמרתי שאגיע לפני חופשת הסמסטר. פיתחתי אינסטינקטים במהלך המחלה, שאני עושה רק את מה שנכון לי - שאני מנהלת את המחלה ולא היא מנהלת אותי. בסוף, קיבלו את דעתי. אני זוכרת שהגעתי עם האוטו בעצמי, להקרנות בתל אביב. בשלבים האחרונים של ההקרנות, כאשר כבר הייתי ממש מותשת - הבנות היו לוקחות אותי; ובכל זאת, עדיין, לא הפסדתי ימי עבודה: פיתחתי קורסים וירטואליים, עשיתי הרבה דברים - שהיום אני בקושי מבינה איך עשיתי אותם. אפילו להרצאות במכללה הייתי מגיעה, מיד אחרי הטיפולים.

נלחמתי בתופעות הלוואי - מאמינה בידע

אני מאמינה בידע, מפני שידע מאפשר להיות אקטיבי בניהול המחלה. ידע - לגבי הבדיקות שצריכים לעשות, ההתמודדות עם טיפולים ותופעות הלוואי שלהם. כן, בהחלט נערכתי לכך. בעוד שרוב האנשים מקיאים ואף מרזים, בתקופת ההקרנות - אני עליתי במשקל. דאגתי שתהיה לי תרופה נגד הקאות ובחילות - והצלחתי; גם עם הפצעים בפה התמודדתי.

דאגתי שלא אהיה במצב ירוד במהלך הטיפולים, כדי שלא יפסיקו אותם. מעבר לנושא העייפות וההשפעה של הכימו על הגוף, ממש ניסיתי להקטין את תופעות הלוואי - והצלחתי כמה שיכולתי. אפילו פיתחתי שיטה הקלדה עם הציפורניים, על מנת להתמודד עם תחושת הנימול בידיים - שבינתיים השתפרה.

הייתי עושה את זה שוב!

היום, לאחר שיצאתי לפנסיה "כמו שכתוב בספר" - עם מסיבת פרידה שלא נשארה בה אף עין יבשה, אני מאושרת להיות בריאה, גם 5 שנים אחרי גילוי המחלה. נולדו לי מאז עוד 2 נכדים. אני עוברת בדיקות באופן שגרתי, מאושרת מהחיים.

אם היו שואלים אותי אם הייתי עושה את הכימו שוב, התשובה היא כי אמנם הייתי עושה את זה שוב. הבדיקה שהראתה שהגידול שלי נמצא בסיכון גבוה - גרמה לרופאה שלי לבחור, יחד עמי - בחירה שתצמצם את הסיכון הזה.

זה שווה הכל! אני קמה כל בוקר ואומרת תודה, עושה תוכניות עתידיות - וחיה את החיים במלואם. מאז, אני מאחלת לכולם את "ברכת הבושם" - ברכה שאני המצאתי: בריאות, שמחה, מזל!

שושנה מ. היא דוקטור לחינוך, מורה ומרצה שהחלימה מסרטן שד